ביום הולדתו השישים הלך פבלו רוזנברג לחנות "כלי זמר" וקנה לעצמו גיטרה בס במתנה. "פתאום הרגשתי שאני עושה את זה כי אני מרגיש ריקנות", הוא אומר בריאיון ל'ועדת תרבות'. "הרגשתי אבוד, הרגשתי שאין לי כיוון, הרגשתי פחד. שאלתי את עצמי 'זהו? זה החיים? עוד מאותו דבר?'. באותם ימים גם עברתי איזושהי פרוצדורה רפואית שלקחה אותי למקומות לא טובים, אני וזוגתי גם הפרדנו כוחות, ואמרתי לעצמי 'הפעם אני עובר דרך הכאב של עצמי'. הייתי חייב לברר עם עצמי מה לעזאזל קורה איתי.
"ניסיתי לברר מה קורה. יש לי הכול ופתאום אין לי כלום. אז אחרי שהבנתי שאני בריא לחלוטין ואין לי כלום ושאני מתחיל להפיק מחדש את המופע עם שלומי שבת, התחלתי לחפור בנשמה שלי. הבנתי את מי אני רוצה לידי, מה מזין אותי, ולקח לי בערך חמישה חודשים והיום אני מרגיש שלם. אני לא יכול להתכחש למה שאני מרגיש. אני מאוד שמח בחודש האחרון ואני מאוד טוב לעצמי ומול אחרים. שמוליק (אחיו של פבלו ומנהלו - נ"י) צוחק עליי ואומר לי 'אתה מפויס'. יכול להיות שהמילה פיוס לא רעה בכלל. בטח ובטח באקלים שבו אנחנו חיים. זה לא עושה אותי קטן ולא מוריד אותי כשאני מסכים לתת את כל כולי למען מישהו אחר. אני לא נהיה סמרטוט מזה, להפך".
צפו למעלה בריאיון המלא עם פבלו רוזנברג
להאזנה לריאיון בספוטיפיי
להאזנה לריאיון המלא עם פבלו רוזנברג:
פבלו רוזנברג (60) נמצא בתקופה מקצועית נהדרת. הוא חזר להופיע עם שותפו הוותיק שלומי שבת וביחד הם ממלאים אולמות-ענק, וממש היום עולה סרט חדש בכיכובו בשם "הולה צ'או" שביים חורחה ולר. רוזנברג מגלם שם את מרסלו, שמקבל במפתיע יום אחד הודעה מאחותו שבארגנטינה שמודיעה לו שהיא שולחת אליו לישראל את אביהם העיוור ואחותם בעלת הצרכים המיוחדים. אחרי שכבש את המסך הקטן עם תפקידים בלתי נשכחים ב"טיטו ורוחו" ו"אורי ואלה", פבלו כובש גם את המסך הגדול.
"הסיפור הזה על המהגר מארגנטינה הוא בעצם הסיפור של חורחה ולר הבמאי. הוא עזב את הוריו ואחיותיו ועלה לישראל. הסיפור הזה מתחבר לי בצורה ישירה ועקיפה כי כשהוריי עזבו את ארגנטינה, הם עזבו לבדם, איתנו הילדים. אותי לא שאלו. ובגלל שאמא שלי נולדה נוצרייה קתולית שהתגיירה, הצד של המשפחה שלה מעולם לא דרך בארץ. אחרי שלוש שנים בישראל היא רצתה לחזור, ורק שהיא הגיעה לשם היא הבינה שהיא רוצה ישראל. אז זה בעצם גם קצת הסיפור שלי".
המסע להפקת הסרט לא היה פשוט ומהיר. "לקח שנים הסיפור הזה ותוך כדי תהליך אמרתי לשמוליק 'תוריד אותי מזה', כי אחרי שעשיתי את 'טיטו ורוחו', לא התחשק לי כלום. זה לא שאני מחזיק מעצמי מי יודע מה, אין לי בעיה לעשות דברים יותר קטנים ופחות טובים. אני גם אוהב להיכשל כי רק כשאתה נכשל אתה לומד. מהצלחה לא לומדים שום דבר".
דווקא לדעת לשמר הצלחה זו משימה קשה ומתישה.
