הנה לכם מונולוג קצר, פחות מדקה כל אורכו, שלפי נתוני הרייטינג (הממוצעים) פחות מחמישה אחוזים מאיתנו, אזרחי ישראל, נחשפו אליו, למרות שהוא מוכרח להיתלות מעל כל לוח בכל בית ספר לעיתונות ולתקשורת חופשית.
"ערב לא שקט, הערב הזה: ירי ללא הרף בשעות אחר הצהרים - ובשיאו ירי ארוך טווח מלבנון לעבר מרכז הארץ. מזכיר לנו שחיזבאללה לגמרי בתמונה ועוד הולך ומגביר את פעילותו. 'החזרנו את חיזבאללה עשרות שנים אחורה', אמר לנו נתניהו רק לפני שנה וארבעה חודשים. דבריו משאירים אותנו עם השאלה: איך אפשר לסמוך על מה שהוא אומר לנו, כיום. וכשאזרחי ישראל לא מקבלים תשובות מהממשלה שלהם, שלא נותנת אפילו מקום לשאלות, אולי זה אך סמלי ששרה בממשלה הזאת היא הראשונה שקופצת, עם מאבטחיה על אחת הטיסות הראשונות והבודדות שיוצאות מן הארץ. שרת השוויון החברתי, מאי גולן. במחלקת העסקים, כמובן".הדוברת: טלי מורנו. האכסנייה: מהדרות החדשות המרכזית של כאן 11, תאגיד השידור. הגוף ששר תקשורת שמעלתו היחידה, רק עבור מי שמינה אותו כמובן, הוא נאמנות עיוורת למי שמכונה במפלגתו "המנהיג העליון", מבקש בכל מאודו לסגור או לפחות לשנות מן הקצה אל הקצה.
הטבלה משקרת
מילה של ביקורת עצמית, כי לפעמים הטבלה (של הרייטינג) כן משקרת: גם עבורי, כמו רבים מדי מאזרחי ישראל שצופים במהדורת החדשות המרכזית, בשעה שמונה בערב, כאן 11 הוא ברירת מחדל, רק כשבחדשות 12 (המהדורה הנצפית ביותר, למרות דברי הרהב על היחלשותה, מצד הערוץ במימון השלטון) מצליחים לגרש אותי - מה שקורה יותר לאחרונה (כמעט מדי ערב).
אולי כי גם אני מבקש לעיתים להפשיר מעט את ידי, בלילה קריר של אביב, מול הדבר האחרון שמזכיר את מדורת השבט שבערה פה פעם על המסך ובלבבות. רק לאחר שניר דבורי ממלל גבורות ישראל בפעם האלף - כנראה מה שרובנו רוצה לשמוע, גם (ואולי בעיקר) כשזה לא עולה בקנה אחד עם יללת הצופרים שבוקעת מבעד לחלון, אני מתחיל לשלטט את דרכי בין המספרים 11-13 ולפעמים אפילו קופץ לערוץ השבתאים (14) או ערוץ השבתאים-לייט (i24 בשבתו כערוץ 15).
כבר כתבתי כאן בעבר שאחד הדברים האהובים עלי במהדורת החדשות של כאן 11, עוד לפני המילים, הוא הקצב, המנגינה. אם תרצו - ומאחר שבמדור ביקורת טלוויזיה עסקינן, זה קצת כמו ההבדל בין סרט פעולה הוליוודי (12) או בוליוודי (14) לבין דרמת מתח מבריטניה.
כך היה אמש לאורך כמה כתבות מגזין מצוינות וארוכות, מפרופיל הגנרל שמפקד על צבא ארה"ב, דרך שיחות עם תושבי מטולה שחשופים לירי חיזבאללה ועד לכתבה על המטבח הפרסי המפואר.
אלא שגם כאשר עוברים למילים, הקול שמשמיע תאגיד השידור הוא צלול יותר, ברור הרבה יותר, דווקא מאחר שללהקה הזאת אין סולן. אין לה כוכבים שאת דמויותיהם יגלמו אחר כך ב"ארץ נהדרת".
