אוגוסט 1966. החזרות להצגת הבכורה של המחזמר "קברט" בעיצומן, והבמאי היהודי האל פרינס מרגיש שהשחקנים שלו עדיין לא מבינים את המשמעות האמיתית של המחזה שמתרחש בברלין רגע לפני עליית המפלגה הנאצית לשלטון. יום אחד הוא מחליט להביא תמונה בשחור לבן של צעירים מגולחי ראש, עם פנים מעוותות משנאה שצועקים לעבר המצלמה, בזמן שסביבם אנשים יושבים באדישות אליהם. "על זה המופע שלנו, חברים", אמר לשחקנים, שראו את השנאה היוקדת של הצעירים והיו בטוחים שמדובר בגרמניה של שנות ה-30. הם מאוד הופתעו לגלות שזו תמונה ממגזין "לייף" שצולמה באותו שבוע בשיקגו, בזמן הפגנה של נאו-נאצים נגד שילוב סטודנטים שחורים באוניברסיטה המקומית.
על זה המופע שלנו, חברים. "קברט" מבוסס על סיפורים אמיתיים והפך מאז להצגה, מחזמר וסרט מצליח - אבל המופע שבתוכו תמיד יישאר על המציאות שלנו. על הבנאליות של הרוע, ועל האדישות שמאפשרת אותו. זה היה נכון ב-1966 בארה"ב, וזה בטוח נכון גם 60 שנים אחרי, בישראל של 2026.
ההפקה החדשה של "קברט" בתיאטרון הקאמרי היא הישג טכני מרהיב ביופיו. התיאטרון התל אביבי הצליח לברוא את מועדון "הקיט קאט" בבמת 360 מעלות, כאשר חלק מהקהל ממש יושב סביב הבמה כמו במועדון לילה דקדנטי מעידן אחר. השחקנים מדהימים, התזמורת מושלמת, וכך גם התלבושות והתאורה - ובכל זאת, לפני הכל, זו תזכורת כואבת למה שקורה כשאנשים טובים שותקים בפני רוע. על זה המופע שלנו, חברים.
"אני מצלמה שצמצמה פתוח, קולט בלבד, רושם, מבלי לחשוב. רושם את האיש המתגלח בחלון שמנגד ואת האישה בקימונו החופפת את שיערה. יום אחד יהיה צורך לפתוח את הרשמים, להדפיסם בקפידה, לקבעם". זו הפסקה השנייה מתוך הסיפור "יומן ברלין, סתיו 1930" הפותח את הספר הסמי-אוטוביוגרפי "פרידה מברלין" של כריסטופר אישרווד (התרגום של שאול לוין, מההוצאה השנייה של הספר בעברית בהוצאת מחברות לספרות). הספר הפך לאחד החשובים שנכתבו במאה העשרים מכיוון שהוא תיאר בצורה אותנטית, בזמן אמת, את ההתפוררות של רפובליקת ויימאר בזמן שהנאצים מפלסים את דרכם לשלטון.
הסופר הבריטי נסע לברלין מסיבה אחת - "בנים", כפי שכתב בספר הזיכרונות שלו "כריסטופר ובני מינו". במהלך שהותו בברלין הוא התגורר באכסניה מעופשת בקרב שלל דיירים מפוקפקים שהיוו השראה לדמויותיו. אחרי מלחמת העולם השנייה הספר עובד למחזה בשם "אני מצלמה" שעלה בברודווי ב-1951. המחזה של ג'ון ואן דרוטן היה נאמן יחסית לסיפור הקצר "סאלי בולס", שמבוסס על שחקנית אנגליה אמיתית שאישרווד פגש בברלין. המחזה זכור בעיקר דווקא בזכות אחת הביקורות שקיבלה, שאורכה שלוש מילים בלבד: "מי נו לייקה" (משחק מילים על מותג המצלמות המצליח).
אלא שההשפעה התרבותית האמיתית של סיפורי ברלין הגיעה עם עליית המחזמר "קברט" של האל פרינס ב-1966, ראשית בבוסטון ולאחר מכן בברודווי. פרינס יצר את דמות ה"מאסטר אוף סרמוניס" (לצרכי נוחות נקרא לו מעתה "המנחה") על סמך זכרונותיו כחייל בשטוטגרט בתקופת המלחמה. הוא זכר כיצד ראה הופעות של דיוות, כשלפניהן היה עולה "איש קטן" עם מיניות לא ברורה וגונב את ההצגה בצורה קריפית, כשהוא תמיד פונה לקהל במספר שפות: "ווילקומן, ביינוונו, וולקאם". השאר היסטוריה. דמות המנחה בקברט הפכה לאחת המפורסמות - והמשוכתבות - בהיסטוריה של ברודווי.