"זה הכי קשה. מי שנתקע בזה, כלומר מפחד לרדת מההצלחה, סובל כל חייו. לי אף פעם לא הייתה יומרה להיות מקום ראשון. לפעמים אני מסתכל בספוטיפיי ואני חושב על אלחנדרו סאנס שהוא גדול זמרי ספרד. ופתאום הוא לא במקום הראשון שם ואני מכיר אותו אישית ואני יודע שכל יום הוא קם בבוקר ושואל את עצמו איך הוא כבר לא מקום ראשון".
אבל הרבה אמנים הם כאלה.
"בשביל מה זה טוב? אם אתה משחרר את זה, מזה כבר משנה? לאדם הפשוט לא משנה אם אתה מקום 1 בספוטיפיי או מקום 200 או כמה מאזינים יש לך".
אפרופו ספרד, גם יש הרבה ספרדית בסרט.
"נכון, ראיתי שהרבה מהטקסט הוא בספרדית ואמרתי לעצמי שאני חייב. מאז שהוריי נפטרו, אין לי הרבה הזדמנויות לדבר ספרדית. אולי רק כשאני נוסע לבקר במדריד, אבל בעצם שם כבר לא סובלים אותי בגלל המלחמה. הם מאשימים אותי ברצח עם".
רציני?
"כן, זה מזעזע אותי. הם חברים שלי, זמרים, ועכשיו הם מתביישים להיראות איתי. אבל איך תתווכח עם מוח מעוות?".
אתה גם שר בספרדית בסרט. מסתבר שזו פעם ראשונה עבורך.
"שאלה טובה. אני לא יודע".
אתה יותר חשוף בעברית או בספרדית?
"יותר נוח לי לשיר בספרדית. שמע, בתחילת הדרך התביישתי לשיר בעברית. הייתי שר רק באנגלית בבית שאן. הרגשתי שלא יושב לי טוב לשיר בעברית ושאני מרמה מישהו. ספרדית נטועה בי".
אתה חולם בספרדית?
"אני חושב שאין לי פסקול בחלומות. למרות שכשאתה שואל עכשיו, אני נזכר שהשבוע חלמתי חלום שזוגתי אומרת לי שצריך לקנות הרבה טלוויזיות הביתה, ואני עונה לה 'בסדר, מה הבעיה? נקנה כמה שצריך'. אני חושב שזו פעם ראשונה שאני מנהל שיחה בעברית בחלום".
כשאתה רואה את באד באני מופיע במחצית של הסופרבול, שר רק בספרדית ומתגאה בשורשים שלו - מה זה עושה לך כמי ששורשיו גם כן נטועים במדינה לטינית?
"אני חושב שהוא מתריס. אני לא הייתי עושה את זה. הוא כוכב מצליח והמופע שלו מדהים אבל הוא גם חי בארצות הברית עם טראמפ. יש שם בעיה עם המהגרים, אז הוא יוצר דיבור על זה אבל למעשה פועל נגד הרעיון שלמענו הוא בא לפעול. הוא הרי צריך לחבר. זה גם מה שאני לא אוהב בשיח הפוליטי בישראל. בסופו של דבר לכל אחד יש זכות לבחור במי שהוא רוצה או להאמין במה שבא לו. כמו אמונה דתית. אבל מנסים לקטב בינינו, להגיד 'אתה ימין, אתה שמאל'. גם האמירה 'רק לא ביבי' - למה להגיד את הדבר הזה? כולנו חוטאים בזה ואני חושב שזה אסור. במקום להיות יחד, אנחנו עושים הכול בשביל לא להיות יחד ולייצר שנאה וקיטוב וגועל נפש. אני אדם של הרמוניה, של לחבק, גם אם אתה לא מאמין בדעות שלי. מה הבעיה שמישהו לא יחשוב כמוני?".
מי אשם בשיח הזה? ההנהגה? הפוליטיקאים?
"אני חושב שהפוליטיקאים היום הם כבר לא פוליטיקאים. אני גדלתי בבית שאן בשכנות לדוד לוי וראיתי פוליטיקה אחרת. היום פוליטיקאים מקדמים את העסק של עצמם ושכחו אותנו. הם שכחו שאנחנו הצבענו להם ובחרנו בהם, ועכשיו תורם לעשות למעננו משהו. לא חסר במה להתעסק פה - תאונות דרכים, מערכת חינוך, אין מורים. מאוד נוח להתעסק רק בטילים מאיראן ובהתעצמות חמאס. אני לא מזלזל בזה כמובן. אגב גם החלום שלי על שלום עולמי עם אחינו השכנים נגוז. אני מודה. מה אעשה, הם לא רוצים".
