רב-שגל

27 כרכי זכרונות, 400 רומנים וכאלף ספרי בלש, מהירות שיא של כתיבת ספר תוך 25 שעות, יותר מ-200 עיבודים לטלוויזיה, כ-1.4 מיליארד עותקים בכל רחבי העולם ויחסים עם כאלף נשים, רובן זונות - אלה הם בקצרה מיטב ההישגים שנזקפו לזכותו של ז'ורז' סימנון, הסופר הצרפתי שנולד לפני מאה שנה ועדיין נחטף בצרפת וברחבי העולם כמו קרואסונים טריים. בכל מקום שבו תקראו עליו תיתקלו בפרטים מרשימת המכולת העסיסית של חייו, שוודאי יש לה לא מעט עם הצלחתו.

סימנון הוא סופר נפלא - זהו עוד דבר שתוכלו לקרוא עליו כמעט בכל מקום - אחד שיודע לכתוב גם בלשים פשוטים וגם רומנים רציניים, בלזאק לעניים, צ'כוב למבינים או קאמי לתולעי ספרים. כולם אוהבים אותו - המבקרים, העם, המסך, פוקנר, גראהם גרין, וולטר בנימין ופדריקו פליני. ורק אני, הקטנה, כמה שהשתדלתי, לא מצליחה לחבב אותו, ובמיוחד לא את "מדרגות הברזל" (עם עובד).

לא מחבבת אמרתי? אני ממש לא סובלת אותו. יש בכתיבה של סימנון משהו נתעב בעיני. כמובן שכדי לתעב כל כך דרושה מידה של הערכה - סימנון הוא ללא ספק סופר שיודע את מלאכתו, יש לו קו, יש לו סגנון והוא ללא ספק גם נתעב בכוונה; הוא כותב בצורה ישירה, בוטה ופשוטה, שנועצת בקורא סכין של קיום אכזרי ומנוכר.

"מדרגות הברזל" ו"אלמונים בבית" הם שני רומנים בכריכה אחת. הראשון על אדם שמשוכנע שמנסים להרעיל אותו באיטיות, השני על עורך דין אלכוהוליסט ובלתי נסבל, שרצח המתבצע בביתו גורם לו לגלות את הצד האנושי שבו. כמו בשני הרומנים שתורגמו לעברית לפני שנתיים תחת הכותרת "האיש שצפה ברכבות" וזכו לאהדה רבה, גם כאן הדרמה בבסיסה היא תמיד אותה דרמה: חייו של מישהו משתנים פתאום ללא היכר, כשברקע יש איזושהי אשה בוגדנית, עזבנית או מרעילנית.

המגרעה העיקרית שהטרידה אותי בסיפורים היא חד הממדיות שלהם - בגלל העלילות הפשוטות מדי, השפה הנקייה מדי ונקודת המבט הקרה והמנוכרת שלעולם לא משתנה. זו דרך התבוננות צרה בעיני, משעממת, שמקומה אולי בתחילת המאה ואולי בסרטים גרועים מהוליווד.

טוענים שהזדהות חזקה היא אחד המאפיינים שהופכים את ספריו של סימנון לנקראים כל כך. אבל עיקר מה שהצלחתי לחוש בעקבות "מדרגות הברזל" הוא ניכור. לצערי אני לא קוראת צרפתית ולא יודעת עד כמה נאמן התרגום למקור, אך כנראה שהשפה המיושנת שמשתמש בה קנז, יהיו סיבותיו אשר יהיו, אינה תורמת לתחושת ההזדהות שלי. מכל מקום נדמה אורח החיים הצרפתי-עירוני בסיפורים כמשהו שמתרחש על כוכב אחר, הדמויות עטופות הרגלים וכתובות על פי נוסחת המשתנה הקבוע: תמיד היה עושה כך כך בשעה כזו ואז קרה משהו והוא התחיל לעשות כך וכך בשעה אחרת.

אין מנוס, אם כן, אלא לעשות את המהלך הבלתי מוסרי ולהסיק מחייו של הסופר לגבי כתיבתו: סימנון, שכתב כמו שהיה מזיין, עשה זאת על פי תבנית: ערבב חומרים קבועים ודחף לתנור. לפעמים זה הצליח יותר ולפעמים, כמו ב"מדרגות הברזל" ו"אלמונים בבית" - פחות.