ספוילר: אם אני אעשה את העבודה שלי כמו שצריך, הביקורת שאתם קוראים כרגע עשויה לגרום לכם לרצות לצפות במחזמר "פריסילה מלכת המדבר" בתיאטרון הבימה. החדשות הטובות: ההצגה צפויה לרוץ לפחות עד אמצע אפריל ויש לפחות 30 הצגות בלו"ז העתידי של התיאטרון הלאומי. החדשות הרעות: יש מעט מאוד כרטיסים להצגות האלה. אם עדיין לא ראיתם, אז תעשו לעצמכם טובה ותדאגו להניח את הישבנים שלכם בכיסאות של אולם רובינא באחת מההצגות האלה.
עם הצלחה אי אפשר להתווכח. ומדובר בחתיכת הצלחה: למעשה, הגעתי לראות את ההצגה ה-150 - ציון דרך מדהים למיוזיקל בסדר גודל כזה בישראל - פשוט כי לא השגתי כרטיסים להצגות שקדמו לה. מצד שני, זה שמשהו הופך לפופולרי ממש לא אומר בהכרח שהוא גם מוצלח. למעשה, קצת חששתי בדיוק מזה. העובדה שמחזמר כל כך קאמפי מצליח בצורה כל כך מסחררת דווקא על הבמה של "הבימה" העלתה בי חשש מסוים שהתיאטרון הלאומי התאים את המחזה לעידן מיקי זוהר - אך המציאות לא הייתה יכולה להיות יותר רחוקה מזה.
עוד נחזור למיקי זוהר, מבטיח, אבל בואו נתעכב רגע על האירוע עצמו. תזכורת קצרה: בשנת 1994 עלה לאקרנים סרט אוסטרלי בשם "הרפתקאותיה של פריסילה, מלכת המדבר". הסרט הפך לקאלט מיידי, ולא רק בקרב קהילת הלהט"ב - שאז כללה הרבה פחות אותיות. בשלושת התפקידים הראשיים לוהקו שחקנים מאוד סטרייטים - הוגו ויבינג (שיככב כנבל בסרטי מארוול והמטריקס), טרנס סטמפ (שכיכב כנבל בסרטי סופרמן) וגאי פירס (שכיכב כנבל ב"הרוזן ממונטה כריסטו" וגם ב"איירון מן 3"). אלה היו זמנים אחרים ובקולנוע ליהקו שחקנים לפי יכולות המשחק, ולא לפי הנטייה המינית שלהם. ומצד שני, אלה גם היו ימים בהם הנטייה של רבים הוחבאה עמוק בארון. למעשה, במאי הסרט סטיבן אליוט יצא מהארון רק כשני עשורים אחרי יציאת הסרט.
המחזמר, שעלה לבמות בשנת 2006 שומר על אותו קו עלילתי של הסרט: מסע של שלוש דראג קווינס - שתי מלכות צעירות ופרועות (טיק ואדם) וטרנסג'נדרית שהיא אגדת במה ותיקה (ברנדט). השלושה יוצאים מסידני הבטוחה (יחסית) אל הלב הפראי והשמרני של המדבר האוסטרלי בתוך אוטובוס ישן ומקרטע בשם "פריסילה". מה שמתחיל כרואד טריפ להופעה בקזינו מרוחק, הופך לאודיסיאה צבעונית ומרגשת שבה השלושה נאלצים להתמודד עם תקלות מנוע, מקומיים עוינים, סודות מהעבר ודעות קדומות. בין פאייטים לאבק דרכים, הם מגלים שמשפחה היא לא עניין של דם אלא של בחירה, ושגם באמצע שומקום אפשר למצוא את הדרך הביתה - כל עוד יש לך את הפסקול הנכון ועקבים גבוהים מספיק.