שנתיים לפני קברט, האל פרינס זכה להצלחה אדירה עם "כנר על הגג" - שהיה המחזמר הראשון בהיסטוריה שעלה בברודווי יותר מ-3,000 פעמים. המחזמר, למי ששכח, נגמר עם היהודים שעוזבים את אירופה בעקבות הפוגרומים - חלקם לאמריקה וחלקם לארץ ישראל. ומה לגבי היהודים שהחליטו להישאר? "קברט" מספק את התשובה הטראגית.
את השירים כתבו הצמד קנדר ואב, שאחראים גם למחזמר "שיקגו". גם הם יהודים, אם היה לכם ספק. את המילים כתב פרד אב, את הלחנים ג'ון קנדר. האחרון, בן 98, הוא החבר היחיד מהיוצרים המקוריים שעדיין חי. לפני שנתיים, בריאיון למגזין ואניטי פייר, נתן את כל הקרדיט להצלחה של "קברט" להאל פרינס. "אנשים כותבים על 'קברט' כל הזמן. הם כותבים על לייזה מינלי. הם כותבים על ג'ואל גריי. הם כותבים עליי ועל פרד. שום דבר מזה לא באמת משנה. הכל זה האל. כל מה שקשור ליצירה הזאת, אפילו הווריאציות שקורות בגרסאות השונות שלה, הכל בזכות האל".
הדבר הראשון שמבינים אחרי הצפייה בקברט 2026 של הקאמרי הוא שהבמאי גלעד קמחי עשה את שיעורי הבית שלו. התוצאה היא לא עוד ביצוע של הגרסה הקלאסית של האל פרינס, וגם לא עוד ביצוע של הגרסה הופכת הקרביים (והמוכרת יותר בימינו) של הבמאי הבריטי סם מנדס מהניינטיז - ובטח לא הגרסה של הסרט עטור האוסקרים מ-1972. הגרסה המוצגת בימים אלה בתיאטרון הקאמרי מנסה לברוא מחדש את הסיפור שנראה שאנחנו מספרים מאז ומעולם.
מדובר מצד אחד בסיפור אהבה לתרבות הבמה כולה - למיוזיקלס הגדולים של ניו יורק, למועדונים החופשיים של ברלין - ומצד שני הוא מהווה תמרור אזהרה בוהק ומנצנץ לקהל. יש בו שואו-טיונס גדולים מהחיים, בגדי גוף שקופים ותחפושות (די מיותרות) שכוללות איברי מין - אבל הסיפור האמיתי בו מתגלה בשתיקות, ובזמן שהבמה נותרת ריקה.
בעוד תפקידה של סאלי הוא כנראה המפורסם ביותר מהמחזמר - הרבה בזכות לייזה מינלי שזכתה באוסקר על תפקידה בסרט - הדמות הכי משמעותית במחזמר היא זו של המנחה. במקור הוא היה דמות משנית - למעשה, במחזמר המקורי השחקן ג'ואל גריי היה רשום רק חמישי בקרדיטים, אך במהרה הוא הפך לחביב הקהל ותפקידו הלך ותפח. גריי עצמו גילם את אותו התפקיד בסרט ההוליוודי, וגם זכה עליו באוסקר לשחקן משנה.
אלא שאפילו גריי (בן 93 היום) יודע שמי שהעניק חיים חדשים לתפקיד היה השחקן הסקוטי אלן קאמינג - ראשית בלונדון, ומאוחר יותר בברודווי ובעוד גלגולים שונים. הדמות של קאמינג לא הייתה עוד "מנחה" של ערב קברט, אלא לב לבו של הסיפור. הוא הסכנה, האזהרה - וגם הקורבן האולטימטיבי. מאז גילמו את התפקיד שחקנים מפורסמים כמו זוכה האוסקר אדי רדמיין, וגם כוכבים כמו ניל פטריק האריס, מייקל סי. הול ("דקסטר") וכמובן איתי טיראן, שזכה לשבחים על תפקידו בגרסה העברית של 2011. במילים אחרות: רן דנקר נכנס לנעליים גדולות. ענקיות. אז למה בכל זאת זה מרגיש שהכל קטן עליו?