בלילה בלי כוכב
קחו לדוגמה את ניר דבורי, יום אחרי שליאור אשכנזי גילם את דמותו כג'יני כחלחל בפאנל של תכנית הבידור והסאטירה (לא נשכח לציין לזכותה את המונולוג המופתי של יניב ביטון בדמות עלי חמינאי, שלא בכדי הוציא מכליהם את כל השופרות). כמה ימים קודם לכן הוא כיכב בפאנל של ארז טל ב"מועדון לילה" - ולמחרת החיקוי הוא התראיין ארוכות, באולפן תכנית הבוקר, על מה הוא חושב על החיקוי (הוא לא ראה ואחרי שאמרו לו שלא מאמינים לו, הוא התקשר לאשתו כדי שתשמש לו עדה על כך שלא הספיק לצפות בשידור התכנית). כוכב, כבר אמרנו.
אני לא הולך להתחשבן איתו על שידור של מה שהיינו מכנים פעם "משחק מחשב" שאותו הציג כצילום ראשון של מטוס 2-B בשמי איראן - דווקא הטעות המביכה הזאת יכולה לקרות לכל אחד בלחץ שבהם הוא נאלץ לעבוד. העניין הוא שלא יעזור - כשאתה נשקף לעיני עצמך ככוכב מעל מסך הטלוויזיה, אתה מתחיל להקדיש, באופן הטבעי ביותר, משאבים גם לתחזוקת הפרסונה הטלוויזיונית שלך. במיוחד כשממילא הצופים לא מצפים ממך ליותר מאשר מחמאות לצבא הכי מוסרי, איכותי ונפלא בעולם.
מישהו יכול לדמיין חיקוי של "ארץ נהדרת" למיכאל שמש, גילי כהן, מואב ורדי או... נשבע לכם שאפילו לי לוקח כמה דקות להיזכר בשמות שאר הכתבים, שאני מפקיד את זמן הצפייה היקר שלי בידיהם (ב"וויש" קצר הצלחתי להיזכר רק בתמר אלמוג, סולימאן מסוודה, רועי קייס ויפעת גליק - התנצלותי הכנה בפני כל השאר).
עוד נתגעגע?
רוצה לומר, מהדורת החדשות של כאן 11 היא בעיני תופעה נפלאה לא פחות מאליפות של לסטר באנגליה או קריית שמונה בישראל: ייקח לך זמן להיזכר בשמות הכוכבים, אבל הקבוצה לא מפסיקה לנצח ערב אחרי ערב.
לכאן 11 לא יהיה "סקופ" כמו שהיה אמש לברק רביד ועמית סגל, על פנייה של חיזבאללה בבקשה לנהל משא ומתן עם ישראל על הפסקת אש (תגובה של סביבת נתניהו על העובדה שאזרחי ישראל גילו את האמת הכואבת על הארגון שאותו "החזרנו עשרות שנים לאחור"?), אבל תהיה להם הצניעות הנדרשת שמתבקשת ממי שיודעים שתפקידם הוא לשאול שאלות - ולא להתיימר לספק תשובות נפוחות מרוב חשיבות עצמית.
אם נדמה למישהו שזו טענה נגד הערוצים המסחריים, בעיקר נגד הנצפה והמצליח ביותר שלהם, הרי שההנחה הזאת נכונה רק בחלקה. לקשת 12 למשל אין זכות קיום מבלי למכור לנו את פרק ה"מהפכה בהדחה" או איך שלא קראו לזה, של "המרוץ למיליון".
התוכן, כפי שגרס מייסד הארגון, אלכס גלעדי המנוח, הוא רק הדבר הזה שבין הפרסומות. זו גישה נכונה לערוץ מסחרי, נשמת אפו, זכות הקיום שלו ו... כמה טוב שיש ערוץ שלא מונע משיקולי פופולריות שהופכת בהכרח לפופוליזם, שלא חושב שיש מקום למשל לנוכחות קבועה של נציגי מפרסמים גדולים (ממשטרת ישראל, דרך חברת החשמל ועד אל על) בפאנלים ועל המסך.
קראו שוב את מונולוג הפתיחה של טלי מורנו אמש בחדשות כאן 11, תנו לו לחלחל, מצדי תנו לו גם את פרס סוקולוב - אפשר שעוד יבוא יום ונתגעגע אליו, עת יוחשכו כאן מסכים ונוכל לבחור רק בין 14, 15 (או 13 אם יצלח ניסיון ההשתלטות עליו).
קטונתי מלדעת אם תאגיד השידור מנהל מלחמת מאסף, מה שבטוח הוא שכרגע הוא הערוץ היחידי שמנהל את המלחמה של כולנו, גם אם בניגוד לתשוקתנו לחשוב שרק ביחד ננצח.