מאחורי ההצלחה יש לא מעט אנשים מוכשרים, וקשה באמת למנות את כולם - אבל כן צריך להוריד את הכובע בפני הבמאי משה קפטן שהפך את המדבר האוסטרלי לספר עברי. התחושה היא ברודווי, אבל משלנו. מחמאות גם לאלי ביז'אווי שהצליח לא רק לתרגם את המחזה, אלא גם לגרום לי לחזור בי מהטענה הקבועה שלי שאין באמת סיבה לתרגם שירי ג'וקבוקס שכאלה. שירי הדיסקו המוכרים עוברים מאנגלית לעברית ובחזרה בלי יותר מדי התנצלויות, אבל חשוב מכך - הם משרתים את הדמויות והעלילה. להבדיל מהסרט, שם השחקנים עשו ליפסינק על בסיס הביצועים המקוריים, כאן השירים זוכים לחיים חדשים ולביצועים חיים. כשטיק (מיצי) שר את I Will Survive, זה לא סתם קאבר לגלוריה גיינור, אלא המהות הפנימית של הדמות שלו.
אגב שינויים, מעריצי הסרט ישימו לב שחסרה להקה אחת קטנה בשם אבבא (אולי שמעתם שיש לה מחזמר מצליח משל עצמה). בהיעדרם, דמותו של אדם (פלישיה) מחליפה את האובססיה השוודית באובססיה למדונה. השינוי הזה מאפשר למחזמר להתפרע עם נאמברים של מלכת הפופ, אבל השיא מגיע דווקא בשיר MacArthur Park, שבסרט הוזכר כבדיחה של שורה אחת, והפעם הוא זוכה לחיים חדשים א-לה דונה סאמר, כולל עוגות ענק רוקדות על הבמה. מקובל לטעון שמחזות ג'וקבוקס הם הרמה הנמוכה ביותר של מחזות זמר - אלא שיוצרי פריסילה מחליטים פשוט to own it - והתוצאה מופרעת ובעיקר כל כך כיפית.
חלק מהכיף הזה מגיע בזכות אנסמבל הרקדנים והרקדניות - חלקו גברים בבגדי נשים וחלקו נשים של ממש, אם כי בשלב מסוים מפסיקים לשים לב לזוטות כאלה והמגדר הופך ללא רלוונטי - ועל כך מגיעות מילים טובות גם לאביחי חכם על הכוריאוגרפיה. משך ההצגה הוא 150 דקות כולל הפסקה, אבל להבדיל ממחזות זמר אחרים שנוטים להימרח, הזמן פה עובר מהר וכמעט לא מרגישים שיש משהו מיותר.
הבמה נראית כמו מיליון דולר (מחמאות למעצב ערן עצמון), כאשר מעל ההתרחשות תלויות שלוש הדיוות - עדי כהן, אילי עלמני ורויטל זלצמן. השלוש מתפקדות כמעין פיות המספקות את ה"קול" החי והעוצמתי שמאחורי הליפסינק של מלכות הדראג, והתחושה שנוצרת היא של אירוע גדול מהחיים - כמעט שמימי. את כל זה אגב יכולתי לכתוב כבר אחרי עשר דקות של מחזמר, עוד לפני שהעלילה מתחילה.
את התפקיד הראשי של טיק מגלמים לסירוגין לי בירן ועידו רוזנברג, כאשר אני זכיתי לראות את האחרון שהגיש דמות הרבה יותר בוגרת מאשר במקור, וגם כזאת שיותר קל להתחבר אליה. לצדו בתפקיד אדם מופיע מיכאל בן דוד - בתפקיד שנדמה כאילו נכתב בדיוק בשבילו, והביצוע בהתאם.
עוד בלטו בתפקידים המשניים מאיה לבני בתפקיד סינתיה - שהפכה מדמות טראגית בסרט לאתנחתא קומית קלילה במחזמר - ואורי הוכמן הנהדר בתפקיד בוב - הדמות הכי מרגשת וטובת לב במחזה כולו. הוכמן משכנע מאוד בתור "זה שלא אמור להיראות כמו הטיפוס שיימשך לטרנסג'נדרית מבוגרת אבל דווקא למה לא", והכימיה שלו עם הדראגיסטיות הופכת את כל הסיפור הקאמפי הזה לחת'כת אירוע הולסומי.
