אלבום הסולו ה-14 של מוריסי, Make-Up Is a Lie, יצא רשמית ב-6 במרץ 2026. יום שישי האחרון. זה משפט עובדתי, אבל סתמי. אלבומים כבר לא "יוצאים" באמת. הם משתחררים לרשת. והרשת הזאת, אוניברסלית וחסרת לאום, היא בדיוק השקר עליו שר מוריסי.
שיר הנושא, "איפור זה שקר" הוא לא שיר על קוסמטיקה, אלא כתב אישום נוקב נגד המציאות העכשווית שלנו. מציאות שבה הכל מפולטר, מהונדס ומזויף. סמלי במיוחד שהאלבום הזה רואה אור דווקא ב-Sire, חברת התקליטים שהייתה התחנה הראשונה של הסמית'ס בארצות הברית. נכון, האלבום נכתב והוקלט ברובו עוד לפני שהדיו על החוזה עם סייר יבשה, אבל החזרה הזאת למקורות מוסיפה עוד רובד של משמעות ליצירה שמלאה בחשבון נפש והתבגרות של האמן. חלק מהשירים נעימים, חלקם מעולים - חלקם מתחזים לסתמיים, אבל זה כבר תלוי במאזין.
הביקורות ברחבי העולם לאלבום החדש מתחלקות לשתיים - חלק ענייניות שמשוות את היצירה החדשה לאלבומים קודמים של מוז; והחלק הבוטה יותר: כאלה שרק חיכו להזדמנות להיכנס בצורה ברוטלית וחסרת רחמים במוריסי בגלל התבטאויות עבר שלו. קראתי ביקורת מדהימה אחת באיזה עיתון בריטי שנחשב לרציני, שטינף על האלבום כי מוריסי נשמע בו "מעורר רחמים". באותו עיתון אגב בחרו בעבר בסמית'ס ללהקה הגדולה בתולדות בריטניה (גדולה מהביטלס). משעשע, כנראה שבתקופתו ככותב המילים וסולן "הסמית'ס" מוריסי לא היה מעורר רחמים אלא אדם שמח ומלא תקווה ואופטימיות.
נו באמת.
צביעות זו מחלה קשה אז אתן גילוי נאות. כל ביקורת מוזיקה היא אישית. גם זאת. המאזין שכותב את המילים שאתם קוראים כרגע מזדהה כ"מעריץ" ותיק של מוריסי, ולכן הביקורת הזאת מראש מוטה. לא בגלל שמדובר באהבה עיוורת או מעוורת, באופן אישי אני לא מאמין בהערצה של בני אדם (לא כולל סבתי המנוחה), אבל את הקריירה של מוריסי אני מעריץ מהיום שעמדתי על דעתי המוזיקלית. אלה לא רק האלבומים והשירים, צרכתי באובססיביות כל ריאיון שהוא נתן במהלך השנים, חקרתי אותו. בעשרים השנים האחרונות ראיתי אותו מופיע 9 פעמים, וזכיתי אפילו לראיין אותו ב-2016, בריאיון שהפך לויראלי ופורסם בכל העולם.
כל זאת נכתב כדי לבסס את הטענה - או בעצם את כיסוי התחת - שאני לא באמת אובייקטיבי. אולי עוד אכתוב ביקורת על האלבום החדש והנהדר של אפרת גוש, אולי גם על האלבום החדש והבעייתי של הארי סטיילס - אבל הם לא יגיעו עם ההיסטוריה האישית שלי עם מוריסי, וגם לא עם המטען הרגשי של המבקר וביקורות מוזיקליות בכלל. ומצד שני, אם מישהו יגיד לכם שיש דבר כזה "מבקר תרבות אובייקטיבי" הוא כנראה משקר. לא בגלל שאין מבקרים יעילים שיודעים להפריד בין האישי למקצועי - אבל החיים והמציאות תמיד לוקחים חלק.
דרמטי? קצת, אבל ברשותכם, לכתוב ביקורת מוזיקה זה עניין רציני - בעוד לכתוב ביקורת אלבום במקלט זה כבר אירוע דרמטי. נכון, זה לא דרמטי לא כמו לתקוף במדינה ריבונית אחרת, אבל בין אם אתה מסכים עם "מטרות המלחמה" (כבר נסגרו מה הן?) ובין אם לא - לשמוע מוזיקה תחת מתקפת טילים של משטר רצחני שמעוניין לרצוח אותך ואת הילדות הקטנות שלך, ואת הכלב הטהור שלך שמעולם לא עשה רע לאף אדם - מוסיף משמעות אחרת לצלילים. "איפור זה שקר", שר מוז באלבום החדש, וזה נשמע אחרת ברקע של הפאבים באיסט אנד בלונדון מאשר בתל אביב היום. מה לעשות.
