האם עטרה שטורמן באמת הייתה? קראו פרק ראשון מתוך "אגדת עטרה"

ביום שקברו את אמא של דאשה היתה לי קבוצה ענקית של תגלית.
לקראת סוף השבעה נסענו חזי ואני לביקור תנחומים אצל דאשה בבית שאן. קנינו עוגת שמרים במאפייה למטה. מתחת לשיכון העמודים, עישן יאן, בנה של דאשה, עם כמה מחבריו במדים. ליד דלת הבניין היתה תלויה מודעת אבל בעברית וברוסית. דמיינתי את דאשה יושבת שם לבדה על הספה, צהובה ורזה, אבל הבית המה זקנות חבושות מטפחות וכמה גברים מזוקנים, וביניהם ישבה דאשה, פרח חרצית בשדה לבן. דאשה קמה לקראתנו, אבל חזי סימן לה שתשב. "המון אנשים," הוא ציין, ודאשה סיפרה שאימה היתה אהובה מאוד בשכונה. כל יום היתה יושבת למטה על הספסל עד שלא יכלה יותר לרדת.
חזי פנה למטבח והעמיס לו צלחת. היה אחת־עשרה בבוקר, ואני טעמתי מהקרקרים הדקים מעוטרי הקימל. חזי קיבל את דאשה לעבודה בביתך לפני כמה חודשים. היא החליפה את המנקה הוותיקה שעברה לגור ליד הבנות שלה בבאר יעקב. יצא לי לראות אותה רק פעמיים או שלוש. היא הגיעה לנקות את ביתך בשעה שכבר גמרתי לעבוד והלכתי לקרוואן שלי. כשפתחתי את ביתך בכל בוקר בשמונה, הוא היה נקי ומסודר.
כשדאשה ויאן עלו לארץ, הם מצאו דירה קטנה בקריות, ושם הלכה דאשה והתבססה כעובדת במכון יופי. הלקוחות העריצו אותה ואת ידי הזהב שלה, והיא פתחה מכון משלה. בהתחלה קיבלה לקוחות בבית, בסלון שיאן עזר לה לסדר ולהתאים לעבודה. אחר כך שכרה מקום קטן ואף העסיקה שתי עובדות. היא התמקצעה בכל סוגי טיפולי הפנים, הסרת השיער ועיצוב הגבות. את הכסף שהרוויחה השקיעה בקורס איפור מקצועי. היא רכשה שני מכשירים לייבוש לק ג'ל, תחום שהלך והתפתח והכניס כסף רב בהשקעה קטנה יחסית. בהמשך עברו דאשה ויאן לדירה מרווחת במגדל שצופה על הים. למרות הפצרותיה של דאשה, אימה סירבה לעבור לגור איתם ולעזוב את סביבתה המוכרת.
כשאימה חלתה, דאשה נאלצה לעזוב את המגדל, למסור את מכון היופי לידיים אחרות ולעבור לדירה הקטנה בבית שאן. היא קנתה מכונית ששימשה בעיקר את יאן, שחזר מהבסיס בימי חמישי. את שאר הכסף שנשאר לה השקיעה בתרופות, במיטה חדשה ובמזרן שיקל על פצעי הלחץ של אימה. דאשה התדפקה על דלתם של מכוני יופי בית שאניים, שלא היו רבים, ונשלטו בידי גילדה מלוכדת שהתבססה על קשרי משפחה. כולם ענו לה שהם לא מחפשים עובדת. היא שקלה לקבל לקוחות בבית אימה, אבל הועבר אליה מסר חד־משמעי שלא כדאי לה. רק במכון אחד, חוט השערה, הציעו לה את החדר האחורי למריטות שפם ומפשעה. דאשה סירבה לחזור אחורה. "אני כבר מעדיפה לעשות ספונג'ה", אמרה. וכך היה. בעל הבית של אימה, אדם נדיב שהרעיף עליהן מצרכים ותבשילים מאז נודע מצבה של האם, סידר לה את עבודת הניקיון במוזיאון ביתך. ערב־ערב, אחרי סגירתו, היא הגיעה לשעה וחצי-שעתיים. הוא גם סידר לה נהג צמוד, בנו המגודל וחסר המעש, שהסיע אותה הלוך ושוב.