בעקבות שבעה באוקטובר?
"כן, אפשר לשמור על איזה סטטוס קוו כמו עם ירדן או מצרים".
אבל עם הפלסטינים זה סיפור מורכב יותר. לא מדובר במדינה. אנחנו שולטים בהם עדיין.
"שמע, קטונתי. אני לא מבין בפוליטיקה בכלל. אני לא נכנס לזה אף פעם. אני עדיין רוצה לתת אמון באנשים שרוצים עכשיו שנבחר בהם בשביל לשקם את הפצע שנפער בנו מאז השבעה באוקטובר ולהתחיל לאסוף את השברים".
זה מייאש שאתה אומר שאין סיכוי לשלום. אז אתה לא רואה שום אופק? שום תקווה?
"אסייג את מה שאני אומר. תמיד האמנתי בדו קיום ובשתי מדינות לשני עמים. אפילו ביבי אמר את זה בזמנו. אבל עכשיו כולם קמו להשמיד אותנו, לרצוח אותנו, לשרוף אותנו ולאנוס אותנו. אתה לא יכול שלא לחשוב 'רגע, זה לא קומץ'. הקיצוניות הזו עמוקה מאוד. אני עדיין מאמין שרוב האנשים בעזה בבסיסם רוצים להתפרנס, לראות כדורגל, לעשן סיגריה ולשתות יין, אבל הרעיונות הקיצוניים האלה מובילים המון אנשים למקומות רעים. טראמפ רוצה לעשות שלום בכל מקום, אז אני אתן לו צ'אנס, אבל יום אחד הוא יילך ומי יודע מה אז. אני אדם אופטימי ביסודי, אבל האופטימיות שלי קיבלה מהלומה. עכשיו מנסים להגיד שזה לא היה טבח ורוצים לקרוא לזה 'תקומה'. אני לא אוהב את זה. אי אפשר לייצר נראטיב אחר, הנראטיב עדיין פה".
פבלו, לא הרבה זוכרים שהיית שופט ב"כוכב נולד".
"וואו, איך אהבתי את זה".
אתה מתגעגע?
"אני חושב שהייתי טוב בזה כי לא באתי רק ממקום של לככב ולהראות חזה חלק ושעון יוקרתי. באתי לתת גם הדרכה כי הדבר הזה הוא מפחיד, הזמרים שם לא יודעים לאיזו קלחת הם נכנסים. באתי להרגיע את המתמודדים. לדיאנה גולבי, שגם זכתה בסופו של דבר, אמרתי 'תשמעי, דוחפים אותך כל הזמן רק להיות רוקיסטית, אבל את ורסטילית ואת צריכה להראות כל מיני צדדים'. או למשל ראיתי את עידן עמדי מגיע לאודישן והרגשתי שלא ממש בא לו להשתתף בזה. ואמרתי 'אוי, הוא אכל אותה. הוא הולך להיכנס בזה כל כך חזק, הוא אפילו לא יודע לאן הוא הולך'".
כלומר, הבנת בזמן אמת לפני שהוא עצמו הבין?
"כן, הוא בא עם הגיטרה שלו ושר את 'כאב של לוחמים'. הוא היה גבוה ובריון וחיקה קצת את אהוד בנאי, אבל רציתי לעזור לו למצוא את הקול שלו. שמע, לא הספקתי לעשות הרבה כי הייתי רק שנה ופוטרתי".
למה?
"לא הסבירו לי למה, אבל לא נעלבתי. התבאסתי כי רציתי להוכיח את עצמי גם בעונה שאחרי כן. וואו, עשית לי געגוע".
אתה עצמך צופה בריאליטי?
"אין דבר שקיים בתקשורת שאני לא רואה. אני בודק הכול, גם דברים שאני פחות אוהב. אני רוצה לדעת על מה השיח. אני לא מורם מעם. אני לא רוצה להיות מנותק או תקוע בתחת של עצמי".
