הקלישאה אומרת שבזמן מלחמה אין ימין ושמאל. בימים מתוחים כאלה, כשכולנו מחפשים את הדיווחים המיידיים גם כשאנחנו צפונים בתוך מקלטים טחובים - מתברר שהקלישאות לפעמים פשוט נכונות. כולנו, בין אם אנחנו מזדהים כ"ביביסטים" או "קפלניסטים" נתקענו כל היום בלי האפשרות להתקלח, לאכול ארוחה חמה או להשלים את הפרק האחרון של "הפיט" ששמרנו לסופ"ש.
אפשר להרגיש את המציאות הזאת היטב בתוך עולם התקשורת. האולפנים עובדים בלחץ בלתי אפשרי, מתח טעון באוויר, ודווקא אז משהו משתנה בגישה. הקולגות מנסים קצת יותר להרים אחד לשני, לפרגן על הישגים גם למתחרים מהערוץ המקביל. פתאום יש תחושה של גורל מקצועי משותף. "ישראל היפה", גרסת הברנז'ה.
תראו, למשל, כמה עיתונאים מכל הערוצים מצאו לנכון לדבר בשבח יונית לוי, ששידרה אתמול 15 שעות ברציפות וניהלה את המערכה התקשורתית בקור רוח מעורר השתאות. אני מודה שלא ישבתי עם סטופר כדי לספור כמה שעות הוא היה שם, אבל נראה שגם אודי סגל לא עזב את המסך לרגע מהבוקר. סחטיין.
המאמץ הזה, מטבע הדברים, לא עוצר רק בגבולות ישראל. מעבר לים, נריה קראוס מביאה ציטוטים ישירים מתוך שיחות טלפון עם דונלד טראמפ, וכך גם ברק רביד - למעשה, אם מסתכלים על כמות העדכונים השוטפת, נראה ששניהם מדברים עם הדונלד הרבה יותר ממלניה. הם אמנם לא היו צריכים לרדת למקלטים בארצות הברית בזמן האזעקות (מדהים ש*זאת* הסיבה לקנא במישהי שחיה בניו יורק), אבל בגלל פערי השעות, הריצות בין הדיווחים והמרדף המטורף אחרי המידע, גם הם לא עצמו עין דקה אחת בלילה.
ויש, כמובן, את מי שנושאים את המערכת על הכתפיים, הרחק מאור הזרקורים. מעבר לכתבים הצבאיים המוכרים, יש את השמות שאתם לא מכירים ואולי לעולם לא תכירו. הקשבים של העולם הערבי שמאזינים לרשתות וקוראים דיווחים בטלגרם אל תוך הלילה, רכזי המערכת שמתמרנים בין עשרות טלפונים בו זמנית, המפיקות, העורכים, ואנשי האולפן שלא נחים לרגע. צבא שלם של אנשי מקצוע שעובד סביב השעון כדי שהציבור בישראל יוכל לזפזפ ולבחור בין חמישה ערוצי טלוויזיה שמשדרים בגל פתוח (לא כולל שבת). כולם מגויסים, כולם נותנים את הכל.
אני כותב את השורות האלה מפוזיציה של מבקר, ואכן, יש לי הרבה ביקורת על התקשורת גם בימים האלה. קחו לדוגמה את מרתון השידור של יונית לוי. 15 שעות. שיא חדש. מטורף. באמת, מדהים. להוריד את הכובע בפני מוסר העבודה של האישה הזאת. אבל מצד שני, צריך לשאול האם זה באמת דבר חיובי לשדר 15 שעות? האם הייתם רוצים לשבת במטוס שהטייס שלו טס 15 שעות? לנסוע באוטובוס שהנהג היה על הכביש 15 שעות? למה שנרצה שעיתונאית שצריכה לשאול את השאלות הקשות בשמנו תהיה אחרי 15 שעות שידור שוחקות של גל פתוח?
ואכן, בזמן שהעיתונאים בשטח עושים עבודה חשובה מאין כמותה, נראה שבאולפנים פחות ופחות שואלים את השאלות הקשות. אלה שחובה לשאול דווקא במלחמה, נעלמות מהליין-אפ. ייתכן מאוד שההיעדר הזה קשור ישירות לעייפות ולשחיקה של שעות ארוכות כל כך. ובינינו, האם זה באמת דחוף לנרמל מצב שבו עובדים מצטיינים צריכים להיות יום שלם בעבודה מהבוקר ועד הלילה? היה קורה משהו אם עדי זריפי הייתה מקבלת את המושכות לכמה שעות ונותנת ליונית לבלות קצת עם הילדים שלה בזמן המלחמה?
בעצם, עזבו שאלות קשות - אפילו רכות-בינוניות אין בתקשורת שלנו בימים הראשונים למלחמה. לעתים נראה שאין הבדל גדול בטון הסיקור בין ערוץ 12 לבין ערוץ 14 - וסביר שזו לא מחמאה לאף אחד מהגופים. את השאלות הנוקבות והפרשנות הביקורתית באמת אנחנו נאלצים לחפש ברשתות הזרות, כך שהעולם יודע ומבין את הזווית המורכבת של מה שקורה אצלנו הרבה לפני שהישראלים נחשפים אליה. ועדיין, קוצר הראייה הזה לא מוריד מהעבודה הסיזיפית בכל אחד מהערוצים. מותר להגיד את זה.
בסופו של דבר, אם התקשורת צריכה להיות מראה של המציאות והחברה בישראל, צריך להודות שההשתקפות הזאת היא ברובה חיובית ואופטימית. ברובה המוחלט, המערכת הזו מורכבת מאנשים סולידריים שרואים את טובת הכלל, גם כשהם קורסים מעייפות. וכן, בדיוק כמו בחברה שלנו, גם בתקשורת דווקא הכי "בכירים", אלה שמרוויחים הכי הרבה כסף, הם אלה שמנצלים כל הזדמנות כדי להמשיך לשסות ולפלג אותנו מבפנים בגלל אגו שברירי.
אפשר רק לקוות שבימים האלה, כשאויבים מבחוץ מנסים לחסל אותנו בלי לעצור ולשאול קודם אם אנחנו ביביסטים, קפלניסטים או חלילה גנציסטים (יש דבר כזה?), נדע כולנו להתרכז בטוב. יא אללה יונית, מוריד את הכובע.