תקראו לזה "חוצפה" או אולי "כישרון" - זה בכלל לא משנה. רן דנקר עולה על הבמה של הקיט-קאט קלאב שנבנתה במיוחד בשבילו בתיאטרון הקאמרי, והוא נראה כאילו הוא נולד לתפקיד, למרות שתפקיד המשחק הכי משמעותי שלו עד היום היה ב"השיר שלנו". העובדה שהוא זמר טוב יותר מכל השמות שהוזכרו כאן קודם עוזרת לא מעט, דנקר לא מנסה להמציא את הדמות מחדש, אבל הוא גם מבין שהוא לא באמת יכול להיות דמות גרוטסקית כמו במקור וגם לא דמות טראגית כמו בגרסאות המאוחרות. במקום, הוא נותן לדמות פרשנות חדשה ומרעננת - חלקה סקסית, וחלקה מעוררת אימה.
ברוב ההפקות המודרניות הסוף של הדמות טראגי - אלא ש"המנחה" של דנקר מתגלה כמשהו אחר. בלי לעשות ספוילרים, אפשר להתייחס לדנקר כמין מספר יודע-כל, שבסוף אפשר אולי לתהות האם הוא היחיד בכל המחזה שיודע מה שהולך לקרות בגרמניה בתוך כמה שנים. זו לא שבירה של קיר רביעי, אלא פטיש של 5 טון לתוך הנשמה.
נדמה שדנקר נמצא בכל סצנה על הבמה. בעצם, לא רק על הבמה. לרגע הוא מטפס על המדרגות לכיוון מושבי העלייה של הקאמרי, ולפתע הוא מופיע בצד השני של האולם כשהוא רוקד על הבמה עם רקדן בתחפושת גורילה או עם חליפת שומן ענקית. רגע אחד הוא פתאום מגלם מפקח גבולות גרמני, ורגע אחרי הוא מטפס על המושבים בבמה ונעמד בין ראש העיר חולדאי לבין השחקנית הוותיקה מרים זוהר, שזרחה משמחה לאורך כל הנאמבר. אגב, קשה להאמין שזוהר המדהימה נולדה ב-1931, תקופת עלילת המחזה. תזכורת לכך שכל היופי הזה, וכל הרוע שהגיע אחריו, לא היה כל כך מזמן כמו שאנחנו מבקשים לפעמים לחשוב.
בהרבה מובנים רן דנקר הוא גרסת ה-AI של ה"מצלמה" של אישרווד. הסופר הבריטי רצה פשוט לתעד במילים את ברלין של 1930. הוא התאהב בעיר שנחשבה אז לאחת החופשיות בעולם דווקא בצל משבר כלכלי קשה. הברלינאים גילו שהכי קל לחיות כאילו אין מחר דווקא כשאין כסף בכיס. אישרווד לא יכול היה לדעת מה יקרה בגרמניה תוך עשור. הוא "זיהה תהליכים". הוא מספר על לילה אחד באוקטובר, חודש לפני הבחירות, בו כנופיות של בריונים נאצים תקפו עוברי אורח עם חזות יהודית ("שחורי שיער וגדולי אף", במקור) וניפצו את כל החלונות בכל החנויות היהודיות. אישרווד מזדעזע מכך, אבל הוא גם מציין ש"איש לא מת". מדובר בתיעוד מרתק של התחושה בברלין באותם שנים. האלימות נגד יהודים כבר הייתה קיימת, אבל אף אחד לא יכול היה לדמיין ב-1930 תאי גזים ומשרפות.
אנחנו יודעים מה קורה בסוף שנות ה-30 בברלין, ואנחנו יודעים גם מה קורה מחוץ לגבולות הבטוחים לכאורה של הבועה התל אביבית. דנקר מלווה אותנו אל תוך הבועה, תחת ההבטחה שאנחנו יכולים להפקיד אצלו את הצרות. הסלוגן "Here Life Is Beautiful" כתוב אפילו על תחתיות הכוסות שנמכרו במזנון של הקאמרי.
אם יש בעיה אחת בהפיכתו של דנקר ללב החי של ההפקה הזאת, היא שקשה לדמיין אותה עולה כרגע בלעדיו או עם כל שחקן מחליף אחר. בסיום ההופעה, הוא הודה לקהל שהגיע, ואפשר היה לשמוע צרחות של "בראבו" בקהל. זה היה אביו, אלי דנקר, שעמד עם דמעות בעיניים. הוא ממש לא היה היחיד.