ואם הילדים שלך ירצו ללכת לריאליטי מוזיקה, אתה תזרום?
"זו שאלה מעולה כי הבן שלי מיכאל מקבל במשך עשר שנים פניות ועוד פניות. הוא אפילו הלך פעם להיפגש עם ההפקה בלי לעדכן אותי. אז אחרי שגיליתי אמרתי לו 'שמע, מיכאל, אתה מופיע איתי ואמרת שאתה נהנה להופיע איתי אבל שאין לך דרייב להיות זמר. אתה מבין שזה מקצוע קשה ואתה לא בנוי לזה, אז למה אתה צריך את זה? אם אתה רוצה למצוא כוסיות, לך לחתונה ממבט ראשון, עדיף'".
חששת שמנצלים אותו כי אבא שלו אדם מפורסם?
"אני אוהב את טמירה (ירדני) ואת יואב (צפיר), הם חברים שלי. אני לא חושבים שהם רוצים לנצל, אני גם יודע שמיכאל יוסיף לתכנית. בחיים לא אמרתי לו 'אל תלך'. בסוף הוא לא הלך אגב. הוא השתכנע. בכלל להיות 'הבן של' זה דבר קשה".
הוא מדבר איתך על זה?
"לא, הוא חי עם זה בכיף אבל ג'ייקוב דילן אכל אותה. הוא מוכשר והכול, אבל הוא הבן של בוב דילן. אכלת אותה".
אני רוצה שתסביר לי איך הגיע המעבר החד הזה מרוק כבד של 'סטלה מאריס' למוזיקה הלטינית והרומנטית שעשית אחרי כן? היה בזה אלמנט הישרדותי או אמנותי נטו? המעריצים התבאסו?
"אני לא יודע. לא התעסקתי עם זה. הייתי שלם עם עצמי. לא באתי למקצוע הזה בשביל להיות מפורסם או עשיר. באתי כי הרגשתי שמשהו בי צריך לצאת, שיש לי משהו לומר. רוני בראון אמר לי כשבאתי אליו עם 16 שירים 'תכתוב עוד 30'. חשבתי שאני מת. הוא גם אמר לי 'אתה מתחיל ממינוס כי אתה הסולן של סטלה מאריס וקשה להצליח מהנקודה הזו'. בסוף כתבתי עוד שניים שלא נכנסו לאלבום".
הטריילר לסרט "הולה צ'או" שבו רוזנברג מככב
תוכל להרחיב קצת על הברוגז שהיה בינך לבין שלומי שבת?
"הברוגז היה עד 2019, כלומר אחרי שעשינו את סיבוב ההופעות הראשון. נעלבתי שזה הפסיק בשיא".
למה זה הפסיק?
"הוא רצה להיות לבד ואני התבאסתי מזה. בדיעבד הוא צדק, אנחנו לא נשואים ולכל אחד יש קריירה משלו. ואז התחלתי להגיש את 'פבלו אוכל וחברים' ובעונה הראשונה לא הזמנתי אותו. הוא התקשר אליי ואמר לי 'למה אתה לא מזמין אותי?', אמרתי לו 'לא חשבתי שאתה רוצה, לא עשית סימנים'. אז הוא אמר 'עונה השנייה אני הראשון שמגיע', ואז אמרתי 'אוקיי'. ואז בעונה השנייה הוא אמר 'תשמע, אני שופט ב'דה וויס', אסור לי כי זה קשת ורשת וכו''. ואז אמרתי 'יא בן של זונה, אותי אתה מהנדס?! שיילך לדחוף'. אז לא דיברתי איתו ארבע שנים.
"בשנת 2018 השלמנו ועכשיו אנחנו בסיבוב ההופעות השלישי שלנו. אני חושב שעכשיו שלומי שלם עם עצמו. אני תמיד הייתי שלם עם הזוגיות עם שלומי. שלומי, בניגוד אליי, הוא יותר זאב בודד. הוא הבין לדעתי אחרי כל המאבקים שלו שאני הבן זוג והשותף האולטימטיבי לדרך המוזיקלית הזאת. הרי אפשר לשיר עם כל אחד. אנחנו עושים את זה עכשיו וזה מצליח בטירוף".
יש משהו מרגיע בלהופיע בצמד.
