לפני מאה שנה (וחודש), בינואר 1926, הסתיימה הריצה הארוכה של המחזה "הדיבוק" בתיאטרון הבימה, אז בשבתו בברית המועצות. דווקא שם, בלב הדיכוי האנטי-ציוני במוסקבה, הוצג המחזה - בעברית - לא פחות מ-300 פעמים. באחת מאותן פעמים נכח דוד בן גוריון, אז שליח ההסתדרות למוסקבה. הוא הגיע לאולם סקפטי - אך מהר מאוד נשאב פנימה.
"חששתי למפח-נפש... עד שבלי-משים יגרתי אכזבה", הוא כתב ביומנו באותו הלילה של ה-18 בנובמבר 1923. הפליאה שלו מהדיסוננס הבלתי נתפס בין החוץ העוין לפנים היהודי זועקת מכל שורה. "האמנם כל זאת במוסקבה הקומוניסטית?", הוא תהה בהשתאות, בעיר שבה "אין מתירים בה את לימוד השפה העברית?".
כשהמסך עלה, בן גוריון תיאר כיצד "נגז כל המגור", והוא מצא את עצמו "בלוע הרושם האדיר, המרעיש של קטעי-החיים הפנימיים של דורות-יהדות רבים". עבורו, החוויה לצפות ב"נשמת היהדות הישנה המתלבטת בתוך כתלי בית המדרש" בלב מוסקבה, היתה לא פחות מ"הרגשת-נס". הפליאה של בן גוריון לא נבעה רק מהעובדה שההצגה הועלתה בעברית בלב מוסקבה הקומוניסטית, אלא מהפער הבלתי נתפס בין השחקנים הצעירים והחילונים על הבמה, לבין האותנטיות שבה הצליחו לברוא מחדש עולם דתי, עמוק ונשכח.
"מי הם צעירים אלה - גלגולי אותם חובשי בית המדרש, מי עשה זאת? מנין היניקה, השפע, הדבקות?", הוא שאל בהשתאות. הוא נדהם לגלות כיצד המשחק שלהם "חדור-הדבקות הנפשית, רב-החדירה הפנימית לתוך נשמת היהדות העתיקה מלא הדי כתלי בית המדרש ונודף ריח עלי הגמרא". עבור בן גוריון החילוני, לראות את "נשמת היהדות הישנה המתלבטת" קמה לתחייה בצורה כל כך נגישה, מדויקת וכבירה, היה לא פחות מ"מרידה בחוק המציאות".
גם היום, בשנת 2026, יש משהו מרגש בלראות ולשמוע אופרה מקורית בשפה העברית - ועוד במשכן לאמנויות הבמה במדינת היהודים שאותה הקים בן גוריון. להבדיל, הרף מראש היה מונח בשמיים, בזכות ההיסטוריה המפוארת של "הדיבוק", וגם בעקבות ההצלחה הגדולה של האופרה "תיאודור" (גם היא נכתבה ובוימה על ידי עידו ריקלין) והעבר המוצלח של המלחין יוסף ברדנשווילי. לכן, להבדיל מבן גוריון, הקהל הגיע לאולם עם ציפיות עצומות.
כאן בערך נגמר הדמיון. בעוד שבן גוריון הופתע לגלות כיצד אמנות מודרנית יכולה לזקק ולחגוג את הקסם של היהדות המסורתית, באופרה הישראלית של ימינו בחרו לעשות בדיוק את ההיפך. "נשמת היהדות הישנה" אכן נוכחת על הבמה, אבל היא מוצגת כמיושנת, ולא בקטע נוסטלגי. לצד המיסטיקה והקסם, קיבלנו גם את הצד המציאותי יותר של הדת - סמל לגבריות רעילה שצריך לנפץ.
הפרשנות החדשה של ריקלין למחזה הקלאסי יוצרת סיפור עלילה כמעט חדש לגמרי. וזה בסדר. חשוב להודות על האמת: ריקלין ממש לא לבד כאן. כפי שהיטיב לתאר מיכאל הנדלזלץ בביקורת בעיתון "הארץ" על "הדיבוק" של תיאטרון גשר ב-2014, מאז ההפקה המיתולוגית של וכטנגוב ב"הבימה", במאים ניגשים ליצירה הזו כ"יוצרים" ולא כ"מבצעים". המטרה שלהם היא לא להעלות את הטקסט של אנ-סקי כפשוטו, אלא לייצר הפקה שידברו בה שנים - לעתים גם מתוך התבדלות מהמקור ומהמיתוס.