ברשותכם אני אנצל את הביקורת הספציפית הזאת כדי להעמיק קצת יותר בעניין. מעריצי מוריסי ידועים כאנשים עם סבלנות של ברזל, ולכן אני בטוח שהם יסלחו לי על עוד קצת מלל מיותר. זו לא (רק) גרפומניה, אלא התמודדות עם המציאות. לא רחוק היום שבינה מלאכותית תחליף את מבקרי המוזיקה. זה כבר מזמן לא נשמע כמו מדע בדיוני. בשביל חלקנו, זו המציאות. יכול מאוד להיות שזו הפעם האחרונה שאני אכתוב ביקורת על אלבום שבאמת אהבתי, או ביקורת בכלל. יכול להיות שזאת הפעם האחרונה שתקראו אדם שכותב על האהבה שלו למוזיקה ספציפית מהקישקעס, ולא בעזרת כלים טכנולוגיים.
התחושה הזו מהדהדת באופן מצמרר את מה שמוריסי עצמו אמר לא מזמן על הבמה. באותה הופעה מדוברת בה נכחתי בניו יורק, רגע לפני שביצע את All the Lazy Dykes, הוא עצר כדי לשאת מונולוג קטן שהבהיר התבטאות שלו מהופעה קודמת בטורונטו. "אף אחד לא יוציא את המוזיקה החדשה שלנו", הוא אמר לקהל. "עברו חמש שנים וחצי מאז האלבום הקודם... כנראה שאנחנו מעניינים מדי. לצערי זה העולם המודרני, וזה יהיה חצוף מצדי להגיד שאנחנו חיים בעולם של תרבות מטומטמת - ובגלל שזה חצוף, אני שמח להגיד את זה. אין שום דבר שאנחנו יכולים לעשות. האמנות, הספרות ואפילו אמנות הריאיון נעלמו. הכל מטומטם. אני יודע שכולנו מרגישים את זה, אבל זה רק יילך ויהפוך לגרוע יותר".
נכון, מאז אותו נאום מריר הוא מצא בסוף בית חם בסייר, והאלבום הזה - שהוקלט ברובו אי שם בתחילת 2023 - ראה סוף סוף אור השבוע. אבל הנבואה הזועמת שלו נופלת בדיוק על הנקודה הכואבת של הביקורת הזו: ההבנה הברורה ש"אמנות הריאיון" והכתיבה המקורית אכן הולכות ונעלמות אל תוך אלגוריתמים.
ברמה האישית זה עצוב לי, כי לכתוב על מוזיקה זו הגשמת חלום שלי. בשנת 2021 נקלעתי לוויכוח עם המוזיקאי האהוב עליי, מתי כספי המנוח. בעמוד הפייסבוק שלו הוא פרסם פוסט בו הוא כתב "מעודי לא נתקלתי בנער או נערה שחשבו על עתידם כמבקרי תיאטרון, ספרות או מוסיקה. אני לא מאמין שקיימים נערים כאלה בכל העולם". הטענה של כספי הייתה שמבקרים הם למעשה אנשים שלא הצליחו לממש את החלום האמיתי שלהם - להיות שחקנים, סופרים או מוזיקאים - ולכן, בתסכולם הרב, הם הפכו למבקרים. הדהים אותי שכותב מוזיקה כל כך מורכבת מסוגל להיות כל כך שטחי.
