ההודעה
היא דפקה על הדלת בידיים רועדות. הוא בפירוש אמר לה לא להפריע. זה היה היום הראשון שלה בעבודה והיא לא התכוונה להפריע, אבל ההודעה הזו נראתה לה חשובה.
מהחדר נשמעו קולות עמומים של שיחה, מישהו כנראה סיפר בדיחה וכולם צחקו.
היא חשבה שזה תזמון טוב.
היא פתחה את הדלת בחשש למרות שלא קיבלה אישור להיכנס.
"תסגרי את הדלת," הוא נבח עליה.
"זה נראה לי דחוף," היא התעקשה.
"ביקשתי לא להפריע."
זו היתה שיחה חשובה עם משקיעים חדשים. היה אסור שמשהו ישתבש.
היא לא ידעה מהיכן שאבה את האומץ, אבל היא נכנסה פנימה בכל זאת. "זאת הודעה מחו"ל, מאחותך תמרה."
אמא שלו קראה לו עי־דָן במלרע. כל חייה התעקשה שלא יעוותו את שמו והעירה לכל מי שהעז לקרוא לו עִי־דן, אפילו למפקדים שלו בצבא. זה הביך אותו מאוד, והוא שנא את ההתעקשות המטופשת הזו שרדפה אחריו מילדות. כשהיא נפטרה לפני שלוש שנים (ביום ההולדת שלו, וכן, הוא בהחלט האשים אותה שעשתה זאת בכוונה), הוא דרש מכולם לקרוא לו מעכשיו רק עִי־דן.
עִידן לקח את הפתק וקרא בו. לרגע החוויר.
בפתק היו כתובות שלוש מילים בלבד:
סבתא ברחה מהבית.
לפני
יום לפני ה"פלישה" הלכה לאה לישון עם תחושת בטן שמשהו איום ונורא עומד להתרחש. היא שכבה במיטה וחיבקה חזק את התיק שלה. "אַתָּה סֵתֶר לִי, מִצַּר תִּצְּרֵנִי," היא חזרה על המשפט הזה כמה פעמים, אבל בניגוד לעבר לא הרגישה מחוזקת.
על המיטה של לאה כמעט לא נשאר מקום לשכב. היא גררה אליה את כל מה שחשוב לה, וכבר לא זכרה מה בדיוק. אבל התיק השחור הגדול היה צמוד אליה, והארנק המוזהב בתוכו. אין בו הרבה כסף, שני שטרות של חמישים ש"ח, כרטיסי מועדון שונים בשלל צבעים, תו הזהב שפג תוקף, זיכוי מחנות בגדים שנסגרה לפני חמש־עשרה שנה, מברג קטן בצבע תכלת, מתנה שקיבלה בשנות השמונים מבנק המזרחי המאוחד, שני אטבים חלודים וסיכת ראש שחורה מעוקמת שנשארה מהימים שעוד אספה את השיער.
בכיס הצדדי דחוסות חתיכות נייר — פתקים שכתבה לעצמה עם תזכורות לתאריכי יום הולדת חשובים, מתכונים של פשטידות דלות קלוריות, מפתח לא מזוהה שהיא שומרת "ליתר ביטחון", פנס קטן שעובד רק אם לוחצים חזק.
בקופסה קטנה שמור חוט ברזל דק מלופף סביב חתיכת קרטון, ערכת תפירה זעירה שקיבלה במלון בים המלח, בטיול לפני הפרישה, ובקבוקון גז פלפל ישן שקיבלה בקורס להגנה עצמית שעברה במועדון לקשיש, כשכוחה עוד היה במותניה.
ליד התיק מונח פנקס הטלפונים הישן שלה. רוב השמות מחוקים או מסומנים בעיגול קטן, רובם מתו כבר מזמן. מתחת לכרית, בשקית ניילון אטומה, מונחים הדרכון ותעודת הזהות.
לאה זוכרת את היום שבו גנבו לה את כרטיס קופת חולים. תמרה הסבירה לה שזו היא שלקחה אותו כדי שתוכל לקנות לה
כדורים בבית המרקחת, אבל לאה חושדת שמשהו אחר התרחש.
גם את כרטיס האשראי לקחו לה. גם הפעם מיהרה תמרה להסביר שהיא עושה עבורה את הקניות ולכן הוא אצלה. לאה לא אהבה
את זה.
"איך יֵדע אדם זר מה דרוש לי באמת ומה מתאים לי? איך יבחין בין דבר שחשוב לי לבין מה שאינני צריכה?"
"סבתא, אני לא אדם זר," תמרה ניסתה לא להיעלב. "נכין יחד רשימה של כל מה שאת צריכה, ואני אדאג לך."
"אני מוכרחה להיות במכולת בעצמי, רשימה לבדה אינה מספיקה. רק כשאני עומדת מול המדפים אני יודעת מה חסר לי, מה טרי ומה כדאי לקחת. אני מסתכלת, בודקת את המחירים, משווה, ואז מחליטה."
"אבל את יודעת שאת לא יכולה ללכת לבד, אז פשוט תשלימי עם זה."
