העדות של נגה שחר הייתה מטלטלת, מזעזעת, קשה - ובעייתית בתזמון שלה

"נגה שחר הייתה אחת הנשים המפורסמות בישראל" קובע בפתח דבריו עמרי אסנהיים, לפני שהוא פורש בפני הצופים את סיפורה ("יהיה טוב" כאן 11) - וכבר בפתיח הזה יש בעיה מסוימת, אבל תכף נגיע אליה.

שחר, שלדעתי כבר כמעט נשכחה מכל לב (הייתה מה שמכונה "שפנפנת פלייבוי" הישראלית, אי שם בתחילת המילניום), מתגלה כמרואיינת נבונה ושובת לב בפתיחותה. היא מגוללת סיפור שהלוואי שאפשר היה לומר עליו שהוא יוצא דופן: פגיעה מינית בידי אדם קרוב. מה שלבטח יוצא דופן הוא הדרך שבה היא מספרת את הסיפור: פתוח, חשוף, נבון ובעיקר לא קיצוני. למרות שהסיפור טעון (לשון המעטה) היא לא נותנת לרגש להשתלט עליה ועונה לאסנהיים גם שהוא מאתגר אותה שוב ושוב בשאלות (מעצבנות ומתבקשות בו זמנית, נראה שגם המראיין יודע זאת ומתנצל שוב ושוב על דברים שגבר יכול להזדהות עמם אבל לא להבין עד הסוף) של "למה לא קמת וברחת?" או "למה חזרת?".

הרווח הוא כולו של הצופים, שזוכים להצצה לא רק לסיפור החיים עצמו (והרי כבר נכתב בפתיח: למרות מוכרותה לפני למעלה מעשרים שנה, שחר היום רחוקה-מבחירה ממעמד של "סלב". כלומר אין פה ערך מוסף של מציצנות) אלא בעיקר למנגנון הנפשי שמתואר בלא מעט מקרים דומים שמתוארים במילים כמו "קיפאון", "חוויה חוץ גופית", "שיתוק" ועוד.

למה זה חשוב כל כך? כי אלה מילים שלמרבה הצער מנוצלות לא אחת בידי עורכי דין ממולחים כנשק בדרך להאשמת הקורבן.

הטוויסט בעלילה של שחר הוא שמקץ שני עשורים, היא נחשפת דרך החדשות לסיפור דומה להחריד לזה שלה, כשהאנס-לכאורה הוא אותו אנס, ויוצרת קשר עם הקורבן, נערה צעירה שאזרה אומץ להתלונן (דמות מרשימה בפני עצמה).

קשה לנתח סיפור שכזה בכלים מקובלים, מה גם שהוא חשוב מאוד, אך בכל זאת כמה הערות: אם אסנהיים השתמש בפרסום שלו זכתה שחר כמה שכונה אז "נערת פלייבוי", היה מתבקש קישור שלא מסתכם בכמה פריימים בתחילת המשדר.

כלומר - האם יש קשר בין התקיפה המינית שחוותה לבין הרצון שלה להיחשף ולהתפרסם בהקשר הזה? יתרה מזאת, יו הפנר, המו"ל של העיתון, "מככב" במה שמכונה בתקשורת ובאקדמיה (בצדק או שלא, לא ניכנס לדיון עכשיו) "תרבות האונס" - האם גם היא סבורה כך, או שמבחינתה הקו האדום נמתח ביניהם, מבלי לכנס את התרבות עם האונס באותו אזור אסור?

לא משנה מה הייתה עונה שחר, זה היה הופך את הפתיח של אסנהיים לרלוונטי, אחרת זה סיפור (חזק ככל שיהיה) על שתי נשים שנפגעו-לכאורה על ידי אותו גבר בנסיבות דומות להבהיל ובהפרשים של עשרים שנה.

בטח שמתם לב למילה "לכאורה" שחזרה כאן כמה פעמים והזדקרה-דקרה מבין השורות גם אצל אסנהיים. למה השימוש במילה? כי תלונתה של שחר נגד הפוגע (לכאורה) נבדקה - ולמרות ששחר מתארת נסיבות בעייתיות עד טראומתיות של סגירת התיק, הרי שבאופן רשמי הוא נסגר מ"חוסר אשמה" (ולא מחוסר הוכחות).

התלונה המאוחרת בעשרים שנה הבשילה לכתב אישום, אבל כזה שבו פסק הדין עדיין לא ניתן. זה הופך את המשדר לבעייתי עוד יותר. פעם היה נהוג להחיל על מקרים שכאלה את הכלל המכונה "סוביודיצה", כלומר, הימנעות מפרסום תקשורתי שעלול להשפיע על הליך משפטי.

הכלל הזה הפך למה שמקובל לכנות "אות מתה בספר החוקים", דהיינו, שעבר זמנו ואיש אינו מתחשב בו עוד. יחד עם זאת, כפי שטען הנאשם בתגובתו, יש כאן חשד לניסיון (לכאורה) להשפיע על הליך משפטי באמצעות סיקור תקשורתי מוטה.

חשוב לדייק כדי שלא אובן שלא כהלכה: עדותן של שחר ושל הנערה שכונתה בתכנית "מאיה" (שם בדוי) נראות יצוקות כבטון, מכריעות ומרשיעות. השאלה אם זה מכשיר שידור סרט שכזה ערב הכרעת הדין במשפט.

השאלה הזאת מטרידה, כי מצד אחד הפוגע (שעדיין עומדת לו חזקת החפות ולכן נוסיף: לכאורה) נראה כאיש מתוחכם שכבר פגע לכאורה פעמיים (לפחות) ואולי עלול להפיל להרוס את חייהן של נערות נוספות.

מצד שני, חוק וצדק אינם עולים תמיד בקנה אחד וכאשר יש התנגשות בין השניים על החוק לנצח תמיד, אחרת אני עלולים לאבד משהו יקר עוד יותר משחרור לחופשי של עבריין, מתועב ככל שיהיה (שוב, לכאורה).

עבור שחר, תביעתה לצדק היא כל עולמה - ומבוקשה היא שייעשה דין צדק עם האנס-לכאורה, זה ברור. השאלה היא אם אסנהיים, עורך או מפיק מטעם כאן 11 לא היו אמורים למתוח את הגבול ולהשהות את השידור עד לאחר הכרעת הדין?

אני מודה שאין לי תשובה ניצחת, ספק אם יכולה להיות בכלל במקרה שכזה שבו מתחשק שלא ייקוב הדין את ההר, שהצדק למתלוננות לא יתנגש עם החוק.