כשהייתי נער, חלמתי להיות עיתונאי מוזיקה. מעולם לא חלמתי לנגן על במה, עצם המחשבה על כך מלחיצה אותי בכלל. כן קראתי כל פיסת מידע שניתן היה לקרוא על מוזיקה. אנחנו מדברים על הימים שלפני גוגל. קניתי מגזינים מחו"ל, קראתי ספרים, למדתי להכיר עיתונאי מוזיקה מובילים מהעולם, ואלה גרמו לי לשמוע מוזיקה בדרך שלא הייתי יכול לשמוע בלעדיהם. אף פעם לא הייתי צריך מבקר מוזיקה שיגיד לי מה לאהוב, זו מחשבה ילדותית ומגוחכת, אבל היו מבקרים שעזרו לי לזקק את התחושות שלי, כאלה שרציתי לקרוא שוב, וסמכתי עליהם כשהם המליצו לי על דברים חדשים. אני חייב הרבה מהאהבות המוזיקליות הכי מופרעות שלי לכמה מבקרים. לא אתחיל למנות כאן את כולם. ובכלל, החוויה של מוזיקה, שבעיניי היא הדבר הכי קרוב לגן עדן בעולם הזה, מגיעה מבחינתי תמיד עם מעטפת של ביקורת, של ידע מטרים ומבט חודר פנימה, אל מעמקי היצירה. זה נכון לכל אמנות בעיניי.
כשהייתי חייל, כבר פרסמתי כתבות בתשלום באיזה אתר אינטרנט קטן. יצא לי לפגוש כמה אמנים שהערצתי את היצירות שלהם, אבל גם למדתי על בשרי שאסור לפגוש את האלילים שלך. לזכותו של מתי כספי עצמו, הוא התנצל בפניי על ההכללה שערך. כמה חודשים לפני מותו נסגר המעגל כשסיפרתי לו שהמוזיקה שלו היא אחת הסיבות לכך שהפכתי למבקר. ולמעשה, אלמלא הוא - על כל המורכבות שלו - כנראה לא הייתי מי שאני היום.
איך כל זה קשור לאלבום החדש של מוריסי? ובכן, לא מן הנמנע שכמוני - מוריסי בכלל לא חלם להיות מוזיקאי, אלא מבקר מוזיקה. אלמלא מפגש מקרי (שלא לומר, גורלי) עם נער בשם ג'וני מאר, כנראה שזה גם מה שהיה קורה. מוריסי היה אובססיבי למוזיקה ולתעשייה שמזינה אותה. הוא חקר את ההילה שסביב הכוכבים הגדולים. והוא כתב עליה, בעיקר במכתבים למערכות עיתונים. היום כנראה היה פותח פודקאסט מצליח.
השיר הטוב ביותר באלבום החדש של מוריסי נקרא פשוט "לסטר בנגס". השיר הטוב ביותר לדידו של כותב הביקורת הזאת, כמובן. ראשית, הוא טוב בגלל שמוזיקלית הוא לוקח את מוריסי למקום חדש שהוא קצת פחות מרגיש בו בנוח - וכתוצאה מכך הוא נשען בעיקר על המילים - שהן הטובות ביותר שהוא כתב מזה שנים. שוב, לטעמי.
מוריסי מאז ומתמיד היה במיטבו כשהוא כתב ברגש עז של אהבה או שנאה כלפי דמויות אמיתיות. עוד מהימים שהוא כתב על מלכת אנגליה המנוחה, דרך פנטזיה לראות את מרגרט תאצ'ר על הגיליוטינה באלבום הבכורה שלו ועד לתאומים קריי בלהיט הענק The Last of the Famous International Playboys (אגב, זה היה השיר הראשון שביצע מוריסי על אדמת ארץ הקודש, אם תרצו לשלוף פריטי טריוויה חביבים לשכנים במקלט באזעקה הבאה). לסטר בנגס, מי ששכלל את ביקורות הרוק לרמת אמנות - זוכה למחווה יפה במיוחד ממוז.
לסטר בנגס כתב בלי חוקים, אך ביסס גם תפיסה שהגדירה מחדש את איך צריך בכלל להתייחס לאלילי הרוק עליהם כתב. במילים אחרות - ככל שהוא אהב יותר מוזיקאי, כך הוא היה יותר ביקורתי כלפיו. תשאלו את לו ריד. בעיניו רוקנרול לא היה רק "עניין חשוב", אלא מהות החיים עצמם, ולכן הוא ראה את עצמו כמבקר חריף שמסרב להתרגש מקרבה למושאי הביקורת שלו או מכללי הטקס של הממסד.