ואת הטוב ביותר השארתי לסוף - יחזקאל לזרוב בתפקיד ברנדט. באוגוסט האחרון ראיתי את לזרוב בתפקיד "החיה" בגרסה המקומית למחזמר "היפה והחיה" של דיסני. בשום שלב לא ניקרה לי בראש המחשבה שאולי זה לא בסדר שלא הביאו מפלצת אמיתית לגלם את תפקיד החיה. להבדיל, תרבות ה-PC חילחלה למוחי עם ההבנה שברנדט מגולמת על ידי סיסג'נדר, ועוד סטרייט, ככל הידוע לנו. אלא שבערך דקה אחרי שאנחנו נפגשים עם לזרוב על הבמה בתור ברנדט כל החששות מתפוגגים. לזרוב פשוט נכנס טוטאלית לתפקיד, ונותן תצוגת משחק לא פחות ממושלמת - לצד הרבה הומור ונאמברים מוזיקליים מפתיעים בעוצמתם.
וזו אולי התזכורת הכי טובה לכך ש"משחק" הוא בדיוק זה - היכולת להיכנס לנעליים (או לעקבים) של מישהו אחר, לפשוט צורה וללבוש צורה. הרי אם העולם קיבל באהבה שאלכסנדר המילטון הוא בכלל פורטוריקני ששר ראפ, אין שום סיבה שלא נריע לסטרייט שמצליח לרגש אותנו עד דמעות בתור טרנסג'נדרית. הדרישה ששחקן יגלם רק את מה שהוא במציאות היא אנטי-תזה למקצוע הזה; שחקן ענק לא צריך להיות הדמות - הוא צריך להפוך אליה. ועל הבמה של הבימה, לזרוב הוא האישה הכי משכנעת בעיר.
אלא ששום אירוע תרבותי לא יכול להיות מנותק מהמקום והזמן בו הוא מוצג. ב-32 השנים שעברו מאז ש"פריסילה" יצאה אל המדבר, העולם השתנה. מאוד. האתגרים של הקהילה הגאה בתחילת הניינטיז היו מלחמה בסטיגמות שקישרו אותה למגפת האיידס ולהאשמות בהפקרות מינית. היום, וזה יגיד לכם כל ילד בתיכון, אין יותר משמעות להגדרות כמו "הומו". יש עדיין סטיגמות ובעיות אובייקטיביות, אבל רוב ההומואים והלסביות סובלים מהבעיות הבנאליות של החיים - עבודה מחורבנת שצריך להמשיך לעשות בגלל שצריך לשלם משכנתא, יוקר המחיה וחינוך ילדים.
עניין הילדים הוא אולי הפער הכי גדול בין אז להיום. בסרט, טיק מסתיר את קיומו של בנו בנג'י מפני החברים למסע (ולמעשה גם הקהל לא ממש מבין את גודל העניין עד הסוף), והמפגש איתו מתפקד כמין "פרס" שמגיע בקו הסיום - הילד שמקבל את אבא שלו ואפילו מצטרף אליו כאיש תאורה. במחזמר, לעומת זאת, היוצרים בחרו לוותר על הטוויסט: אנחנו יודעים שיש לטיק ילד כבר מהרגע הראשון, וגם בנג'י עצמו יודע שטיק הוא אבא שלו. השינוי הזה הופך את הרואד-טריפ למשהו שונה. אנחנו יודעים שטיק לא רק בורח ממשהו, אלא רץ לקראת מישהו, מה שמאפשר לנו להחזיק לו אצבעות לאורך כל הדרך.
צריך לזכור, הסרט המקורי לא הפך לקאלט בגלל שהיה קוריוז נישתי, אלא כי מדובר ביצירה קולנועית ששורדת את מבחן הזמן בזכות רבדים עמוקים ושימוש גאוני בויזואליה. הניגודיות בין הצבעוניות המלאכותית והמוגזמת של הדראג לבין המדבר האוסטרלי, הצחיח והכל-כך גברי, יצרה תחושה שהגיבורים הם חייזרים במולדתם שלהם. בסרט, השיא מגיע בכיבוש מחדש של האאוטבק דרך טיפוס על הקינגס קניון בשמלות ועקבים. המחזמר, מטבע הדברים, מוותר על האבק והזבובים של המדבר לטובת המזגן של האולם, ומשאיר בעיקר את הצבע. שלא תטעו - האלימות ההומופובית עדיין שם, וכך גם המחשבות על בדידות ושייכות, אבל בסופו של יום המנוע של ההצגה הוא אחר: לגרום לכם לקום ולרקוד לצלילי הלהיטים. זה אולי משרת צורך רגשי שונה לגמרי מזה של הסרט, אבל זה עובד לא פחות טוב.
