לפני ז' שנים פרסמתי ביקורת על הופעה של "איפה הילד?" באמפי שוני. זו הייתה ביקורת מאוד חיובית על הופעה מאוד טובה, שביקשה להרים בין השאר ללהקה שגם אחרי עשרות שנות פעילות עדיין מופיעה באותה אנרגיה של הפעם הראשונה. כמו הרבה עיתונאי מוזיקה, התייחסתי לשנות ה-90 כתור הזהב של הרוק הישראלי, שהלך מאז לעולמו. חמי רודנר, רוקיסט ומענטש, כתב לי בעקבות הביקורת: "מאז מותו של הרוק הישראלי אני עובד הכי קשה מאי פעם".
אני לא שוכח את המשפט הזה של חמי, בעיקר כי הוא צודק. מי שאומר שהרוק מת כנראה לא ניסה להשיג כרטיס להופעה של ברי סחרוף כבר הרבה זמן. ראיתם את ליין המופעים הקרוב של הבארבי? קלטתם שרוקפור פוצצו בשנה האחרונה את קיסריה ובית האופרה? הרוק הישראלי חי ובועט בכל מקום חוץ מאשר בראש של מי שניסה לשכנע אותנו אחרת. אגב, זה לא הדבר היחיד שניסו לשכנע אותנו שמת בישראליות, אבל לא ניכנס לזה כרגע.
אני נזכר במילים של חמי הגאון כי בבואי לכתוב על ההופעה המצוינת של פונץ' ביום רביעי האחרון במרכז ענב, כחלק מפסטיבל המגבר. כמעט באופן אוטומטי התחלתי לכתוב שוב בצורה רומנטית על תקופה שהייתה ואיננה. סוף האייטיז בפינגווין, תחילת הניינטיז ברוקסן. רוקנרול כדרך חיים. מתנשקים. מתנשפים. אלפים מתנשקים על החול החם. מי שהמילים האלה לא עושות לו נעים בלב מוזמן לעבור לכתבה הבאה.
אז כן, רוקנרול הוא קודם כל רגש - וזה בסדר אם לפעמים הוא רגש נוסטלגי. יוסי בבליקי והקסקט שלו לאו דווקא מעבירים את הויזואל המתבקש של "סקס, סמים ורוקנרול" - כי שוב, זה רק בראש שלנו. בבליקי הוא נביא זעם אופטימי עם קול רך שחודר עמוק. אין לו את הנוכחות הבימתית של מרגי או הארי סטיילס - כי הוא לא מוצר פופ. הוא משורר. הוא זמר מחאה. הוא אינפלואנסר מהתקופה שבה עוד לא היינו צריכים לגנוב מילים מאנגלית כדי להמציא מקצועות.
המופע של פונץ' היה סולד אאוט. בדיעבד גיליתי שידידתי שירה לא הייתה שם, כי לא השיגה כרטיס. הרוק מת, עאלק. אז כן, הרבה השתנה מהניינטיז - כולל זהות האנשים על הבמה. שלום גד לא היה שם, ובקהל היו הרבה יותר כרסים וקרחות. ככה זה. אבל היו שם גם צעירים, כאלה שלא נולדו כשעדינה הכניסה למיטה שלה חייל אמריקאי. מין תזכורת כזאת שהיי היי, מיי מיי, רוקנרול לא יכול למות אף פעם.
והיה שם גם חמי. איך לא. הוא הצטרף לפונץ' על הבמה וביצע את "גאולה" שלו ואת "אחד אלוהים" של הלהקה שלו - והצטרף גם לביצוע של "שיטוט ברחובות" כולל השורה על הזמן שמסתובב עם קוביות בידיים. 35 שנים אחרי אלבום הבכורה של פונץ', פתאום המילים האלה חודרות עמוק יותר. הפעם דווקא לא בקטע נוסטלגי.
חמי עצר רגע בין השירים כדי להגיד שפונץ' זה הדבר האמיתי. בבליקי ענה לו בנשיקה אוהבת. גם הפרגון הזה הוא רוקנרול. חמי נשאר על הבמה לביצוע של "ונדמה שישוב", אולי הלהיט המזוהה ביותר עם פונץ'. בליינאפ של ההופעה היה מסומן שחמי יירד אחרי שלושה שירים, איזה מזל שהמציאות גדולה יותר מכל ליינאפ.
בתחילת ההופעה הקהל ישב במושבים (הנוראיים) של מרכז ענב, אך אחרי שיר אחד בבליקי הבהיר שזו תהיה הופעה קצרה של שעה ורבע בלבד - ומי יודע מתי הם יופיעו שוב. הקהל הבין את הרמז ובמקום לשבת, פשוט ירד והצטופף ברחבה החשופה. במרכז ענב, כידוע, אין באמת "במה", אלא רק אמפי שיורד אל משטח עץ מונמך. ברגע שהקהל קם מהכיסאות והגיע קדימה, קרה קסם: המחיצות המוכרות בין אמן לקהל פשוט התבטלו. על אותו משטח בדיוק, ובאותו הגובה, עמדו יחד המתופף המקורי, הזמר המקורי, והמעריצות המקוריות.
המעריצים והלהקה עמדו יחד. זעקו לשמיים על זה שמסתכל בה כל הזמן, החליפו את השקר באמת שיוצרת משהו יפה - והתאהבו מחדש בבחורה מבת ים. מי יודע מתי הם יופיעו שוב. מי יודע מתי נראה אותם שוב. מי מכיר מקום שבגיל ארבעים אפשר למצוא בו אהבה חדשה? מה זה משנה. פסטיבל המגבר השנתי נותן לנו הזדמנות לחזור לאהבות שאנחנו מתחזקים כבר ארבעה עשורים. איזה כיף. יאללה יוסי, 30 שנה ל"אלבום המצעדים" זו עוד הזדמנות למופע מיוחד.