ההתנגשות הבלתי נמנעת הגיעה סביב אלבום הבכורה של ברוס ספרינגסטין. בנגס כתב שהמילים של ברוס "אידיוטיות", ולכן האלבום מצוין. העורך, ג'ון לנדאו (לימים המנהל של "הבוס"), לא הצליח להבין איך אפשר להלל אלבום עם מילים אידיוטיות. העימות הזה סימן את תחילת הסוף, וזמן קצר לאחר מכן בנגס נזרק רשמית מ"רולינג סטון" על ידי המו"ל יאן וונר, בטענה שזלזל במוזיקאים בביקורת קטלנית שכתב על להקת קנד היט. הרבה גם זוכרים לו את הנבואה שלו במגזין "קרים" על כך שלהקת הרולינג סטונס לא תחזיק מעמד הרבה זמן. ברוס שרד את הביקורת. גם מיק ג'אגר וקית' ריצ'ארדס. לסטר מת בגיל 33 ממנת יתר של סירופ נגד צינון. רוקנרול.
Lester Bangs on the beach
— .stuff (@vintagestuff4) July 20, 2025
by Chris Stein
1978 pic.twitter.com/OIPMT6rayI
וכמו שלא כותבים היום ביקורת כמו לסטר בנגס, ככה כבר לא כותבים שירים כמו מוריסי. מוריסי לא ניזון מ-AI אלא מניסיון חיים. כמו שאני התחלתי את דרכי העיתונאית בקריאה של רון מיברג ואדם ברוך וחלמתי לכתוב כמוהם - מוריסי קרא את לסטר בנגס. הוא הפך למוזיקאי, אני למבקר מוזיקה - ושנינו מרגישים לא שייכים לעולם הזה יותר. יכול להיות שכל מי שנמצא כרגע במקום כזה בחיים יזדהה עם השיר.
השיר מתאר את לסטר בנגס ב"טי שירט בלויה וקרועה עם כתמים של שבעה ימים עליה", מבלה את הלילה עם פחית בירה ב"מרתף הייאוש שלו" עם "נשים עירומות על הקיר, כי לשם הן שייכות". התמונה העגמומית הזאת מתחלפת ברגע שהוא מרים את העט שלו כדי לכתוב על רוקסי מיוזיק והניו יורק דולס (לא במקרה, שתיים מהלהקות שהכי השפיעו על מוריסי).
הפזמון הופך לאוטוביוגרפי לחלוטין. "איך זה מרגיש להיות אתה, לסטר בנגס, כשבמרחק שלושת אלפים מייל ממך איזה חנון נתלה בכל מילה שלך". מוריסי מתייחס לבנגס כמושיע, עליו הוא נשען בתקופה "שכל החיים היו כל כך לא נכונים". לא מן הנמנע שבנגס עצמו היה מתייחס בציניות לשיר הזה, אבל גם הוא לא היה מפספס את האמת שבו. מוריסי מוריד את כל השריון האירוני שלו, ומוסיף רובד חדש לאותה נוסטלגיה - הכל היה לא נכון אז, אבל לפחות המוזיקה הייתה מוזיקה, והכתיבה הייתה כתיבה.
השיר הנהדר הזה, אחד מתוך 12 (לא כולל עוד שתי רצועות בונוס מעולות), הולחן על ידי קמילה גריי - שהלחינה סך הכל ארבעה שירים באלבום. כדאי להתעכב רגע על העניין הזה. מי שהגיע להופעות של מוריסי בישראל ב-2023, רגע לפני המלחמה ששינתה פה את הכל, זוכר את גריי כקלידנית מאוד דומיננטית. אגב, מי שהגיע שבועיים קודם להופעה של אדם למברט בהיכל התרבות ראה את אותה גריי נותנת בראש ומציגה ורסטיליות מרשימה בין הסגנונות השונים.
בספטמבר האחרון טסתי לניו יורק לראות ביום ההולדת שלי את מוריסי מופיע באולם המיתולוגי של רדיו סיטי, והוא נשמע שם טוב מאי פעם - בעיקר כי הלהקה שלו התחברה למין יחידה צבאית מתואמת. זו אותה להקה שהופיעה בשתי ההופעות האחרונות בישראל - אבל אז הונחתה ברגע האחרון הגיטריסטית כרמן ונדנברג במקום השותף הוותיק אליין וויט. למרות השינוי - ההופעות בישראל היו מצויינות. מאז, מתברר, הן רק השתפרו. האלבום הוקלט ברובו לפני סיבוב ההופעות הזה, ואפשר לשמוע את השינוי בסאונד. רוצה לומר: חלק מהשירים מהאלבום החדש שנחשפו מאז בהופעות נשמעים טוב יותר בלייב.