"חברה שלי ראתה את הפעם הראשונה שהופענו בשוני והיא אמרה לי 'פבלו, אני רואה אותך שלוש שנים מופיע ולא ראיתי אותך אף פעם כזה נינוח'. זה כמו שחקני כדורגל, שאם למישהו היה יום חלש, השני יבקיע".
היו רגעים בחיים שלך שהרגשת אאוטסיידר בתעשייה הזאת?
"אני חושב שבהתחלה, כשיצאה 'סטלה מאריס' ומאוד הצלחנו. התקשורת קרעה אותנו לגזרים ולא הבנו מה זו השנאה הזו. אני זוכר שאבא שלי מאוד נפגע מעמוס אורן. לימים עמוס נהיה חבר שלי. דרך אגב, אני בעצמי לא הייתי חולה הבי מטאל. זה היה אלטר אגו שלי. התחלתי להאמין אפילו לנראות שלי. הייתי מסתובב ביהודה מכבי עם טייץ אדומים, בוטס גבוהים ובנדנה. ככה העברתי את היום עם כל הבולשיט הזה".
מה הדבר שאנחנו הכי לא מבינים לגבי חיים של אמן?
"שזה מקצוע בודד מאוד. גם היצירה, גם המחשבה, גם הדרך, ובעיקר כשרואים אותך 6,000 איש ואתה על במה ואתה בטירוף ובאים לחבק אותך ואתה בסוף נוסע לבד הביתה, מתקלח, שותה יין, פותח טלוויזיה וזקוק לעשתיים להירגע. אם אין לך בסיס אמיתי של משפחה, אהבה, זוגיות, מישהו שמכיר אותך, זה שרואה אותך עם תחתונים, אתה יכול להיות אבוד. קשה לחיות את הדיסוננס הזה כי אתה רוצה לצרוך את הסם הזה כל הזמן ואז אתה מהבוקר עד הלילה אובססיבי על ההצלחה שלך, על הקריירה שלך, על כמה פעמים השמיעו אותך. אתה מפעיל את המנהלים שלך ועסוק רק בזה. ואתה שוכח את הדבר הכי חשוב - לחיות את החיים היפים האלה. תהילה זה בולשיט, הצלחה כלכלית לא מביאה אושר, להיות נאמבר וואן אי אפשר ועם כל הכבוד, אנחנו עדיין שרים בעברית ואנחנו לא מעניינים אף אחד. מה שחשוב זה למצוא את הסנטר ולהקיף את עצמך באנשים משמעותיים. אם הם אוהבים את מה שאתה עושה - ניצחת את השיטה".
אתה תמיד היית עם רגליים על הקרקע או שגם אתה התעסקת המון בתהילה?
"תמיד הייתי עם רגליים על הקרקע ופחדתי שבגלל זה אני איתקע או אהיה לא רלוונטי. לא היה לי את הדרייב להיות פרסונה שפיצית כל הזמן שצריכה לעקוף אנשים בדרך או להיות הכי מושמע. ברור שכשאתה מוציא משהו אתה רוצה להיות מושמע, אבל מעולם לא עניין לי את הקצה של הזרת אם נכנסתי לפלייליסט".
אתה מרגיש שאנשים מכירים את פבלו האמיתי או רק את הדמות של פבלו רוזנברג?
"הפסיכולוגית שלי אמרה שיש את פבלו של גיל 60 שהוא עם סנטר מאוד גדול, ויש את פבלו הדמות, שבגלל שאני לאט לאט מעלים אותה - היא מנסה עכשיו לצעוק. גם אני שמתי לב לזה. אני מפרגן לפבלו הדמות כי הוא יוצא לעבוד, והוא הבאפר של המון דברים שבזכותו פבלו הקטנצ'יק השובב והילדותי יכול לבוא ולומר 'הנה אני, הנה הנשמה שלי, הנה החולשות שלי והלב שלי'. פעם פחדתי להראות שאני חלש גם מול האנשים הקרובים אליי. אני הבכור, אני הגבר הלטינו, אני המאהב, אני הלידר. שחררתי הכול. יש לי אישה שאני אוהב מאוד והיא לימדה אותי את זה. לקח שלוש שנים וחצי ואני שם כל כולי. זה כיף ומרגש, זה מצמיח כנפיים".