מטבחי הגיהינום: הגמר הגדול שספג פגיעה ישירה מטיל איראני

פעם לפני יותר מ-20 שנה, התכנסנו, כמה זוגות של חברים טובים, לארוחת ערב לכבוד יום הולדתי. רצה הגורל ובאותו ערב השתוללה סערה בחוץ - עץ קרס על כבל מתח גבוה בסמוך למסעדה - וכך אירע שאחרי שישבנו והזמנו את היין, אפילו הספקנו להרים כוס ראשונה לחיים, השתררה אפילה מסביב ויצא אלינו השף, מתנצל - ומבהיר שלא יוכל לתפעל את המטבח ללא חשמל.

זה לא היה באשמתו, כמובן, אבל שבנו הביתה מאוכזבים, שחררנו את הבייביסיטר המופתעת, קבענו מחדש עם אותם חברים לעוד שלושה שבועות ו... זה לא היה אותו הדבר: שני זוגות נשרו מהמועד החדש שנקבע, השף המתנצל שהה בחו"ל, וביצועי הסו-שף לא היו טובים מספיק. כך שלמרות שהאשם העיקרי היה בכוח עליון, יצאתי ממורמר פעמיים ולא שבתי עוד אל אותה מסעדה שלפנים הייתי לקוח די קבוע שלה.

למה אני מעלה באוב זיכרון מאותו יום הולדת? בעיקר כי עברתי חוויה דומה אמש מול הגמר של "משחקי השף".

עוד לפני שנזמין ראשונות אבהיר שאין לי שום טענה לרשת 13 או להפקת התכנית: זו זכותם, שלא לומר חובתם, לעבור לאולפן החדשות במקרה של התקפת טילים על ישראל. ובכל זאת, אחרי שהשידור נקטע פעמיים, הרגשתי כאילו המלצר שכח את ההזמנה שלי, עד שהמנה התקררה.

קשה לי לסכם עונה של "משחקי השף" בלי לגעת באקטואליה. האודישנים החלו לפני מה שנראה בישראל כמו נצח, אפילו אירוע הגמר, ששודר אמש, צולם לפני חודשים רבים (על פי סיכות הדש הצהובות למען החטופים), כלומר: איכות חומרי הגלם הייתה מעט בעייתית עוד לפני שנכנסנו למטבח.

טענה עניינית אחת, בכל זאת: לעיתים קרובות היה נדמה שהנבחרת לא מספיק טובה. כלומר - בעונות קודמות אפשר היה לזהות שמות שעוד יככבו בסצנת הקולינריה המקומית. הפעם היו כמה נקודות תורפה בדמות מתחרים לא מספיק משכילים-קולינרית שהגיעו לשלבים גבוהים יחסית בתחרות.

זו הייתה חרב פיפיות (או אם תרצו, סכין שף עם להב נוסף במקום ידית אחיזה): מצד אחד זה אפשר למתחרים מפתיעים, כמו תהילה ושמעון, לפרוח, הפך את התכנית לנגישה יותר גם למי שאינם "פודיז" וסיפק לא מעט רגעים מהנים.

מצד שני, הייחוד של "משחקי השף" הוא בהיותה מסעדת שף, לא השניצל-בחלה של "מאסטר שף" הנצפית ממנה. כלומר, פה נדרשים שפים שרוצים לשדרג את הקריירה שלהם, לא בשלנים מצטיינים שהגיו לראות אם יש להם "את זה".

זאת ועוד - תאהבו את האיש או שלא, מבין שלושת שופטי התחרות רק אסף גרניט הוא דמות טלוויזיונית באמת.

אם נשווה שוב למתחרים הפופולריים יותר, נגלה ששם כולם פרסונות טלוויזיוניות: ישראל אהרוני המלך-האב, חיים כהן שתופס את משבצת האהלן-אהלן, רותי ברודו האניגמטית ואייל שני המרהיב בכמה שהוא בלתי נסבל. תאהבו או לא - הארבעה האלה (נדגיש שוב: ברמה הטלוויזיונית בלבד) - טורפים את מושיק רוט ויוסי שטרית.

גם מירי בוהדנה לא מוסיפה נקודות לפורמט. כלומר, היא בסדר, אבל מי הולך למסעדה כדי לאכול מנה שהיא "בסדר", כזאת שאפשר לחמם במיקרוגל?