מוריסי נוהג לפתוח את האלבומים שלו - עוד מתקופת הסמית'ס - עם שיר חזק שנותן בוקס בבטן ומכניס אותך לאווירה. באלבום החדש, לפי פרסומים שונים, הוא שינה את סדר השירים מספר פעמים - ולבסוף השיר "You're Right, It's Time", שהלחינה גריי, נבחר לשיר הפותח. מצד אחד, השיר אכן מכין את המאזין לאסופת השירים שעומדת להתגלות בפניו, וקובע את הטון הבוגר והמעט סנטימנטלי אל העבר (בשונה מנוסטלגי) - ומצד שני, הלחן פשוט לא מספיק סוחף, ואולי אפילו עושה עוול למילים של מוריסי. שיר הנושא, שמגיע ברצועה הבאה, גם הוא בלחן של גריי, כבר מעלה ספקות לגבי היכולת של גריי - שהכישרון שלה לא מוטל בספק - לסחוב את הליריקה של מוריסי. בעוד המילים של מוריסי עמוקות ואירוניות, האירוניה מתנפצת מול הלחן המעט מונוטוני והמאוד עצלני של השיר.
אותו דבר אפשר להגיד על השיר "קצ'ינג קצ'ינג" (כצליל של קופה רושמת), שמצד אחד קליט מספיק כדי להיות השיר הבא של הממלכה המאוחדת לאירוויזיון - מצד שני, במקרה של מוריסי לא בטוח שמדובר במחמאה. ומצד שני, אם על כל ארבעה שירים שתלחין קמילה גריי למוריסי ייצא "לסטר בנגס" אחד, אז כדאי לו להחתים אותה על חוזה ארוך טווח. זה ווין ווין לכולם.
אליין וויט, שחתום על כמה מהלהיטים הגדולים של מוריסי בקריירת הסולו ועזב כאמור את הלהקה רגע לפני שהגיעו לישראל - הלחין כמה מהשירים הטובים באלבום הנוכחי, כשהבולטים הם Boulevard ושיר הסיום המונומנטלי The Monsters of Pig Alley.
בשיר הראשון מוריסי מספר על ההזדהות שלו עם השדרה. הוא יכול היה לבחור במילה "מדרכה" או "רחוב" אבל בחר ב"שדרה". מילה אמריקאית יותר, וכנראה שלא במקרה, מצד אחד ממושכי העט הבריטים החשובים של המאה האחרונה. "כולם דורכים עלייך... ציפורים מחרבנות, ילדי בית ספר יורקים עלייך, אני יודע איך את מרגישה". זו לא ציניות, ככה הוא מרגיש, אבל אפשר להקשיב למילים ולחייך - הוא מודה לאירוניה, ושיר הסיום שמבהיר כי "ברגע שטעמת את טעם התהילה, שום דבר אחר לא יספיק" - מבהיר את זה סופית.
זו לא הפעם הראשונה שמוריסי מאניש עצמים דוממים, או מחליף ארכיטקטורה בקרבה אנושית. הוא עשה את זה בחרדה קיומית ב-"On the Streets I Ran" וגם בתשוקה ב-"I'm Throwing My Arms Around Paris". באלבום הנוכחי הוא מדמה את עצמו לקתדרלת נוטרדאם בפריז. השיר בוצע לראשונה בישראל ב-2023, עם שורה שהקפיצה את ההייטרים ברחבי הגלובוס: "עוד לפני החקירה, הם אמרו שזה לא טרור". הישראלים דווקא אהבו את השורה.
בגרסת האלבום השורה הזאת התחלפה ב"עוד לפני החקירה, הם אמרו שאין מה לראות". מכיוון שלמרות הביקורות האוטומטיות על מוריסי, זו לא הייתה שורה גזענית נגד מוסלמים כפי שנטען כלפיו - אלא ביקורת על חוסר השקיפות של התקשורת המודרנית. למעשה, בעצם הביקורת הקשה שהוא ספג וממשיך לספוג על השיר - הוא די מוכיח את עצמו. בעוד הוא, "השמרן", לא מתבייש לתקן את השיר שלו - הביקורות נשארות זהות. חבל רק שהלחן של וויט פה מרגיש קצת עצל, כאילו כבר שמענו את השיר הזה בכמה גרסאות שונות.
