דיכאון, אין מילה אחרת חוץ מדיכאון כדי לתאר את התחושה שהשתלטה עליי בעקבות הצפייה בכתבה המרכזית של "חדשות סוף השבוע" (קשת 12), בה הלך דני הכט לפגוש את הדור הבא של המצביעים, כחצי מיליון ("הדור הבא" הגדול אי פעם), 17 מנדטים, שילך בפעם הראשונה אל הקלפי.
זאת הייתה כתבה מושקעת. הכט יצא למפגש כשהוא חמוש בנתוני סקר מיוחד שנערך בקרב המצביעים לראשונה. תכף נעבור לחלק מהנתונים, אבל קודם כל הערה חשובה: מקבוצת המדגם שאסף הכט לריאיון נעדרו חרדים (למעט נערה אחת שלא נראתה חרדית, אבל הזדהתה כמי שתצביע ש"ס) וערבים. לפחות לעניין החרדי יש משמעות גדולה, כפי שיובן בהמשך.
למרות היעדר ייצוג של שני פלחים חשובים באוכלוסייה, זה היה מסמך מרתק שהפגיש צופים ותיקים מסוגי, שצורכים את החדשות שלהם מהעיתונות הכתובה, המקוונת והמשודרת בערוצים המוכרים, עם דור שצורך את רוב האקטואליה שלו מאינסטגרם וטיקטוק.
הצפייה העלתה לא מעט נושאים לדיון. אבל אם מחלקם אפשר להתעלם (למשל אימוץ טקסים דתיים על ידי חילונים, דבר שבעיניי אינו מעיד על התקרבות לדת, כפי שהסיקה ההפקה) וחלקים אחרים נראים מובנים (למשל אימוץ של תיאוריות קונספירציה, כמו למשל הסבר של 7 באוקטובר ב"בגידה מבפנים", שהופצו בחכמה על ידי מכונת הרעל בטיקטוק, כבר מהשעות הראשונות למלחמה) - רק נתון אחד הצליח לזעזע אותי באמת.
לא במשחק
11% מהמצביעים לראשונה בחייהם, כלומר כמעט 2 מנדטים, מתכוונים (על פי הסקר) להצביע ליהדות התורה. מפלגה לא ציונית ויש שיאמרו אף אנטי-ציונית. תודו שזה נתון מדהים החורג מדלת אמותיו של הוויכוח בין שמאל לימין.
יותר מעשירית מהמצביעים בפעם הראשונה אינם שייכים, מבחירה (או הסללה) לאתוס הציוני. לתקומת ישראל בארצו, ליהודי החדש שחרט על דגלו "לא עוד".
את אותו מגזר אנו מטפחים במו ידינו, מכלכלים בכספנו, מגנים עליו בדמנו - ועל כן אין לנו לבוא בטענות אלא לעצמנו.
עזבו עכשיו פרוגרס לעומת שמרנות (ואת התסכול שלי ושל אחרים מחוסר יכולתו של חזון חילוני-ליברלי להיות תחליף לאמונה דתית), ימין כלכלי לעומת סוציאליזם, זכויות אזרח ויחסי דת ומדינה.
11% מהדור הבא אפילו לא משתתפים בשיח הזה, שספק מחבר בינינו ספק קורע אותנו אלה מאלה. 11% לא רואים בשירות צבאי ערך חשוב עבור יהודי בארץ ישראל.
מכל הנושאים שהעכירו את מצב רוחי כצופה, בכתבה המדכאת ביותר שבה צפיתי לאחרונה (וזה לא שאין תחרות, כן?), זה היה המדהים ביותר, אם כי אולי צפוי נוכח נתוני הריבוי הטבעי.
כאן כבר לא מדובר על ציבור ימני יותר (לגיטימי ואולי אף מובן נוכח מה שהתחולל פה בשנתיים וחצי האחרונות), דתי יותר (כאמור, לא בטוח שמי שאומר "בעזרת השם" יותר מהוריו החילוניים אכן מתקרב לדת), או שנסחף בקלות לאמונה בתיאוריות קונספירציה (מתוקף היותו צורך מידע מפלטפורמות שבמידה רבה מתקיימות בזכות תיאוריות שכאלה).
פה מדובר על אחד-עשר אחוזים (אנד קאונטינג) שמכריעים את המשחק הדמוקרטי למרות שכלל אינם משתתפים בשיח הדמוקרטי. כאן אי אפשר אפילו להאשים את הטיקטוק.
הזעזוע של אוחנה
בעצם, עם כל חוסר ההערכה שצופה בן דורי עשוי לחוש נוכח דור שצורך חדשות מהטיקטוק, אפשר שמוטב כך.
למה? כי בשם הצורך לאיזון קדוש, ראיתי בערוץ 12 (ערוץ התקשורת הפופולרי ביותר למי שעדיין צורך חדשות דרך הטלוויזיה) את דדי שמחי ב"אולפן שישי" (12).
קשה למתוח ביקורת על שמחי, אב שכול, קצין בכיר בצה"ל וראש שירותי מערך הכבאות בדימוס. הבעיה היא שבעת האחרונה הוא נשמע כמי שמפלס את דרכו לפוליטיקה באמירות פופוליסטיות.
משום מה, בשיח ברשת תפסה מקום דווקא ההשוואה האומללה שערך בין פריצת הגבול בעזה על ידי ז'אן ד'ארק של נוער הגבעות, לימור סון הר מלך ועוד כמה פרחחים, לבין המפגינים שצרו על המספרה שבה עוצב שיערה של שרה נתניהו, אי אז לפני כמעט שלוש שנים.
ההשוואה מקוממת, אבל בעיני ההסבר שסיפק שמחי עצמו (לדנה ויס שהתקוממה) לפיו התכוון להראות איך השוליים מעצבים את נושאי השיח של המיינסטרים, מניח את הדעת (מה גם שאינו נטול פואנטה שיש לדון בה).
מה חמור יותר בעיניי? העובדה שבעת שהפאנל עסק באיראן, קשקש שמחי על כמה שצה"ל חזק, כמה שעם ישראל שמורגל במלחמה, מוכן לעימות - ואף הוסיף משפט על שאולי זה לא במקרה שהמערכה מול איראן תתרחש בחג הפורים - אכן פרשנות משכילה.
אבל אם סוף השבוע הטלוויזיוני נפתח עם שמחי, מה נאמר על השבוע עצמו? באותו ערוץ (שוב נזכיר: הנצפה ביותר בישראל) התבקש הבוקר (ראשון) אלי אוחנה בפאנל הבוקר של ניב רסקין להתייחס לעימות בין העבריין מרדכי דוד לשחקן צחי הלוי.
הלוי הגן על ביתו ועל משפחתו עת בא דוד להטריד את מנוחתם בגלל אשתו לוסי אהריש, שהעזה לבצע פשע חמור: להיות ערבייה במדינת היהודים הגזעניים.
אלי אוחנה אכן לא היסס לתקוף, אבל לא את העבריין מרדכי דוד, אלא את הסלקציה שעושים, לדבריו, בין אלימות מפגיני שמאל לזו שמימין.
אכן מילים כדורבנות, שכאשר מחברים אותן לנתון לפיו בדור החדש של הבוחרים יצביעו 11% ליהדות התורה ו-7% לעוצמה יהודית, לא ברורה כלל התעקשותם של האיראנים להעשיר אורניום, כשכל מה שהם צריכים הוא בסך הכל לחכות.