למה למרות זאת יש למשחקי השף צופים מושבעים כמוני? בגלל הרמה הגבוהה יחסית של המתחרים. קחו את שלישיית הגמר של מאסטרשף (שהייתה כולה על טהרת הנשים, בעוד לגמר משחקי השף העפילו שלושה גברים): אף אחת מהן לא הייתה יכולה לעלות בהרכב של משחקי השף (לא בגלל המגדר כמובן).

רוצה לומר: השלב העממי של משחקי השף חייב להסתיים עם האודישנים: צחקנו קצת, הרמנו צ'ייסר לפני הסרוויס - ועכשיו לעבודה.

אם הייתי צריך להמר לפני הגמר על זוכה, הייתי בוחר בפארס עווד המוכשר. הוא מבין קולינריה לעומק, אחרי שנים רבות שבהן פילס את דרכו במטבחים בצרפת. הוא מספיק צעיר כדי לחדש ולהפתיע והוא מפליא לחבר טכניקות בישול מתוחכמות לאוכל הערבי-ישראלי הפשוט שעליו גדל, על חומרי הגלם העונתיים והטריים שלו.

אז מה קרה לו בגמר הגדול? ובכן, כל עוד המשימות היו אישיות או כחלק מקבוצה שבה לא מונח כל המשא על כתפיו, נתנה לפארס היכולת לבלוט ולהצטיין.

העניין הוא שהגמר הוא הפעם הראשונה שבה צריך לתפקד כשף: להפעיל צוות של כמה עוזרי-שף, לגשת אל המשימה בקור רוח, לדעת מתי להרגיע ומתי להלחיץ ובעיקר להיטיב לתווך לצוות שלך את המנה שאתה רואה בדמיונך.

כאן כשל פארס, הגיש מנה עיקרית שבכל מסעדה היה הסועד מחזיר למטבח (בצדק, נתח הלוקוס שעמד במרכז המנה לא היה עשוי מספיק) והותיר את הבמה לשני המתחרים האחרים, אופק אטיאס ובר צנגר.

שני אלה היו הקצוות של אותו המקל: שניהם תקתקנים, אבל בעוד בר סבל לאורך כל העונה מרצון יתר להוכיח, מה שגרם לכל מנה שהגיש (כולל אמש!) להיות מורכבת מדי, נפרסת על לפחות שלוש-ארבע מנות משנה, עקב אכילס של אופק היה הפוך: הוא הדהים ביכולות הניהול שלו (מה שכמעט הביא לו את הפרס הגדול), אבל נדמה היה שלמנות הסופיות היה חסר גרם אחד של תחכום, של הניסיון שהיה לשני המתחרים האחרים במטבח הצרפתי.

כן חברים, גם במטבח אין קיצורי דרך - לא עוברים ממכבי פתח תקווה לפרמיירליג בלי לעשות לפחות שתי עונות בבלגיה.

כל נתוני הפתיחה האלה, ביחד עם האבולוציה של העונה, היו יכולים להסתכם לגמר טוב מאוד, אבל אז הגיעו הטילים ושיבשו עוד יותר פורמט מורכב לכשעצמו (הטעימות על ידי שופטים כה רבים הם עוד עקב אכילס מובנה בפורמט).

ההפסקות בשידור הפכו את הגמר למרווח מדי בין מנה למנה - וכשמביאים בחשבון שבתכניות האחרונות נקטע ממילא הרף (בגלל המלחמה), יצא שקיבלנו מנות שחלף זמן רב מדי בין הרגע שבו יצאו מהמטבח ועד לרגע שבו הגיעו לשולחן.

במסעדה אמיתית אפשר היה אולי לפתור תקלה שכזאת עם בקבוק יין או קינוח כפיצוי, על חשבון הבית. במשדר הגמר של משחקי השף יצאנו מהמסעדה הטלוויזיונית קצת מאוכזבים וממלמלים משהו כמו: "זאת לא את ואפילו לא אנחנו, זה המצב מורט העצבים הזה שבו אוכלים גלידה מהמקפיא כדי להתנחם, במקום ארוחת שף שדינה להיקטע בריצה למרחב המוגן".