ההוכחה הניצחת לאותה צביעות עולמית הגיעה דווקא דרך הקשר המורכב של מוריסי לישראל בשנה החולפת. בין שלל ההופעות שלו שבוטלו לאחרונה (רובן המכריע, יש להודות, בוטל על ידו בגלל מחלות, עייפות או סתם מצבי רוח משתנים), בלט במיוחד ביטול ההופעות באיסטנבול. הטורקים החליטו להחרים אותו בטענה שהוא "ציוני". האירוניה המרירה היא, שכפי שכבר יצא לי לכתוב כאן בשנה האחרונה, למרות התמיכה ההיסטורית הענפה שלו בישראל - מוריסי לא הוציא מילה או חצי מילה על טבח ה-7 באוקטובר. הוא פשוט שותק, ובאופן כללי נמנע לחלוטין מלהתייחס למה שקורה באזור מאז פרוץ המלחמה. ובכל זאת, בעולם המקוטב של היום, מספיק שעטפת את עצמך פעם בדגל ישראל כדי שיחרימו אותך. בתוך אלבום שבו מוריסי עושה חשבון נפש נוקב עם העבר שלו, השתיקה הזאת שלו כלפינו אולי קצת צורמת (בטח כשמאזינים לאלבום במקלט), אבל הפרדוקס סביבו רק מוכיח את התזה המרכזית של האלבום - האיפור הוא באמת שקר.
הגיטריסט ג'סי טוביאס, שכתב בעשורים האחרונים כמה מהלהיטים הגדולים של מוריסי (כמו You Have Killed Me) תורם לאלבום שני שירים - אחד מהם הוא Zoom Zoom the Little Boy שזוכה לביקורות קוטלות מכיוון שהוא "קליל מדי". נראה שכל אותם מבקרים הם אוכלי בשר שמפספסים את הביקורת החברתית הקשה שמוריסי עצמו מעביר בשיר, על החשיבות שהוא ראה כבר כילד בשמירה על זכויות בעלי חיים. כשמדברים על התעשייה המזהמת והאכזרית ביותר על פני כדור הארץ - לאזן אותה עם מוזיקה "קלילה" זה הדבר הכי מותאם לדמות של מוריסי שאפשר. אגב, כשיצא השיר The Bullfighter Dies ב-2014 - שגם אותו הלחין טוביאס - הביקורות קטלו גם אותו, מאז הוא הפך לאחד השירים הכי מבוקשים בהופעות של מוז.
לגבי השיר השני שטוביאס תרם לאלבום כבר יש קונצנזוס ברור יותר שמדובר באחד השירים הבולטים בו, וגם האניגמטיים ביותר - The Night Pop Dropped. כיאה למוריסי, זה שיר עם כמה רבדים שקשה מאוד לפענח. מספר תיאוריות החלו לצוץ ברשת. חלק טוענים שמדובר במין קינה ארכאית לז'אנר הפופ בכלל, חלק טוענים שמדובר בשיר הלל לאיגי פופ (ששיתף פעולה עם מוריסי באלבום נוסף שטרם יצא לאור). אלא שגם אם אפשר להבין את התיאוריות האלה, נראה שמוריסי משתמש כאן במילה "Pop" ככינוי חיבה לאבא. לא מדובר בשיר שנכתב עבור אביו הביולוגי, אלא הרוחני - דיוויד בואי.
בכל מקרה, מדובר באחד מאותם שירים "מוריסיים" שאפשר למצוא את עצמך בהם בכמה דרכים, ולכן הוא כל כך גאוני. לקראת סוף השיר הוא שר כי "הוא אמר לנו שהדבר הכי טוב שאנחנו יכולים לעשות זה להיות עצמנו". זה מסר אמיתי של דיוויד בואי, וגם של מוריסי עצמו - והמוזיקה, שהופקה כמו כל האלבום על ידי ג'ו צ'יקארלי שמה דגש על הקול של מוריסי, שמצליח לסחוף ולפרוט על הנימים הכי חבויים בנשמה. זו קלישאה, אבל במקרה של מוריסי זה נכון.
זה אלבום כבד. התמה של התבגרות ובדידות זורמת לכל אורכו. כבר בשיר הפותח הוא אומר שאין לו השתקפות יותר במראה, והוא פונה אל הרופאים העדינים ושואל אותם מדוע הוא חייב למות. בשיר Headache הוא ממשיך את הסלידה המוכרת שלו ממוסד הנישואין (למי שבמקרה חשב שהמסר של Will Never Marry לא היה מילולי) בצורה אירונית ומשעשעת, אבל בו זמנית הוא ממשיך לחפש אהבה אמיתית ומזור לבדידות.