"זהו, בקרוב אני עוזבת, אני לא אבוא יותר," שיתפה אותנו, כשסוף־סוף התפנה לידה מקום בספה. "למה? לאן תלכי?" שאלתי. ידעתי מעט מאוד על החיים שלה. דאשה סיפרה לי שהיא מתכוונת לחסל פה את הבית ולנסוע לחברה טובה שלה בקנדה, לנסות את מזלה.

"ומה עם הבן שלך?" קפצתי.
דאשה אמרה שיאן יצטרף אליה בקרוב, כשיסיים את הצבא. בינתיים יגור אצל חבר. היא נראתה עצובה כשהיא סיפרה את זה. בכל אופן, היא אמרה לחזי שתוך חודש היא כבר לא תהיה.
מהשבעה של אמא של דאשה טס חזי לטיול באנטארקטיקה. "לא תהיה לנו קליטה," שב והזכיר בסיפוק במהלך החודש האחרון, "מלכה לא תוכל להשיג אותי." אני הבנתי היטב שהוא גם אומר, "שחר לא תוכל להשיג אותי."
חזי שמרון, המנהל של ביתך, התכונן לטיול לאנטארקטיקה במשך חודשים. אף על פי שנסע במסגרת טיול מאורגן היטב, העיסוק הזה סיפק אותו ביותר. מלכה, אשתו, סירבה להצטרף. חשדתי שזו הסיבה שהוא בחר ביעד הזה מלכתחילה. למרדף שלו ברחבי הארץ אחרי ציוד למסע, התייחסה בביטול, כמו לעוד אחד מהשיגעונות של בעלה. גופייה תרמית מבנימינה. נעליים רזרביות מרמת ישי. כפפות מנשר. "אני צריך לנסוע למושב בצת. יש שם בחור שמוכר לי סוגר לתיק של המצלמה," הוא טרח להסביר לי, אפילו שכבר התרגלתי להיעדרויותיו מביתך. פעם אחת הוא שלח אותי להביא לו משקפי שמש מאיש אחד בכרמיאל, שגר קרוב להוריי. כלב עצום ממדים קיבל את פניי, והודעתי לחזי שזו פעם אחרונה שאני עושה בשבילו משהו כזה. חזי אסף כל פיסת ציוד שהומלצה לו בקבוצת הפייסבוק "ליבשת הדרומית באחריות".
הלכנו לאוטו, שחנה די רחוק. מסתבר שיש בבית שאן בעיית חנייה. חזי הזכיר לי שיש לנו כנס בתחילת אוקטובר, שאתחיל לעבוד עליו. כמובן שזכרתי.
בסוף הגענו. חזי התניע, והדיסק של נורית גלרון, שהיה תקוע כבר שנים במערכת, התחיל לנגן. חזי התאהב בה עוד כשראה אותה בפסטיבל שירי הילדים. מאז "הו מה יפים הלילות הקסומים" הוא חשב שהיא גדולה יותר מיהודית רביץ. גדולה יותר מריטה. עכשיו כשהוריד אותי בביתך הוא מלמל משהו גם על גדולה מברברה סטרייסנד. נפרדנו בחיבוק קל. הוא אמר שאם יש דרמות רציניות במוזיאון ואין לו קליטה, אני יכולה להתקשר לטלפון הלווייני של המדריך, "תבקשי ממלכה, יש לה את כל הפרטים." אמרתי לו שקשה לי להאמין שבחודש הקרוב יהיו דרמות בביתך, מקום קטן בעמק מרוחק, שמנציח אנשים מתים.

חזי היה באחת הטיסות בדרך לאנטארקטיקה כשהגיע הפרופסור מחיפה.
"אנחנו בסיור לימודי של המחלקה," זרק לי, כאומר, אני לא צריך אותך ולא את ההדרכה שלך. "אלה הם הדוקטורנטים שלי," הסביר והצביע על ארבעת הגברים שליוו אותו. הנהנתי. שמחתי לשתוק קצת. האוטובוסים של תגלית גמרו לי את הגרון. אני אחת המדריכות היחידות בתחום שמתעקשות על הדרכה בעברית בלבד. מדי פעם אני מוכנה שיתרגמו אותי, מילה פה מילה שם. פיונירס. סוואמפ. דיסטורבאנססס.