ההיסטוריה מלמדת שהקסם המיסטי של "הדיבוק" תמיד קרץ גם לגדולי היוצרים. ג'ורג' גרשווין האגדי, למשל, חתם ב-1929 על חוזה לכתיבת אופרה המבוססת על המחזה, אך לא הצליח להשיג את הזכויות לטקסט (מה שפינה לו את הזמן לכתוב במקום זאת את יצירת המופת "פורגי ובס"). מי שכן הצליח לפצח את האתגר היה לאונרד ברנשטיין, שיצר ב-1974 גרסת בלט עטורת שבחים. ואם מחפשים תקדים אופראי, ב-1999 עלתה במרכז סוזן דלל בתל אביב הפרמיירה העולמית לאופרה המקורית הראשונה בעולם ביידיש, פרי עטו של המלחין סולומון אפשטיין. במילים אחרות, ברדנשווילי נכנס כאן לנעליים ענקיות של מסורת מוזיקלית שמנסה ללכוד את אותה נשמה יהודית.
האופרה הלכה הפעם במודע על עיצוב במה מינימליסטי (ויפהפה, יש לציין, מחמאות לשלה הייקה הגרמניה בעבודה הראשונה שלה בתל אביב), מה שמחזיק בסופו של דבר את הצופה לאורך שעתיים וחצי זו המוזיקה. וכאן בדיוק מתחילה הבעיה. אי אפשר להגיד שכל החלקים המוזיקליים עשירים וראויים באותה מידה. לאורך היצירה ישנם חללים ארוכים של שתיקה תזמורתית, הנשברים רק על ידי דיאלוגים רצ'יטטיביים חשופים ונטולי ליווי.
גם הקטעים בעלי הניחוח הנוצרי - כמו שיר ערש על גדי ששרה פרידה ללאהל'ה אחוזת הדיבוק - הרגישו תלושים לגמרי מההקשר. לא בכל יום אנחנו זוכים לחוות פרמיירה עולמית של אופרה כאן בישראל. יש משהו שמרחיב את הלב לראות הפקה שכולה משלנו - שפה עברית מתגלגלת, נושא עברי שורשי, וקאסט מקומי שופע כישרון. אבל דווקא בגלל שמדובר באירוע תרבותי כל כך נדיר ומרגש, הפער צורם אפילו יותר. כשהיסודות כל כך "שלנו", למה פתאום אנחנו מקבלים פסקול שמרגיש כמו מיסה קתולית? עמיתיי המבקרים דווקא התמוגגו מכך - תמרה בלטר למשל שיבחה את ההרמזים לפסיון הנוצרי, את נגינת העוגב, ואת העובדה ששיר הערש לגדי מוקם בדיוק במקום שבו מגיע האגנוס דיי (שה האלוהים) ברקוויאם. יכול מאוד להיות שהבעיה טמונה בי, אבל באמת שלא הבנתי למה. עד שמעבדים לאופרה עברית את המחזה היהודי המפורסם בכל הזמנים, אי אפשר להעביר שעתיים וחצי בלי אילוזיות לישו?
למען הסר ספק, יש גם ייצוג מוזיקלי בולט של מוזיקה יהודית. כך למשל בסצנת החתונה, שהרגישה קצת כמו קטע אבוד מתוך המחזמר "כנר על הגג". רגע לפני שחנן משתלט על גופה של לאה'לה, התזמורת השתמשה בכלים עם צליל יהודי מובהק, ונדמה היה שאפילו שמעתי שימוש ברעשן פורים מסורתי באחד הקטעים. זה לא היה גימיק, הצלילים היהודיים האלה הם חלק מהסיפור - ותזמורת האופרה, בניצוחו של מאסטרו דן אטינגר, הוציאה מהם את המיטב.
נקודת אור נוספת היא העבודה הכוראוגרפית של הלל קוגן. ריקוד הקבצנים עליו כתב דוד בן גוריון לפני 103 שנים שהוא "מרעיש את הנפש עד היסוד" - זכה כאן לביטוי יפהפה עם טוויסט מודרני. מקהלת האופרה והרקדנים עשו בקטע הזה עבודה פשוט מחשמלת, שייצרה את אחד מרגעי השיא הוויזואליים והאנרגטיים של הערב כולו. שם, מבעד לתנועה ולכאוס על הבמה, אפשר היה ממש להרגיש שוב את אותה נשמה יהודית מתעוררת לחיים.
