אל נא תעקור נטוע

כל מי שקונה קטלוג של תערוכת "קרן קיימת ומצלמת", המוצגת בתחנת הכוח של רידינג, מקבל תעודה שמבטיחה לו נטיעת עץ על שמו. גם כל מי שקונה פוסטר. קומת הכניסה של התערוכה מציגה עשרות תמונות של סלבריטיז, מאינשטיין ועד ביבי, נוטעים. גם באולם הראשי של התערוכה יש מקום מכובד לנטיעה: איש עומד על גבעה חולית בין עשרות שתילים של אקליפטוס, כמה אנשים קודחים באדמה צחיחה גומות לעצים. הנטיעה היא האקט הפיזי האחד שנושא על גבו את כל האידיאולוגיה הציונית: הפרחת השממה, עבודת האדמה, בעלות על הקרקע, שיבת העם לארצו, השתתפות עממית ביישוב הארץ. כל המיתוסים שבשביל לבנות ולשווק אותם הוקמה מחלקת התעמולה של הקרן הקיימת, ששכרה לשם כך את שירותיהם של עשרת הצלמים שעבודתם מוצגת בתערוכה.

הצלמים האלה, ששלושה מהם עדיין חיים, אחראים לחלק גדול מעולם הדימויים של ראשית הציונות. באותן שנים כמעט ולא היה צילום עצמאי בארץ (ראו ספרו של גיא רז "צלמי הארץ"), וכמעט כל עבודת התיעוד נעשתה בהזמנתם של המוסדות הציוניים. באופן מוצהר, שאפו בקרן הקיימת להשתמש בצילום כדי לגייס תרומות ואנשים למפעלם. כדי ליצור צילום מגייס, הם ידעו, אי אפשר לתת לצלמים יד חופשית. צריך להסביר להם בדיוק מה ואיך לצלם. עיקרון מרכזי היה שהדימויים יהיו פשוטים וקליטים, כמו שנכתב במכתב משנת 29' המצוטט בקטלוג: "עלינו להתחשב ברוח הזמן. התקופה הנוכחית דורשת יותר חומר להסתכלות מאשר למחשבה". לכן בהרבה מקרים התוצאה איננה בהכרח מה שהצלמים היו בוחרים להראות אילו יכלו להחליט בצורה עצמאית – וזאת גם אם בגדול הזדהו עם המטרות שלשמן עבדו. הצילומים, בכל אופן, עובדים. הסיפור הציוני מעולם לא נראה יפה יותר, מרגש, אנושי ואופטימי יותר. החל בשיעור על המחרשה בשדה כפר חיטין שצילם שמואל יוסף שוויג ב-1926, דרך שני שואבי המים בנהלל של יעקב רוזנר מ-45' ועד לצילומי המשפחות ביערות הכרמל של אלכס סטרז'מייסטר מ-69', ארכיון קק"ל מציג ארץ נהדרת, פוטוגנית להפליא וריקה מערבים. בעיקר ריקה מערבים.

