בשירות הצבאי שלי אכלתי בעיקר מנות קרב. גם כשכבר אכלנו אוכל מבושל, זה היה לרוב בשר משומר שנאסף ממנות הקרב וחומם על כלב-גז. כשהייתי סמל מחלקת טירונים בשטח, נהגתי לחתוך את הלוף המפורסם לפרוסות עבות, לצפות בביצה ופירורי לחם ולהגיש לחיילים כ"המבורגר". היום אני לא מאחל ארוחה שכזאת אפילו לשונאיי, אבל אי שם לפני כמעט 40 שנה, זה נחשב ל"מעדן שטח" שעורר את קנאתם של חיילי המחלקות האחרות בפלוגה.
בכלל, המטבח הצבאי לא מעורר בי זיכרונות נעימים: זו לא רק רמת האוכל אלא גם תורנויות המטבח שהיו הזדמנות לסגירת חשבון בין טבחים ורס"רים עם פרחי טיס, צוערים ועוד - שהיו נתונים למרותם למשך כמה שעות.
אעיד בעצב שלמרות שצה"ל צעד קדימה בלא מעט תחומים, הרי שגם המפגש של ילדיי עם המטבח הצבאי היה טראומתי: אם הגדולה זכתה לאכול במטבח של הטייסת שבה שירתה, עם מבשלת צמודה וחומרי גלם איכותיים, הרי שאחיה הצעיר קיבל מאתנו דמי כיס כדי לשרוד קורס ממושך בעיר הבה"דים, עת המטבחים בו הופעלו באמצעות קייטרינג חיצוני שמוטב לא להרחיב את הדיבור אודותיו.
גם הקטנה, שאך בחודש שעבר השתחררה משירות מילואים צמוד לשנתיים של שירות סדיר, לא הייתה שורדת אלמלא הייתי מצייד אותה בקופסאות מזון מהבית או בפירות יבשים שאפשרו לה קיום ללא כניסה לחדר האוכל בבסיס.
ואז הגיע שמעון.
אישיות כובשת
כל מי שמכיר את היחסים שבין צבא ההגנה לישראל לתקשורת מכיר את הביטוי "ליזום". חיילים ביחידת דובר צה"ל "יוזמים" סיקור וראיונות שמתאימים לתדמית שהצבא מבקש לשדר. זה יכול להיות (למשל) מג"ד קרבי שבקושי רואה את המשפחה (בכל פעם שמתעורר דיון סביב מנגנון השכר של אנשי הקבע).
זו יכולה להיות, כמנהג הימים האלה, כתבה שתרים ללוחמי מערך ההגנה האווירית - הן כדי לטפח בקרבם גאוות יחידה והן כדי לשדר מסר מרגיע לציבור החושש ממתקפת טילים איראנית - וכך הלאה: צה"ל והקהילה, צה"ל כסטרט-אפ טכנולוגי - ולפעמים גם צה"ל כשמעון.
וקנין, שמעון וקנין, האיש שעשה לצה"ל את השירות הטוב ביותר שיכל הצבא לבקש - והוא בכלל לא ידע שהוא כזה. וקנין הוא טבח צבאי בבסיס ג'וליס, אחד הגדולים שבבסיסי צה"ל בדרום ומקום שבו עברו, בשלב כזה או אחר של שירותם, לא מעט חיילים - מלוחמים ביחידות השדה ועד לחיילי מפקדה.
וקנין שמתחזק גם חשבון אינסטגרם פופולרי (כמעט תנאי סף בשלב הליהוק של תכנית ריאליטי) שבר את כל הסטיגמות הן על המטבח הצה"לי והן על הטבח הצבאי. זה לא היה רק המנות שהציג, תכף ניגע גם בהן על קצה המזלג, אלא גם אישיותו הכובשת ואפילו הופעתו הפיזית: איש נמוך, קפיצי וצנום, בעל מבט ממזרי ותסרוקת שיצאה מהאופנה לפני כמה שנים טובות.
נעבור לעיקריות
שמעון, שמתבקש לכנותו מיד "שימון", החזיק תדיר בכיסו את קלף האנדרדוג, זה שנאלץ לחפות באלתור כדרך חיים על הפער שקיים בינו, הטבח הצבאי שמאכיל מאות אנשים במדים, לבין המתמודדים האחרים בעונה הנוכחית של "משחקי השף", רובם ככולם טבחים מנוסים שהרזומה שלהם כולל שנות התמחות בחו"ל, עבודה לצד בכירי השפים בישראל ולא אחת גם תפקיד של שף מוביל באחת המסעדות שבהן נפרדים סועדים ממאות שקלים (לא כולל יין).
פוזיציה כזאת יכולה להיות מאוסה למדי כשהיא הופכת מתום חינני לפסאדה, כמו אצל קותי סבג למשל. אצל וקנין, אם בשל תום אמיתי או בזכות עצה טובה שקיבל, היא הייתה מאחורי הקלעים כל העת, מבלי להאפיל על אישיותו או על פועלו הקולינרי.
והיה כזה, ועוד איך: אנחנו נוטים להפריד מנות-שף ממטבח אתני, בוודאי מהמטבח הצבאי. בעוד הראשון ממריא מערבה או מזרחה, הרי שהאחרונים מצומצם לרוב לטווח שבין חריימה מסורתי לשניצל בחלה הפופולרי. וקנין צמצם את הפער הזה עד מאוד, ביד מדויקת וחושים נדירים - והעובדה שהתפלא בעצמו על כך שצלח חלק מהמשימות בהצטיינות, הוא עשה זאת בחיוך ממזרי ותום ילדותי, ובכך הצליח להתנחל גם בלבבות הצופים שאינם "פודיז" גדולים.
"משחקי השף" בלעדיו איבדה גוון מיוחד שבלעדיו תצטמצם התחרות, מעתה ואילך, לכזאת שמתקיימת בין טבחים שעל אף כשרונם הם דומים עד מאוד זה לזה (חוץ מתהילה, שכולי תקווה שתגיע כמה שיותר רחוק).
להתגייס מחדש
אמש הודח שמעון אחרי שלא הצליח לבשל כהלכה את המנה שהגריל: "גיבץ'" (נשמע אשכנזי, אבל עסקינן דווקא במאכל בלקני) מגולגל. מה הקשר בין תבשיל ירקות, נוזלי במהותו, לאוכל "מגולגל"? שאלו את הפקת "משחקי השף" שדנה את מי שיגריל את המנה הזאת להדחה (וקנין היה היחיד שהגריל אותה). רוצה לומר, הכתובת הייתה על הסיר.
כמדומני שהיה זה אסף גרניט שאמר לווקנין באחד מפרקי העונה: "אם זו הרמה של האוכל בצה"ל, אני רוצה להתגייס מחדש". אז לא בטוח שזו רמת האוכל בצה"ל (כלומר, יכול מאוד להיות - אפילו סביר להניח - שווקנין הוא היוצא מן הכלל שאינו מעיד עליו), אבל הנה הגיע "שימון" הקטן, כבש את לב הצופים ועל הדרך עשה לצה"ל שירות טוב, כמו שמאה "יוזמות" של דובר צה"ל לא היו מצליחות לעשות.