בכל זאת הלכתי לצד הפרופסור והדוקטורנטים. הפרופסור הסריח מזיעה. מתלמידיו מגולחי השיער דווקא עלה ריח טוב יחסית. אחד מהם אפילו היה חתיך. תכננתי להזמין אותם לקפה נורמלי במשרד, אחרי שהם יגמרו את הסיבוב.
"איך קוראים לך?" פנה הפרופסור.
"שחר." לא שאלתי אותו לשמו.
הפרופסור הסביר להם על הקונסטלציה הפוליטית־כלכלית שהביאה לרכישת אדמות העמק. דיבר על שמותיו הקדומים של העמק. על הסיבות האמיתיות לפרוץ המאורעות הרצחניים בשנות העשרים. הוא הוביל את תלמידיו לכל אורך הקיר המעוגל ואז נעצר ליד תמונתה של עטרה שטורמן. התקרבתי כדי לשמוע.
ההדרכה על עטרה היתה גולת הכותרת של ההדרכות שלי. אנשים היו נכנסים למוזיאון בלי ששמעו את השם עטרה שטורמן, ויוצאים מאוהבים. אני פותחת אותה ב"אולי רק מי שחיה את החיים במלוא עוצמתם יכלה לעמוד איתנה מול המוות" וממשיכה בציטוט מאלף של יורם קניוק שאני יודעת בעל פה: עטרה שטורמן היא אגדה כמו אלכסנדר זייד, או טרומפלדור. ואין זה חשוב ממה טוויות אגדות. הן נרקמות מעצמן. יש להן חוקיות משלהן, הן בנויות משדים וכאב. אנשים אלה הם הרקמה המלכותית האמיתית של הארץ הזאת, ארץ ללא מלכות, ארץ של אביונים יחפנים שבנו מבצר לעם עתיק, שלוחמים חמישים שנה מלחמה נואשת. את "מלחמה נואשת" אני אומרת לאט, מדגישה כל הברה. נ־ו־א־ש־ת.
"תראו מה זה!" קרא הפרופסור, והדוקטורנטים זקפו את ראשיהם המגולחים. "אני לא מאמין שזה מה שאני רואה!" חייכתי אליו. הזה שהוא דיבר עליו היתה תמונתה של עטרה. תמונה בשחור־לבן שלה בצעירותה, עוד לפני האסונות הרבים שפקדו אותה.
"למה התמונה הזאת עדיין פה?!" הוא הסתכל אליי, מכווץ עיניים וגבות.
"עדיין?" שמתי לב שאחד הדוקטורנטים הציץ בטלפון שלו כל רגע. לאחר היתה טבעת זהובה על האצבע. הפרופסור המשיך: "היא לא היתה ולא נבראה. זה ידוע מזמן!" הראשים המגולחים הסתובבו לעברי. הגרון שלי שרף.
"מי לא היתה?" לחשתי.
הפרופסור לא טרח לבטא את שמה. הוא הצביע בסנטרו על התמונה ועל השלט הקטן שלצידה.
"למה אתה מתכוון?" הקול שיצא לי היה צרוד.
"את מדריכה פה במוזיאון. את לא יודעת?!" הוא גיחך.
בוודאי שידעתי. ידעתי על הפולמוסים והוויכוחים. ידעתי שרובם נסובו סביב דמותו של טרומפלדור, קרה או לא קרה. אמר או לא אמר. אבל פה ושם גם על עטרה שטורמן. יש כאלה שטענו שזו אגדה. מיתוס בלבד. שהסיפור על חלוצה שהקריבה הרבה כל כך למען המדינה הוא מופרך. אבל מובן שידעתי שהיא היתה קיימת. קראתי עליה ספרים. ביקרתי בקבר שלה.
הפרופסור שוב כיווץ את הגבות שלו לעברי והרים את קולו. "את עדיין מדריכה פה על הסיפור של עטרה שטורמן? הרי זה כבר הוכח מעל לכל ספק כהמצאה מוחלטת." הדוקטורנטים גיחכו במבוכה. ההוא המשיך להציץ בטלפון שלו.
מלח מים. מלח מים. המילים לא הצליחו לצאת לי מהגרון. עטרה שטורמן, אשתו של חיים שטורמן אגדת העמק.
"היה אחד, חיים שטורמן," פנה הפרופסור לתלמידיו. "זה כן. אבל הוא נהרג לפני שהספיק להינשא ולהביא ילדים, כנראה שהרצון להנציח אותו בכל מחיר הוליד את האגדה חסרת השחר הזאת."