סבתא לאה הרימה את קולה. "אבל קנית לי דברים שאינני אוכלת. ממתי אני אוכלת גבינה של שלושים אחוזי שומן? ויוגורט פסיפלורה… מנין צץ הרעיון המוזר הזה?" היא פתחה את המקרר וזרקה את היוגורט לפח.
תמרה לא סלחה לאמא שלה על כך שהביאה אותה לעולם. אם זה היה תלוי בה, היתה מעדיפה לא להיוולד. כשאמא שלה סיפרה לה שהיא נולדה בטעות, הכעס רק התגבר. אבל עכשיו היא כעסה עליה אפילו יותר, היא מתה והשאירה אותה להיות אחראית על הכול, על סבתא, על שני אחים שלא עוזרים בכלום, והיא לבד, כל כך לבד.
"אם אני לא באה איתך לקניות, מוטב שתשיבי לי את כרטיס האשראי," סבתא לאה אמרה בזעם והמשיכה לסבך את הכול.
אחי
"דקה אני חוזר," עידן חייך וסימן לסמנכ"ל להמשיך בלעדיו.
"תשיגי לי דחוף את אחי," הוא פקד על המזכירה, שלא ידעה מי זה אחיו ואיך משיגים אותו דחוף. הוא התגעגע לשולי, המזכירה הקודמת. פתאום הוא הצטער שסירב להעלות לה את השכר. היא הזהירה אותו שזה מה שיקרה. "אני אתפטר ואתה תתחרט על זה." והוא לא האמין שהיא תעז לעזוב אותו אחרי כל כך הרבה שנים יחד, גם כשהגישה את מכתב ההתפטרות, גם כשסיפרה לכולם שמצאה עבודה חדשה, וגם ביום האחרון לעבודתה כשהביאה פשטידות וירקות חתוכים למסיבת הפרידה שאירגנה לעצמה.
אבל שולי עזבה, ואחרי יומיים בלי מזכירה הוא הבין שהיא כבר לא תחזור.
"מי צריך אותה?" הוא מילמל לעצמו כשביקש מחברת כוח האדם לשלוח לו מזכירה חדשה, ואז עוד אחת, ועוד אחת, וזו מהבוקר היא הרביעית. הוא שנא את כולן.
הן לא היו שולי.
הוא הביט בכעס במזכירה החדשה חסרת האונים ונכנס למשרד בטריקת דלת.
הוא התקשר לנתי.
נתי לא ענה, ועידן ידע שצריך להתעקש.
נתי קפץ בבהלה מהמוזיקה המקפיצה. זה היה שנ"ץ ארוך במיוחד. הוא הביט מרחוק בצג המהבהב על השידה. היד שלו נשלחה אליו באיטיות. ארבעה סנטימטרים הפרידו בין קצה האצבע שלו
למכשיר המצפצף. הוא התמתח עוד קצת, אבל זה לא הספיק. הוא הזיז את הכתף, ניסה למתוח את האצבעות עד הסוף. הצלצול לא הפסיק. נתי נאנח, משך את היד חזרה ונשכב שוב על הגב. זה היה יותר מדי מאמץ בשביל שיחה אחת, הוא הצטער ששכח להשתיק את הטלפון לפני שנרדם, וכשהמוזיקה המשיכה להתנגן שוב
ושוב ושוב, הוא הצטער שיש לו טלפון בכלל. לרגע הוא שקל להדליק את הטלוויזיה, שאולי הרעש שיבקע ממנה יבלע את הרעש מהטלפון, אבל השלט היה זרוק בקצה השני של החדר, וזה נראה לו מטופש.
בסוף הוא נכנע. הוא הזדקף בהכנעה, וכשראה את השם על הצג, התכווץ. "תקשיב, אחי," הוא ענה לבסוף, "אם זה בקשר לשכירות אני אשלם לכם. הסברתי גם לתמרה לפני שהיא נסעה, אני רק אמצא עבודה ואני מבטיח לשלם על כל החצי שנה."
נתי קרא לכולם "אחי", עידן שנא את זה, אפילו שהוא באמת היה אחיו.
"תקשיב, מטומטם," התעצבן עידן. "תמרה אומרת שסבתא ברחה מהבית."
"אחי, היא בת תשעים ושמונה, לאן יש לה לברוח ועוד בשעה כל כך מוקדמת?" נתי הסתכל על השעון. השעה היתה שבע בערב.
"לא יודע, אני באמצע ישיבה חשובה, אני לא יכול להתעסק עם זה. גש לשם ותראה מה קורה."
"עכשיו?"
"כן, עכשיו, מטומטם. עכשיו."
"למה אתה לא מבקש מתמרה? היא יותר טובה ממני בעניינים האלו."
"כי תמרה בחו"ל, דביל. חבל על הזמן, תיגש לשם עכשיו ותתקשר אליי אם יש בעיות."