אי אפשר לדבר על ההפקה הזאת מבלי להשוות אותה לגלגולים האחרונים והמדוברים של המחזמר בחו"ל. הטרנד הנוכחי בווסט אנד ובברודווי הוא להפוך את האולם כולו לחלל אימרסיבי - כמו הקיט-קאט קלאב בלונדון או מה שעשו בזמנו בסטודיו 54 בניו יורק. הקאמרי אימץ את הגישה הזו, כשהצליח לברוא מועדון דקדנטי שלם ממש בתוך המשכן לאמנויות הבמה, אבל בניגוד למינימליזם המחוספס של ההפקות מעבר לים, כאן העושר ההפקתי נמצא בליגה אחרת לגמרי. זה מורגש בכל רגע נתון: מנוכחות הגורילה על הבמה, דרך האקסטרווגנטיות הבלתי מתנצלת שדנקר יצק לתוך תפקיד המנחה, ועד תמונת הסיום המצמררת. הפאנץ' הסופי הזה מהדהד חזק ופוגע הרבה יותר עמוק אפילו מהטוויסט הטראגי המפורסם שהוסיף סם מנדס לדמותו של המנחה בניינטיז.
תפקידה של סאלי בולס מתחלק בהפקה הנוכחית בין שתי שחקניות - ליהי טולדנו וחני פירסטנברג. בזהירות המתבקשת אכתוב שזה ליהוק לא ברור מאליו. ראשית מכיוון שזה התפקיד הראשי היחיד במחזמר שמתחלק בין שתי שחקניות. ושנית, בערב אחד תפגשו על הבמה שחקנית בת 23, ובערב אחר תפגשו באותו תפקיד שחקנית שהייתה בת 23 כשהשחקנית הקודמת נולדה. הבחירה ללהק את פירסטנברג בת ה-46 לתפקידה של סאלי (בת 19 במחזה המקורי) מעניינת, ומתכתבת עם לא מעט בחירות ליהוק ברחבי העולם לתפקיד של שחקניות בוגרות שיכולות להעביר את הפגיעות, החספוס והאופי הטרגי של הדמות אל הבמה. אלא שמכיוון שאישית צפיתי רק בגרסה עם ליהי טולדנו (בינתיים), הביקורת תתמקד בה.
אז ראשית, וואו, מה זה הקול הזה? שמעתי את טולדנו שרה בעבר, אבל שום דבר לא הכין אותי לצלילים שהיא הפיקה על הבמה של הקאמרי. נדמה שככל שהמחזה מתקדם, ודמותה הולכת ומאבדת אחיזה במציאות, כך הקול של טולדנו הולך ונהיה עוצמתי יותר - עד הפינאלה הגדולה שלה עם שיר הנושא החמוץ-מתוק, "קברט".
יש שתי דרכים לשיר את השיר הזה - הראשונה, והמוכרת יותר, היא לתת ביצוע "משחקי". חפשו ברשת את הגרסה של אמה סטון למשל, שפשוט ביצעה את קטע השיא בצרחות. וזה מעולה. זה קטע משחק ענק, אך אי אפשר באמת לקרוא לזה שירה. זה גם תואם לדמות שחושבת שהיא יותר טובה ממה שהיא באמת. טולדנו לעומת זאת יכולה להישען על מנעד קולי מטורף, שנותן לה את הביטחון לבנות סביבו את כל הדמות בצלמה. גופה הצנום נראה שברירי, כאילו לא יכול לסחוב בכלל את המטען הרגשי הגדול שהיא נושאת על כתפיה - אבל בכל פעם שהיא מתחילה לשיר, היא נראית כמו עוף החול שקמה לתחייה מחדש. נדמה שקמחי בנה את כל הדמות סביב הקול של טולדנו, שקשה שלא לתהות כמה שונה - אם בכלל - ההפקה עם פירסטנברג בתפקיד.