הבלגתי על השימוש בשמי.
"יש לי המון תמונות, מסמכים," כמעט רצתי למשרד שלי להביא את הקלסר, את הכרטיסיות המסומנות בדגלונים צבעוניים, אבל הרגליים שלי היו כבדות. נהיה לי חם, הרמתי את השיער שלי למעלה ותקעתי בו קליפס.
"תראי, שחר," הוא קטע אותי, פוזל לדוקטורנטים שלו במבט מרוצה. "יש אנשים שטוענים שהעולם שטוח, נכון?"
נאלצתי להנהן. הדוקטורנטים סבבו אותו כמו אגודלים.
"אז טוענים. אומרים כל מיני דברים. את, התפקיד שלך הוא לספר סיפורים, נכון?"
הנהנתי שוב.
"ואני, התפקיד שלי הוא לחקור עובדות, נכון?"
רציתי שיפסיק לשאול נכון כל הזמן, מה שאילץ אותי להנהן כמו מפגרת. החלטתי שלא להזמין אותם לקפה.
"אז העובדה היא שעטרה שטורמן לא היתה קיימת. כל ההיסטוריונים הרציניים כבר הודו בזה מזמן. ומי שלא, הוא שרלטן מוחלט."
"ומה עם הקטע של קניוק? מה עם ביום שקברו את עטרה?" הקול שלי דמה לקרקור, אבל לא היתה לי ברירה. הייתי
חייבת לומר משהו. אז הפרופסור כבר צחק צחוק מלאכותי. "משהו של קניוק היה אמת? ספר של מאתיים עמודים על מלחמת תש"ח ואף מילה אינה אמת. הוא בעצמו כתב שהוא לא זוכר כלום."
הפרופסור אמר לגלוחי הראש שכדאי שיתקדמו, אבל עשה כמה צעדים ואז עצר. "תקראי את הספר 'לא אשתוק' של אשתאול צביאלי, הבת של סגן הרמטכ"ל לשעבר. ספר מאלף על דמות האישה המקריבה במיתולוגיה הציונית. מחנה ושבעת בניה ועד אחותו של הצוללן החטוף. שם היא מזכירה באמת את המיתוס של עטרה שטורמן. ספר נהדר." האגודלים הניעו את ראשיהם מעלה־מטה בהסכמה. "תקראי. מאוד מעניין. מאוד קריא, אין לך מה לדאוג." הוא חייך אליי. זה היה חיוך מכוער. אמרתי בלב שלוש פעמים מלח מים.
שכנתי המבוגרת ממני, עדי מילשטיין, לימדה אותי להגיד מלח מים כדי להבריח דבורים בשדה הקוצני ליד בתי המדורגים שלנו. מאז השתמשתי במלח מים נגד המורה להתעמלות שלא ויתר והתעקש שאקפוץ לגובה, אפילו שכשלתי בזה שוב ושוב. אמרתי מלח מים גם נגד המפקדת בטירונות. פקידות בקופת חולים. המדריך בקורס הפסיכומטרי. נגד כל המפקדים והמורות והמנהלים.
חוץ מחזי שמרון. הגעתי לביתך כחיילת מפוחדת ומנומסת. בחודש הראשון מילאתי כל מטלה בהתלהבות. נכנסתי לנעליה הלא גדולות של חיילת שברחה משם ברגע שיכלה לסבב ב', משאת נפשה של כל מש"קית חינוך: ליווי אוטובוס של תגלית. מיד ניגשתי לסדר מחדש את כל חומרי ההדרכה. ביקשתי אישור מיוחד מהקצינה ונסעתי בשלושה אוטובוסים לאוניברסיטת חיפה, שם, בתקציב הצנוע שניתן לי, צילמתי את כל החומרים הרלוונטיים. גזרתי, הדבקתי וסידרתי בתוך קלסרים צבעוניים. מיהרתי לבצע כל מה שחזי ביקש ממני, ועל הצד הטוב ביותר. זה לא היה קשה. עד מהרה זיהיתי את הסדק שדרכו הלך ביטחוני העצמי וגדל. "אני לא יודע מי מנהל את המקום, היא או אני," היה חזי מתבדח באוזני הקצינה שביקרה אחת לחודש, בחולצת מדים רטובה מזיעה. הוא היה עושה את המופע השלם, משבח את רב"ט שחר טל על מסירותה. על עמידתה בנהלים. מציג לה את טופס הנוכחות שלי, שעליו כמובן חתמתי בשמו. כשלא היו לי הדרכות הודעתי לו שאני נוסעת "העירה". הסתובבתי בביג עפולה, ניסיתי איפור בסופר־פארם, ישבתי בארומה עם עיתון. לפעמים קבעתי עם אחת הנועות שהיתה בסביבה, או עם נתי, אחותי הקטנה.