אלא שאלה לא רק זמנים שונים, אלא גם מקום אחר. ישראל של השנים האחרונות היא המקום האחרון על הגלובוס שהייתם מצפים לגלות שהאירוע התרבותי הכי חם בו זה מחזמר על גברים בשמלות ועקבים. הקהל יצא באקסטזה מהאולם, אבל נראה שנושא שיחה אחד חזר יותר מכולם: "איך יכול להיות שהיופי הזה עלה דווקא בתיאטרון הלאומי?". והנה, כפי שהבטחתי, חוזרים למיקי זוהר.
שר התרבות שלנו כבר סיפר לנו בגאווה בעבר שהוא עובד למען שלושת הכ"פים - כוח, כבוד וכסף. אז כן, משונה קצת שהתיאטרון הלאומי שלנו שממומן בחלקו על ידי הממשלה הכי ימנית ושמרנית שהייתה פה אי פעם מעלה מחזמר שחוגג (תרתי משמע) ליברליות ופרוגרסיביות - ומצד שני, כאמור, איך אפשר להתווכח עם ההצלחה? האולמות מלאים, הכרטיסים נמכרים בלי הנחות וערכי ההפקה לא רק שלא נופלים מהגרסה הבריטית בווסט אנד, אלא אפילו מתעלים עליה לפרקים. במילים אחרות: "פריסילה מלכת המדבר" מחזירה את שלושת הכ"פים למוסד שידע הרבה יותר מדי כישלונות בשנים האחרונות. איך מיקי זוהר - האיש שהעביר רפורמה בקולנוע לפיה התקצוב ייקבע לפי הצלחה מסחרית - יכול להתווכח עם זה?
חשוב להזכיר: כשמיקי זוהר מדבר על כבוד הוא מדבר על "ריספקט". כבוד שדורש שררה ומעמד. אלא שהמחזמר עצמו מזכיר לנו שיש גם כבוד אחר. "דיגניטי". זהו כבוד פנימי. זו אצילות. זה עמוד שדרה מוסרי שלא תלוי במה אחרים חושבים עליך. זה היכולת ללכת בראש מורם גם כשזורקים עליך זבל או קוראים לך בשמות גנאי. אין אף שר בממשלה עם יותר "כבוד" מאשר דמותה של ברנדט. אם יורשה לי, גם אין אף שר עם יותר ביצים.
אז עם כל הכבוד לשלושת הכ"פים של שר התרבות שלנו, "פריסילה" מציגה כ"ף רביעית - כיף. לא סתם אסקפיזם בתקופת מלחמה, אלא כיף שהוא בבחינת התרסה. בזמן שאבי מעוז הוא חבר קואליציה, במרכז תל אביב יש תור של אנשים שמעוניינים לראות גברים בעקבים בועטים בתחת של הממסד בזמן שהם לובשים שמלה שעשויה מבננות. במרחק קילומטרים ספורים מאולם רובינא רודפים אחרי חיילות, אז קשה להכריז על ניצחון במלחמה - אבל בקרב הקטן על התרבות הישראלית אפשר לסמן וי קטן. התרבות שלנו עדיין חיה ובועטת, למרות הממשלה ולא בזכותה. את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק - בין אם היא של יאיר רוזנבלום, דונה סאמר או אבבא.
בקטנה
אחרי כל התשבוחות מגיעה גם הצעה אחת לשיפור. ההצגה מומלצת לצפייה מגיל 14 ומעלה. נכון, יש כאן לא מעט הומור למבוגרים ורמיזות מיניות (שרובן ממילא יעברו לילדים מעל הראש), ואף אחד לא מצפה לראות שם פעוטות. אבל גיל 14? בואו, מדובר בדור שחי בטיקטוק וחשוף לתכנים הרבה יותר בוטים וגרפיים בכף היד שלו. ובכלל, במציאות הישראלית הנוכחית, שבה מהדורות החדשות מציגות לילדים שלנו מציאות קשה ומדממת פי אלף מכל גבר על עקבים - נראה לי שהנוער שלנו מספיק חסין, ובעיקר זקוק, לקצת אסקפיזם צבעוני ושמח. אם בנג'י שעל הבמה יכול להכיל את זה, גם הילדים בקהל יכולים.