בתוך כך, דווקא נדב נייטס, מהשחקנים האהובים עליי בתיאטרון המקומי, קצת הולך לאיבוד בתפקידו של קליף. באופן מפתיע, דווקא אחד הבאנקרים הכי בטוחים בתוכניה לא מצליח לשכנע לא מבחינת סיפור האהבה (הלא אמין כרגיל) בינו לבין סאלי, וגם לא כלוחם צדק אנטי-פשיסט. לזכותו של נייטס המוכשר יש לציין שדמותו של קליף היא אחת הפחות מוצלחות במחזה כולו, ונראה שמיטב הבמאים בהיסטוריה לא הצליחו לפצח אותו. מצד אחד הוא מוצג לנו בבי-סקסואל באהלן אהלן, ואז הוא הופך להיות דמות מאצ'ואית שוביניסטית רגילה, כפי שמצופה מגבר בזוגיות בשנות ה-30 כנראה. הוא הדמות "החכמה", שבורחת מגרמניה כי היא היחידה לזהות את הנפילה שבדרך, אבל הוא גם חתיכת חרא אנוכי שעוזב את הכל, כולל את אהובתו, במקום להילחם. מדהים שמדובר בדמות שמולה יש נאצים, ועדיין קשה לגלות כלפיו סימפטיה.
ואגב נאצים, מחמאות חמות לשהם שיינר, שהצטיין כבר בתפקיד לואיס ב"מלאכים באמריקה", והפעם נכנס לתפקיד של ארנסט הנאצי. שיינר מביא לדמות בדיוק את הדיסוננס שהיא אמורה להציג - מצד אחד הוא כנראה הגבר הכי חביב על הבמה, ומצד שני, ובכן, נאצי. הפער הזה בא ללמד ולהזכיר שהנאצים לא היו מפלצות, אלא בני אדם, בשר ודם, בדיוק כמונו. הדיסוננס הזה בא לשיאו בשיר "עולם המחר שלי", אולי המקסים בשירי המחזמר, שהוא בעצם שיר תעמולה נאצי. לרוב השיר מלווה בסמלים נאציים על הבמה, אלא שהפעם אנחנו רק מקבלים ילד מתוק ששר את השיר בקול מלאכי. קמחי בוחר לא להאכיל את הקהל שלו בכפית, אנחנו אמורים להבין לבד את המשמעות האמיתית של המילים.
בתוך שלוש שעות (כולל הפסקה) קל לשכוח מכל מיני דמויות קטנות במחזה, שכל פעם מחדש מעלות את התהייה כמה הן באמת נחוצות. כך למשל סיפור האהבה בין בעלת הבית למוכר הפירות היהודי. בעוד פרוליין שניידר קיימת כדמות שולית בסיפורי ברלין, הרומן שלה עם הר שולץ דובר היידיש הומצא עבור המחזמר כדי להדגיש את מצב היהודים בגרמניה. נדמה לי, בצניעות, שישראל זה המקום האחרון שצריך להסביר לו שגרמניה של שנות ה-30 זה מקום לא טוב להיות בו יהודי.
את שניידר מגלמת לאורה ריבלין המדהימה, שלא מפספסת הזדמנות כדי להוכיח שהיא אחת מהשחקניות הגדולות של דורה. בדיעבד התברר לי שעלתה להופיע עם חום גבוה, מה שהפך את תצוגת המשחק שלה לאפילו יותר מרשימה. בתפקיד שולץ מופיע עמי ויינברג (לבני דורי הוא לנצח יהיה ענן מ"קשת וענן" בחינוכית) בביצוע מצוין. אך למרות משחק מצוין של השניים, חמשת הנאמברים שהם חולקים במופע לא באמת נחוצים לצורך קידום העלילה.
בגרסת הסרט של הבמאי-כוריאוגרף בוב פוסי (שזכה באוסקר לבמאי על חשבונו של פרנסיס פורד קופולה שביים סרט נחמד בשם "הסנדק" באותה שנה, אולי שמעתם עליו) הוחלט להשמיט את כל השירים מחוץ לאולם הקברט - ובמקום הוסיפו מספר שירים שלא היו במחזמר המקורי - כמו "מיין הר" ו"אם הפעם" שנשארו לתמיד. התוצאה הייתה שמירה על ריאליזם, כשדמויות לא מתחילות לשיר פתאום בלי סיבה. בשעה השלישית על הכסא בקאמרי הבנתי כמה פוסי צדק.
אני חייב לעצור ולהחמיא גם לכינרת לימוני על ביצוע מעולה של קוסט, הזונה הנאצית. לימוני המוכשרת מביאה המון הומור לתפקיד, שהפך את כל סצנת הבית המשותף למין "המלון של פולטי", במין מיש-מש עם בית היתומים של מיס האניגן של טלי אורן מ"אנני" (שישבה בקהל ואי אפשר היה לפספס את הצחוק הייחודי שלה במספר קטעים). מעבר לאתנחתא קומית, לימוני מציגה בפשטות מושלמת את הצדדים האפלים של "החיים החופשיים" של ברלין.