חבר הלהקה לשעבר גוסטבו מאנזור אחראי ל-Many Icebergs Ago, בו מוריסי לוקח אותנו לביקור בפאבים באיסט אנד הלונדוני. התחושה לאורך השיר דיקנסיאנית לחלוטין, כשנראה שמוריסי נכנס פה לנעלי "רוח הכריסמס של העבר" כשהוא לוקח אותנו למה שהוא זוכר מלונדון שלא קיימת עוד. מבקרים אולי יחפשו פה עוד סיבות לקרוא לו גזען או נרגן, אבל מדובר בשיר אהבה סנטימנטלי לתקופה בזמן - עם הרבה מאוד מודעות עצמית. כך למשל הוא מספר שבפאב מסוים הוא אמר "העץ שלי קמל על הירכתיים", והחברים בפאב ענו לו: "כן, אנחנו יודעים". כשטיילור סוויפט כתבה שיר שלם סביב משחקי מילים עם המילה Wood העולם מחא כפיים, כשמוריסי עושה את זה במשלב גבוה הוא עוד עלול להיות מבוטל מפאת גילנות. העולם צבוע, כבר אמרנו.
מוריסי כבר הספיק להוציא מספר סינגלים מהאלבום, ביניהם Amazona - קאבר לשיר די נשכח של רוקסי מיוזיק. השיר מגיע במקור מהאלבום Stranded של הלהקה מ-1973, ומעריצי מוריסי מכירים בוודאי את הקאבר של מוז ללהיט Streetlife מאותו אלבום. נו, אז רק הגיוני שמוריסי יוציא בסוף רשמית קאבר לשיר אחר. ונכון, הביצוע של מוריסי לא מגרד את השיאים ואת הקקופוניה הפראית של המקור - אבל דווקא הבחירה הרנדומלית הזאת בשיר המאוד כיפי הזה מהווה אתנחתא נהדרת בתוך שטף האלבום. בתוך אלבום שנוטף כבדות, בדידות וחשבון נפש, מוריסי מרשה לעצמו להשתחרר קצת. מעבר למחווה לגיבורי הנעורים שלו (שמוזכרים גם בשיר לסטר בנגס), זו בעיקר תזכורת מתוקה לעידן שבו עולם המוזיקה פשוט ידע לעשות כיף לא מתנצל.
אבל איזה מזל שיש לנו עדיין את מוריסי. רק לפני שבוע הוא מילא את ה-O2 בלונדון ב-18 אלף מעריצים במופע סולד אאוט לחלוטין. בתוך ים של זיוף ואלגוריתמים, הקהל העצום הזה הוכיח שהביקוש לאמת - חשופה, מדממת ולא מתנצלת - לא נגמר אף פעם.
כי בסוף, גם בגיל 66, מוריסי פשוט מוכיח שהוא הגדול מכולם בלא לספור אף אחד ופשוט להמשיך לעשות את מה שהוא עושה. ואף אחד לא עושה את מה שמוריסי עושה יותר טוב ממוריסי. המבקרים בצהובונים הבריטים לא מבינים למה הוא לא מקיא עליהם עכשיו את "דה קווין איז דד" מחדש. הם מפספסים שדווקא בתוך כל הסנטימנטליות החשופה הזאת אל העבר, האיש בוחר להתקדם ולייצר משהו חדש. בואו נשים את האמת על השולחן: אם כל אמן אחר היה משחרר את האלבום הזה בדיוק, הוא היה מקבל תשואות מקיר לקיר וביקורות של חמישה כוכבים. אבל בגלל שזה מוריסי - עם האישיות המורכבת, הפה שלא סותם, העבר המפואר והסירוב המוחלט להתנצל - הוא מקבל ביקורות מחורבנות.
וזה בסדר. בסופו של יום, גם הביקורת הזאת שאתם קוראים עכשיו, יחד עם כל שאר הביקורות הצדקניות בעולם, פשוט תישטף באסלה של ההיסטוריה ותהפוך לאיזה הערת שוליים בזיכרון של מנועי הבינה המלאכותית. אבל את המוזיקה והשירים שהצילו לנו את החיים - לא נשכח לעולם.