"קרן קיימת ומצלמת" היא תערוכה פוליטית-בהכרח, כי היא עוסקת בנושאים שעומדים בלב הוויכוח בארץ הזאת ובראשם הארץ עצמה. ובכל זאת, קשה להחליט אם היא תערוכה פוליטית; כלומר, קשה לזהות מה הגישה שעומדת מאחוריה. יכול להיות שכמו שבתמונות צריך להבחין בין הצלמים לבין הגוף המזמין, כך גם באצירת התערוכה. צריך להבחין בין קק"ל, מזמינת העבודה, לבין גדי דגון ורונה סלע, מבצעיה. האנשים של קק"ל, כך עולה מהטקסטים היחצניים שמלווים את התערוכה ומההנחה התמימה שכולם בוודאי ירצו לקחת חלק במפעל הציוני ולטעת עץ עם רכישת הקטלוג, לא חשים באי-נוחות מיוחדת לגבי הנראטיב שהתמונות מספרות. מבחינתם, כך נדמה, הפרחת השממה וגאולת הקרקע הם הסיפור ההיסטורי, ובגלל זה יש לקק"ל ארכיון תמונות. הקרן הקיימת – תזכורת קצרה – היא הגוף שבראשית ימי הציונות היה אחראי על רכישת אדמות לצורך התיישבות יהודית, ושבאופן ישיר ועקיף אחראי לעקירתם של לא מעט אריסים ערבים מאדמתם בגלל שבעל הקרקע מכר אותה ליהודים. מאז ועד היום אדמת הקרן הקיימת היא אדמה ליהודים בלבד, ערבים לא יכולים לחיות עליה ולישובים ערבים שגובלים בה אין שום סיכוי להתפתח. לכן, אין בעצם שום סיבה שאנשי הקרן הקיימת ירצו לראות את ההיסטוריה של הארץ באור אחר מזה שהזמינו אנשי מחלקת התעמולה שלהם לפני שמונים וחמישים שנה.

מצד שני, האנשים שמבחינה רעיונית עומדים מאחורי התוצאה הסופית מודעים לכך שהסיפור מורכב יותר. לרונה סלע, מחברת המאמר המרכזי בקטלוג, יש עבר של כתיבה ביקורתית על ההיסטוריה של הצילום הפלסטיני/ארץ-ישראלי. גם בטקסטים שתרמה לתערוכה יש זווית רפלקטיבית על המגמות שהדריכו את אנשי קק"ל ושלאורן הם הדריכו את הצלמים. האוצר, גדי דגון, הרגיש כנראה שאם ייתלו כפי שהן, התמונות מארכיון קק"ל ייראו תלושות. לכן הוא יזם מיני-תערוכה פנימית, בה הזמין 11 צלמים עכשוויים להגיב לתימות או לדימויים שמופיעים בתמונות ההיסטוריות, ותלה אותה בקומה העליונה. סלע ודגון הם עובדים-מטעם במקרה הזה, ולכן כנראה לא יכולים להגיד בצורה מפורשת שום דבר פוליטי מדי. הבחירה בתערוכת תגובה, לכן, היא גם אמירה אוצרותית מעניינת וגם דרך חכמה להכניס זווית ביקורתית בצורה שהיא קצת סמויה.

אבל כמו כל ביקורת סמויה, לא כולם מצליחים לקלוט אותה. להלן שיחה שהתנהלה בקומה העליונה, מול צילום של רזי בו נראה עץ זית עבות נעקר ממקומו על ידי מנוף כשברקע שקיעה מרהיבה:
"אמא, תראי מה עושים לעץ הזה, זה נורא!".
"זה לא נורא, בסך הכל מעבירים אותו ממקום למקום. אבל תדע לך שבארץ ישראל אסור לעקור עצים. יש חוק נגד זה".
"אז למה עוקרים אותו?".
"זה כנראה בשטחים. בשטחים אין חוק כזה".
"נכון, זה כנראה בשטחים".


* לסיום, הערה קטנונית אבל הכרחית: בכיתובי התמונות בקטלוג, ולכן גם בכיתובים בתערוכה, יש לא מעט שגיאות. השגיאה הגסה ביותר היא שמעל לכיתוב "תל אביב, שיעור בגיאוגרפיה של ארץ ישראל, 1938", מופיעה תמונה של שיעור בכיתה, כשעל הלוח כתוב בבירור "יום ד', כ' כסלו, תש"ח", ומתחת "מדינה עברית". חישוב מעלה שמדובר בכ"ט בנובמבר 1947. לא ברור איך הצליחה הטעות הזאת לעבור את כל ההגהות, והיא לא לבד. למארגנים מומלץ לתקן את זה, לפחות בתערוכה. למבקרים כדאי לקחת את כל הכיתובים בעירבון מוגבל.