יש עוד כל כך הרבה מחמאות לחלק. לאנסמבל הרקדנים של הקיט-קט קלאב, לתזמורת המדהימה, בניהולו של אמיר לקנר, שלא מתחבאת בפיט אלא לוקחת חלק בהופעה; לתפאורה של ערן עצמון; לעיצוב התלבושות של שירה וייז; לכוריאוגרפיה המקורית של אביחי חכם שכל פעם מציב לעצמו רף מטורף חדש - ועומד בו. הרשימה עוד ארוכה, אפילו שתי המארחות שהובילו אותנו אל המועדון וכיסו לנו את המצלמה בטלפון (בכל זאת נאצים) עוד לפני שהמופע התחיל היו כל כך עמוק בתוך התפקיד (כולל מבטא גרמני מוגזם), שזה הרגיש יותר מפרפורמנס ארטס.
ולפעמים זה באמת יותר. למרות הפופולריות שלו, זו בסך הכל הפעם השלישית ש"קברט" עולה בישראל. תיקי דיין הופיעה עם חלק מהשירים (בתרגום של יעקב שבתאי) כבר ב-1973, אך המחזמר עלה לראשונה במלואו רק ב-1989 בהפקת הבימה, עם תרגומים של אהוד מנור ומיקי קם בתפקיד סאלי. ב-2011 תיאטרון הקאמרי הגיש לצופים הישראלים את הגרסה המודרנית של המחזמר - אחרי שעבר עיבודים של סם מנדס הבריטי ורוב מרשל האמריקאי. איתי טיראן הפך לגרסה האולטימטיבית של המנחה. בביקורת באתר הזה נכתב כי "בימים אלה, בהם המדינה שלנו הופכת לאומנית יותר ויותר עם חוקי נאמנות דרקוניים, חרמות על זוגות מעורבים ואפליה של מיעוטים, אמירתו של העיתונאי לסאלי בולס 'את לא מבינה שאם את לא נגד את בעד!' מקבלת משמעות כואבת ועכשווית". בסך הכל 15 שנה עברו מאז, אבל קשה שלא להתגעגע לתמימות של 2011.
לא תמצאו כמעט תמונות של ההצגה ברשת. אסור לשלוף את הטלפון ולצלם, גם לא בהשתחוויה. למעשה התקשורת קיבלה רק ארבע תמונות מתוך ההפקה לצורך ביקורות, וגם זה אחרי הרבה תחינות. המטרה היא ליצור מרחב בטוח, גם מספוילרים - ובעיקר מהמציאות. הקהל לא מחזיק בטלפון ולא מקבל פושים, במקום הוא שקוע במחזה - גם אחרי שהוא נגמר. לא תראו שם טלפונים, אבל כן עיניים נוצצות מדמעות. לא בדיוק של התרגשות, אלא של הבנה והפנמה.
בסוף של הגרסה המקורית של המחזמר המוזיקה גוועה, כשמראה ענקית הופנתה אל הקהל והציגה לאמריקנים הנדהמים את עצמם בצורה מעוותת. המטרה של האל פרינס הייתה להגיד לאמריקאים: אתם לא שונים מהאנשים שראיתם כרגע על הבמה. אנשים שהלכו לרקוד ולשמוח בזמן שבחוץ מתחוללות זוועות. ההצגה עלתה בזמן שמאות אלפי חיילים אמריקנים כבר היו בוייטנאם, בזמן ששחורים סבלו מלינצ'ים ברחבי ארה"ב, בזמן שהומואים נרדפו ונכלאו. המטרה של פרינס הייתה להציב מראה (תרתי משמע) בפני האמריקנים. הביטוי "להציב מראה" עבר אונס ברוטלי בתקופה האחרונה על ידי מספר "פרשנים" ישראלים, אז לא אכתוב שזה מה שתיאטרון הקאמרי עושה היום לקהל הישראלי - אבל כשיוצאים מהתיאטרון ושומעים שעוד ביריונים הגיעו לבית של לוסי אהריש וצחי הלוי, מרחק של כמה קילומטרים מהמשכן, מבינים כמה לא הפנמנו את השקט שבין הנאמברים הנוצצים. גם על זה המופע שלנו, חברים.