"אתה יודע לומר אם מדובר בשניים ששהו בדירה אחת או בשתי דירות שונות?" כך שאל ברהנו טגניה את דובר מגן דוד אדום, זכי הלר, עת הפכו שני "מחוסרי ההכרה" (כפי שנקראו בתחילה) למי שעל מותם הוכרז רשמית. הלר לא ידע להשיב וטגניה המאוכזב החזיר את השידור לאולפן.
דקות אחר כך, ב"כאן 11" דיווחה הדס גרינברג על הפגיעה בתחנת הרכבת סבידור. כלומר: בכל הערוצים שודר סרטו הווידיאו הקצרצר שמראה את הנזק לרציפים, אבל גרינברג הייתה הראשונה לנקוב בשם המפורש. אז מותר להגיד "סבידור" או אסור?
הכוונה אינה לרמוז, חלילה, שגרינברג עברה עבירת צנזורה, ממש לא - אלא רק לתהות על מקומן של הנחיות שכאלה בעידן ערוצי הטלגרם, שאינם כפופים (כלומר, הלכה למעשה) לשום כלל החל על הערוצים הרשמיים. כלומר: בשעה שבערוצי הטלוויזיה מקפידים על הגדרות סתומות (תרתי משמע) כמו "אחת מערי המרכז", בטלגרם מופיעים כבר לא רק שמות ערים שנפגעו אלא גם שמות שכונות ורחובות. אין אויב איראני חורש רעתנו, שצריך את ערוצי הטלוויזיה המוכרים של ישראל בכדי לדעת היכן פגע הטיל האחרון ששוגר.
למעשה, בכל אירוע שכזה נוטשים אחרוני הצופים שעוד נותרו לערוצים הממוסדים, אחרי שהבינו שבעוד הם ממלמלים מול הטלוויזיה "פגע? איפה?", הרי שהשכן שמחובר לאחד מאותם ערוצי חדשות אלטרנטיביים, לא רק שידע לפניהם על "תזוזת טילים לקראת שיגור" אלא גם יכול לעדכן אותם במקום נפילת שברי היירוט, מראשון לציון ועד לפתח תקווה.
מכירת חיסול
תכף נחזור למטח הקטלני, שגבה את חייהם של שני קשישים ברמת גן, אבל קודם כל נרים קצת עם החיסול המוצלח של עלי לאריג'אני. בערוצים השונים חגגו את מותו, לצד תשבחות לאיכות המודיעין ולביצוע עצמו. האמת? מרשים.
מה שפחות מרשים הוא תמימות דעים בנוגע לחשיבות הסיכול הממוקד. לא חלילה שאני חס על לאריג'אני - ובכל זאת, מן הראוי היה שיהיה מישהו שישאל האם החיסול הזה מקדם את ישראל ולו במילימטר אחד לעבר מימוש מטרות הלחימה.
אבהיר שבניגוד למעמידי הפנים באולפנים, איני מתיימר לדעת את התשובה. מצד אחד ברור שהאיש הוא בן מוות. מצד שני אני קשיש מספיק בכדי לזכור איך חגגו כאן את חיסולו של המהנדס יחיא עיאש ב-1996, כלומר לפני 30 שנה: לפני האינתיפאדה השנייה והרבה לפני 7 באוקטובר.
אז האם התמכרנו לחיסולים כתחליף לאסטרטגיה? גם מי שלא מתיימר לדעת את התשובה, לא יכול שלא לתהות האם תפקידה של תקשורת חופשית אינו לשאול את השאלה.
אגב, זה לא שלא ניסו: אהוד יערי, באולפן של "שש עם" תהה האם זה האיש שהיה צריך להיות על הכוונת, בהיותו הגורם הפרגמטי-יותר בצמרת האיראנית. אלא שאפילו אצל ידען מופלג כיערי אפשר היה לחוש בפער קטן בין הפרשן החצי-ביקורתי של שש בערב, לזה של המהדורה המרכזית. הוא אולי לא שינה את דעתו, אבל הניסוח כבר היה נקי מביקורת מרומזת.
האשמת הקורבנות?
בתגובה לחיסול (לטענתם, כאילו שהם צריכים סיבה) שיגרו האיראנים מטח גדול במיוחד - באופן יחסי לאלה שאליהם הורגלנו בימים האחרונים והתוצאה הטראגית היא בני זוג מתים (רק לסגור לטגניה את הפינה - באותה הדירה).
לאט לאט מתבררים הפרטים: בדירה יש ממ"ד (בניגוד לנטען תחילה) - ואז עולה השאלה האם איחרו להגיע אליו מפאת גילם ומגבלות רפואיות כלשהן, או שאפילו בהתחשב בכל אלה היה להם די זמן.
יונתן רז, איש פיקוד העורף, מתראיין ב-13 ומאשים את הקשישים. גם ראש עיריית רמת גן, כרמל שאמה, רומז שמדובר במקרה בו לא מולאו הוראות פיקוד העורף. מה שנראה בתחילה כ"האשמת הקורבן", מתברר כמבוסס יותר מריאיון שמעניק שאמה לניב רסקין (12) לקראת שמונה בבוקר. שאמה, בניגוד לכל מני פופוליסטיים ברשתות, נשמע כמי שבקי במקרה לפרטיו. ניכר בו שהוא רוצה להישמע חריף אפילו יותר, אבל נזהר בכבודם של המתים.
בין לבין, מתפספסת לה שאלה חשובה שגם אותה לא תשמעו מספיק משום ערוץ שמתיימר להיות ביקורתי: גם בהנחה שהשניים ששילמו בחייהם יכלו לעשות את הדרך הקצרה לממ"ד בדירתם, חרף גילם ומצבם, יש בישראל (אחרי שנתיים וחצי של מלחמה, כלומר מספיק זמן כדי למגן כמעט כל בית!) יותר מדי אזרחים (כ-30%, כולל ביישובי קו העימות בצפון!) שאין להם לא ממ"ד ולא מקלט, בין אם הם מסוגלים לרוץ אליו או לאו.
במילים אחרות: מדינה שמתגאה במודיעין ובאיכויות הביצוע של סיכולים מפוארים במרחק אלפי קילומטרים מגבולה, לא מסוגלת לרתך שני לוחות פלדה ממש מתחת לאפה (או חמור מכך: מפנה את התקציב שהיה יכול לשמש למיגון, לצרכי שוחד קואליציוני). הנה לכם נושא לעוד דיון שלא מתקיים מספיק עד כה באף אחד מערוצי הטלוויזיה. התרצו לראות עוד וידיאו של החיסול הנהדר שלנו?