ביומן שלו, מספר בן גוריון שהוא הגיע לראות את "הדיבוק" (או כמו שהוא קרא להצגה, "הדבוק") שוב למחרת - והפעם עם בקבוק יין מוסקט כדי לחלוק עם השחקנים אחרי ההופעה. להבדיל, הערכתי את ההישג האינטלקטואלי של עיבוד המחזה לעידן המודרני - אך באותו זמן הרגשתי שהעלילה קצת לאה (סליחה על משחק המילים, הוא מכוון), ובטח שלא התחשק לי לחזור לאולם למחרת. מצד שני, דבר אחד אי אפשר לקחת מהערב הזה - וזה את רמת הביצוע. כל הקאסט, ללא יוצא מן הכלל, ראוי לשבחים על עבודה ווקאלית ודרמטית לעילא.
מעל כולם, מי שהרשים אותי הפעם במיוחד היה איתן דרורי בתפקיד הקטנטן של אשר. דרורי הביא לבמה את כל יכולותיו החזניות העוצמתיות, אך החוכמה הגדולה בביצוע שלו הייתה הדרך שבה הן הוגשו: בצורה רכה, מדויקת ומעודנת להפליא. זו הייתה תצוגת תכלית של שליטה קולית ורגשית.
מיד אחריו אי אפשר שלא להתעכב על מי שנושאת את רוב משא היצירה על כתפיה - אלה וסילביצקי בתפקיד לאהל'ה. שיכול אותיות קטן הופך את אלה ללאה - והדיווה ממש הופכת את עורה על הבמה והופכת לדמות הגדולה מן החיים, עם כל הטירוף שבנשמה שלה. אני הקטן עדיין אטען שתפקידה ב"רומיאו ויוליה" של בליני היה מרגש יותר, אבל בכל מקרה אי אפשר להכחיש שמדובר בנוכחות בימתית מהפנטת. היא מצליחה להעביר את הקרע הפנימי והטירוף של הדמות בצורה שפשוט קשה להסיר ממנה את העיניים.
עוד הופעה שראויה לציון מיוחד היא זו של יאיר פולישוק בתפקיד "הצדיק" (עוד דמות שעברה שינוי גדול מהמחזה). על הנייר ובתוך העלילה, הוא אמור לייצג את החושך והשמרנות - הניגוד המוחלט לאור ולאהבה הטרגית של לאה'לה וחנן. בפועל? הביצוע של פולישוק היה כל כך מעודן, שפשוט קשה היה שלא להיתפס בקסמו. אליו מצטרפת גם יעל לויטה בתפקיד הקבצנית העיוורת, שעשתה עבודה נפלאה והוסיפה עוד רובד של עומק להפקה. לא בפעם הראשונה, לויטה זכתה לתשואות מיוחדות מהקהל המקומי בהשתחוויה - ובצדק.
מי שעוד ראוי למחמאה גדולה על תפקיד מורכב הוא יונוץ פאסקו הרומני, שמגלם את סנדר. בגרסת האופרה החדשה, סנדר הופך הלכה למעשה לנבל של המחזה - כולל דיאלוג בוטה שכולו גבריות רעילה ושנאת נשים יחד עם חבריו לבית המדרש. למרות זאת, הוא זוכה בסוף לגאולה שחושפת את העומק והמורכבות של הדמות. פאסקו צולח את האתגר הדרמטי והווקאלי הזה בצורה מרשימה. האמת היא שהוא כבר הופיע כל כך הרבה פעמים באופרה הישראלית, שאפשר בכיף לתת לו אזרחות של כבוד של מדינת תל אביב.
ולבסוף, ישנו עודד רייך בתפקיד חנן. האמת היא שזה כבר נהיה קצת משעמם להחמיא לו בשלב הזה. זה בערך כמו להתרגש מזה שדני אבדיה קלע בדאבל פיגרס - זה פשוט האובייס. רייך, כהרגלו, נותן הופעה מצוינת שמוכיחה - יחד עם כל הקאסט הנהדר, שוב, איזה כישרון אדיר יש לנו כאן בארץ.