הזעם
בשנת 1927 רעידת אדמה הרסנית זיעזעה את ישראל, רעידה חזקה בעוצמה של 6.2 בסולם ריכטר עם הרוגים ופצועים ונזקים רבים. הלירה הארץ־ישראלית החליפה את הלירה המצרית, נוסדו הקיבוץ המאוחד, תנועת הקיבוץ הארצי, חברת המאפיות אנג'ל, ספר ראשון לדבורה בארון יצא לאור, הסרט המְדבר הראשון בעולם הוקרן בקולנוע, ו... סבתא לאה נולדה. זה קרה בישראל, בפתח תקווה, בט"ו בשבט.
האגדה מספרת שסבתא לאה יצאה לאוויר העולם דוממת. השכנה שהחזיקה את ידי האם החיוורות עצרה את נשימתה כאשר הביטה בתינוקת המכחילה. הדממה בחדר נמשכה עוד כמה רגעים, עד שלפתע בקע קול בכי חזק ומלא בזעם. על מה זעמה? איש אינו יודע, אבל הזעם המשיך לבעבע בגופה גם כשגדלה.
"רוצה שנלך יחד לקניות?" הציעה תמרה.
"אני רוצה, אבל לא היום. אולי מחר, לכשיתאסף בי מעט כוח."
תמרה ידעה מראש את התשובה. היא ניהלה את השיחה הזו עם סבתא בכל שבוע. גם מחר סבתא לא תבוא איתה לקניות. אצל הפסיכולוגית היא היתה מחקה אותה במדויק, "לכשיתאסף בי מעט כוח," היא חזרה על המשפט המרגיז הזה והרגישה איך הלב שלה מאיים להתפוצץ. הפסיכולוגית הינהנה, "אני מבינה," אבל תמרה לא היתה בטוחה שהיא באמת מבינה.
עד גיל תשעים ושלוש נהגה סבתא לאה לכל מקום לבד והצליחה לתפקד עצמאית כפי שעשתה כל חייה. בעלה נפטר כשהיתה בת שלושים וחמש, היא גידלה את הבת שלה תקווה לבד, היא ידעה להתמודד עם החיים הקשוחים והאכזריים, בכל זאת היא עברה את הבריטים, ומלחמות, וסרטן בָּריאות (שחזר פעמיים!). אבל ההידרדרות החלה כשתקווה הבת שלה נפטרה בפתאומיות.
לתמרה נדרש זמן להבין שסבתא שלה כבר לא יכולה לתפקד לבד.
היא הפסיקה לנהוג והתחילה להתלונן, תחילה רק מדי פעם, אחר כך כמעט בכל יום. סבתא לאה סיפרה שזרים נכנסים אליה הביתה כשהיא לבד. פעם אמרה שהזיזו את התמונות מהשולחן, פעם שהכיסא בפינת האוכל עמד אחרת, ופעם שהרגישה שמישהו נגע לה בספרי התפילה. תמרה ניסתה להרגיע אותה, אמרה שזה אולי הרוח, אולי הדמיון, במשך יומיים אפילו נשארה לישון אצלה, אבל אז התחילה לגלות בעצמה סימנים מוזרים: הפמוטים שעמדו תמיד על השידה בסלון, אלבומים ישנים, תכשיטים ומסמכים חשובים — כולם נמצאו אצל סבתא במיטה, מסודרים בערמות קטנות מוקפות בשמיכה, כאילו היא מגוננת עליהם בשנתה.
תמרה החזירה הכול למקום, אבל בביקור הבא הם היו שם שוב, מתחת לשמיכה. המיטה של סבתא הפכה למחסן.
תמרה הביאה מטפלת שתהיה עם סבתא לאה בבקרים, בזמן שהיא מלמדת, ואחר כך עוד אחת ועוד אחת, אבל אף אחת לא שרדה שם יותר מימים ספורים. לאה חשדה בכולן. פעם האשימה את המטפלת שגנבה לה מזלג מסכו"ם הכסף החגיגי של פסח, פעם אחרת התעקשה שמישהי הזיזה לה את המסמכים החשובים במגירה "כדי להסתיר ממני משהו", ובפעם השלישית טענה שהמטפלת נעלה את הדלת מבפנים כדי שהיא לא תוכל לצאת.
תמרה ניסתה להרגיע, להסביר, לבקש שיישארו, אבל שום דבר לא עזר.
אחת המטפלות התקשרה אליה בוכה אחרי יום עבודה קצר במיוחד. באותו בוקר הזעיקה לאה משטרה, בטענה שהמטפלת גנבה לה כסף מהארנק. כשהשוטרים הגיעו, הם הבינו מיד שלא נגנב דבר, אבל האישה הצעירה רעדה. כשעזבה את הבית, התקשרה לתמרה ואמרה, "סבתא שלך אישה טובה… אבל אתם צריכים עזרה מקצועית."
בשלב הזה תמרה כבר עירבה את עידן ונתי, ושלושתם הסכימו שחייבים להעביר את סבתא לדיור מוגן. הם רבו ביניהם מי יבשר לה את הבשורה. לאף אחד מהם לא היה האומץ.
"סבתא בורחת מהבית" / מאירה ברנע-גולדברג. 219 עמודים. כנרת-זמורה.