"כן? אז מי זאת בתמונה?" שאלתי בשארית הקול שעוד נשאר לי.
הפרופסור תלש את תמונת עטרה הממוסגרת מהקיר, הרכיב את משקפיו וקרא את הכיתוב ביידיש בנייר החום שמאחורי התמונה. "אם אני לא טועה," הוא הוריד את המשקפיים והביט בי, "זאת אולגה לוין. אישה שנמכרה לזנות בבואנוס איירס בתחילת המאה העשרים. על ארגון צבי מגדל שמעת?"
לא עניתי לו. לא שמעתי על ארגון צבי מגדל ולא על אולגה לוין. פניתי מהפרופסור והאגודלים ונכנסתי למשרד. הקלסר על עטרה היה המסודר ביותר. היו בו חוצצים צבעוניים על פי נושאים. "השומר", "הקולקטיב בסג'רה", "בבית הילדים" וכולי. החומר צולם רובו מחוברת דקה על תקופת היישוב, "קורבנות מאושרים" של חוקר בשם אוריאל לוי, צפר חובב. אדם שלא הופיע בשום רשת חברתית או באינטרנט בכלל.
הגוגל הניב מעט מאוד תוצאות לשם המפורש "עטרה שטורמן". כל האזכורים לא היו עוד. ערך הוויקיפדיה שהיה לה, לא מדויק אבל די אפקטיבי, נעלם. בגוגל תמונות הופיעו רק תמונות של אשתאול הזאת, בתו של סגן הרמטכ"ל, ושל חוקרת בשם טלי בראלי. את האזכור הנרחב ביותר לסיפור עטרה שטורמן מצאתי בבלוג של מדריך טיולים בשם איצי שסיפר על "אגדת עטרה". ההיסטוריה של הציונות, כך כתב בפונט מכוער ובלי רווחים בין השורות, ככל תרבות אידאולוגית, מרובה במיתוסים ועלילות, שמטרתם לחזק את ההגמוניה השלטת. בין העלילות הציוניות ניתן למנות כמובן את "טוב למות בעד ארצנו", את הגיבור המומצא "בר כוכבא", ואת עטרה שטורמן — אגדה שהופצה כנראה בשנות החמישים, כשהיה צורך בדמויות מופת נשיות. האגדה, שהופרכה זה מכבר, מספרת על עלילותיה של מעין ז'אן דארק, או אם תרצו חנה ושבעת בניה עכשווית, אלילת ארגון "השומר", שכמו פורסט גאמפ מקומית עברה במקרה בכל נקודות הראשית של הציונות: חוות העלמות, כפר גלעדי ועין חרוד. היום ידוע שלא היתה אישה כזאת, ושהיה זה פרי הזייתן של כמה עסקניות נעמ"ת דאז, ששקדו על סיפורים שיגייסו את נשות המדינה הצעירה להקריב את בניהן.
סגרתי את החלונית. לצערי, דווקא ההקלדה על "ארגון צבי מגדל" הניבה תוצאות רבות. ספרים, סרטים ומחקרים על המאפיה היהודית בארגנטינה. מסתבר שהיו גם המון אולגה לוין.
החיפוש באתר הספרייה הלאומית הניב אותן תוצאות בערך. מצאתי קטע עיתונות חדש יחסית, שהתראיינה בו טלי בראלי. כתבתי לי על פתקית את שמה. גם החיפושים בארכיון של יד טבנקין, ארכיון לבון, ארכיון התנועה הקיבוצית, השומר, תנועת החלוץ והעלייה השנייה שנהגתי להיעזר בהם, הניבו כלום ושום דבר. עטרה נעלמה.

"איך לחסל אהבה" / קתרין סנטר. מאנגלית: יובל בוקמן. 325 עמודים. ידיעות ספרים.