בסך הכל אסף אמדורסקי

מוזר שלרקוויאם (המשובח) שלו מסצנת הרוק הישראלית (אם יש דבר כזה בכלל) בחר אסף אמדורסקי לקרוא דווקא "LIVE". שנון, לא? אמדורסקי, בדרכו המדופלמת בקודש, דיבר בכל מקומון רענן כי קץ בכל המתרחש תחת שמי הרוק הישראלי (אפשר לחשוב, דווקא היה מאלה שהצליחו לא רע), ולכן הוא אורז את הפעקל'ך (לא ברור אם מגובה במיכלי או לא) ועוזב לעשות לביתו בארץ נכר. יותר מזה, הוא לא עוזב לנורבגיה כדי להצטרף למסע דייג סלמון (כמה מרהיבים הידידים הוורדרדים והטעימים הללו!), אלא משנה כיוון באופן גס הרבה יותר ומתחיל לתקלט, כאילו, ז'תומרת, להיות בקטע של מוזיקה אלקטרונית וכזה. כאילו.
וחבל. מפני שאם תשאלו אותי, הדיסק האחרון של אמדורסקי בשפת בני אנוש הוא לטעמי המוצלח שהנפיק תחת אצבעות הגיטריסט הענוגות שלו. הביצוע ל"האינטימי שלי" מעמיד את תערובת אסקוט במקום הראוי לה – זירת שפריץ הכישרון הפרטי של אמדורסקי, עם כל הכבוד לג'נגו ולירמי (אין איזו תכנית אירוח שמחפשת זמר?) ולקריירות המדשדשות שלהם.
אמדורסקי נחשב תמיד למאסטר אמיתי של הפקה ועיבוד, ואלבומי האולפן שלו היו מוצלחים לרוב מהופעותיו החיות. אבל "LIVE" הוא אלבום הופעה מוצלח במיוחד, בעיקר בגלל הפרשנות המרתקת שהוא מציע לטקסטים המוזיקליים של אסף. "אהבה חדשה" נשמע כמו בלדת רוק מפוספסת (בגירסת הגלגל"צ שלה) שהדיסטורשן והסקרנות דפקו לה את הצורה. "יקירתי" היא מלודיה מצוינת, שאיכשהו הפכה להמנון מאוכזבי חמי רודנר. ולמה? משום שאמדורסקי, בדומה למקבילה הקיטשית שלו – אביב גפן – העדיף להסתתר לאורך כל הקריירה (הקצרה שלו, יש להזכיר) מאחורי צבעי פנים, עמידה גמלונית אשר כמו מרמזת על פוטנציאל מגלה ארצות מכוסח עם עצמו, ובעיקר נרדף על ידי הצל הענק שהטיל עליו המשפט "ההבטחה הגדולה של סצינת הרוק הישראלי".
ביום בו החליט לתלות את המגבר – ואולי מעט לפני זה – השתחרר אמדורסקי מכבלי הצורך להוכיח לעצמו את כל מה שאחרים ביקשו לתלות בו. שהרי אסף אמדורסקי הוא בסך הכל אסף אמדורסקי. מאחורי הדמיון החיצוני המוזר לדייוויד ברוזה מסתתרת האלטרנטיבה האמיתית לאביב גפן. או אולי נכון יותר יהיה להגדיר אותו כאביב גפן לתלמידי החוג למוזיקולוגיה. את הלהיטים הגדולים שלו אי אפשר לפזם, את הטקסטים שלו לא נהוג לצטט במכתבי התאבדות, והפוזה שלו היא זיכרון ישן, כמו חצ'קון שיבש.
אמדורסקי התבגר לנגד עינינו מבלי שהשגחנו בכך. הוא נעשה למוזיקאי מתוחכם ומיומן, לאיש העולם הגדול. עם כל הכעס שלו על הצורך לשחק את המשחק. עכשיו, נקי מבריתות דמים עם שטנים מסחריים, הרחק מאימת המכירות הנושכנית, אסף יכול להשאיר מאחוריו את אלבום ההופעה הכי טוב שיצא פה בשנים האחרונות, מבלי לגמגם משהו מסובך מדי בדרך לאולפן. הבנאדם מצא סוף-סוף את המוזיקה שלו. או היא אותו. בכל מקרה, אלוהים הוא לא די.ג'יי, ואם אמדורסקי ישתחרר מאתוס ה"אני מאוכזב" שלו, אולי ישוב אלינו מנורבגיה כשבצקלונו קצה סנפירה של מהפכה אמיתית ב(כוס אמק על הצימוד הלשוני הזה) סצנת הרוק הישראלי.