אני זוכר שבשיעור הראשון בבית ספר לתקשורת לימדו אותנו שאסור לכתוב בכתבה עיתונאית את המילה "אני". שאלתי למה, והמורה (עיתונאית ותיקה בעצמה) הסבירה שזה החוק. מכאן ועד סוף הלימודים התחלתי כל ידיעה במילה "אני". סיימתי את הלימודים עם תעודת הצטיינות. אגב, אם חזרתם לתחילת הפסקה כדי לבדוק אם היא מתחילה ב"אני" - אתם יכולים להיות חברים שלי.
האירוניה היא שככל שהעיתונות מאבדת ממעמדה אל מול רובוטים (גם כאלה שזורם בהם דם אנושי) ההתעקשות שלי לכתוב בגוף ראשון הופכת לכלי הישרדותי. הבינה המלאכותית אמנם מתקדמת, אבל ייקח לה זמן עד שהיא תתחיל ביקורת על אלבום חדש של אפרת גוש עם סיפור על דורון ג'מצ'י.
אז ככה: כשהייתי ילד, בן שש-שבע כמו שאומרים הצעירים, אבא שלי לקח אותי להיכל הספורט ביד אליהו לאימון של מכבי תל אביב כדי לפגוש את האליל שלי: דורון ג'מצ'י. הייתי עוד לפני הגיל שבו הבנתי שאסור להעריץ בני אדם, ובכל מקרה ג'מצ'י לא נראה כמו בנאדם רגיל. הוא היה ענק בכל המובנים. מטר תשעים ושמונה של שרירים וכבר אז הקלע הכי טוב באירופה. הוא אמנם היה צעיר יחסית, אבל עדיין מבוגר ממני בשני עשורים. במילים אחרות: הוא היה גדול - ואני קטן. הוא הרים אותי על הידיים ונתן לי להטביע את הכדור אל הסל הדרומי של ההיכל. זה המצב הטבעי. להעריץ מישהו גדול מהחיים, שבמקרה גם מבוגר ממך בכמה עשורים.
אני זוכר את הפעם הראשונה שמצאתי את עצמי "מעריץ" מישהו בן גילי - או לפחות את הכישרון שלו. הייתי חייל והכרתי חיילת עם נפש של משוררת שהזמינה אותי לבוא איתה לאירוע של הקראת שירה (!) במועדון ברחוב הרצל בתל אביב, בדיוק מול המקום שאז נקרא "הבארבי החדש", והיום הוא כבר "הבארבי הישן". על הבמה עלו אחד אחרי השני צעירים מבויישים שהקריאו פואמות לא מרשימות במיוחד, אך הקהל חיבק ואהב את כולם. זה היה נחמד.
החלק האחרון באותו ערב (ארוך) הוקדש למוזיקאי שצמח מהרשת בשם יוני בלוך. הכרטיס להופעה הראשונה שראיתי של יוני בלוך עלה לי 20 שקל (על הכרטיס היה כתוב "30" אבל החיילת שהזמינה אותי הקריאה שיר אז קיבלתי הנחה). הוא שר שירים שיהפכו ללהיטי ענק וישרפו את גלגלצ כמה שנים אחרי - אבל שיא ההופעה של הילד עם הש' השורקת הייתה כשהוא אירח זמרת צעירה בשם אפרת, לביצוע שיר בשם "שחזור". כמו כל הביצועים באותו ערב גם הוא היה גולמי ובוסרי במקצת - ועדיין, זה היה חלק מהקסם. הילדים על הבמה היו בגיל שלי, והם כבר הופיעו כמו רוק סטארים לכל דבר.
מתברר שהקהל הקבוע כבר מכיר את הילדה המוכשרת עם הקול המדהים שצף בקלילות מרגיזה בכמה אוקטבות מעל המנגינה (לפעמים ללא סיבה). מישהו מהילדים המבויישים בקהל צעק: "אפרת, תתחתני איתי?", והיא ציחקקה במבוכה בתגובה. אולי אמרה משהו. אנערף, 20 ומשהו שנה, לך תזכור. הבנתי בדיעבד שזה משהו שקרה לא מעט. לקח לי זמן להבין שהכוכבת ש"גיליתי" באותו ערב נולדה באותה שנה כמוני. ילדה בגילי. למעשה, צעירה ממני באיזה חודש. הכי רחוקה מדורון ג'מצ'י - ולא רק בגובה. היה בה סטאר קווליטי מובהק - אבל גם נגישות שלא הכרתי קודם. בכל זאת, מישהי שהייתה יכולה להיות בכיתה שלי בתיכון.
שנה אחרי יצא האלבום הראשון של יוני בלוך לחנויות, לא עברה שנה וגם האלבום של אפרת גוש יצא לאור - עם אותו צוות יצירתי - ברק פלדמן על המילים, יוני בלוך על המוזיקה. אפרת לא הייתה "יוני בלוך הבת" וגם האלבום שלה לא הרגיש כמו האח האבוד של אלבום הבכורה של בלוך, ולא רק בגלל שהמלודיות הקוליות שלה היו שונות לחלוטין. זה בגלל שאפרת גוש הביאה משהו אחר, חדש, רק שלה. הקול היה של דיווה, אבל השירה הייתה של ילדה פגיעה. נראה שלמרות שהיא לא חתומה על היצירה - אף אחד אחר לא יכול היה לבצע את השירים האלה. גם בגלל שהיה לה קול וסטייל שלא ראינו פה עדיין, אבל בעיקר בגלל שהשירים נתפרו בדיוק בשבילה.
אני כבר לא הייתי חייל, והם היו כוכבים. לבוא לראות אותם בהופעה עלה כבר יותר כסף. אני מתעכב על הנקודה הזאת כי זו הייתה הפעם הראשונה שזכיתי לחוות פריצה של אמנים בני גילי מאנונימיות וחיבוק של קהילה אל תהילה ארצית. זוכר שקראתי איך בוב דילן הופיע בבתי קפה בגריניץ' וילג' ואיך ג'נסיס הופיעו במועדונים קטנים במזרח לונדון - והנה עכשיו גם לי היו זכרונות מיוני בלוך מבקש מאפרת גוש לגרד לו בגב בתיאטרון תמונע - ועכשיו כל המדינה מכירה אותם.
כמה שנים אחרי, כבר בכובע של מבקר המוזיקה של אתר חדש בשם mako, סיכמתי את שנת 2010 במוזיקה הישראלית. "זה קרה לנו מתחת לאף, בלי ששמנו לב", כתבתי, "מישהו כיבה לנו את המוזיקה. הכתובת הייתה על הקיר, אבל היינו נאיבים". כעסתי על הבחירה בזוכת "כוכב נולד" הטריה רוני דלומי לזמרת השנה למרות שלא הוציאה שום מוזיקה מקורית באותה שנה. כעסתי על הבחירה ב"תגידו לה" של דודו אהרון - קאבר משעמם לשיר בולגרי שכולכם כבר שכחתם - ל"שיר השנה". כעסתי על ההתעלמות של תחנות הרדיו מאלבומים טובים שהוציאו גדולי האמנים שלנו באותה שנה, כולל האלבום האחרון של מתי כספי ואהוד מנור. מי שבכל זאת זכתה לקצת מחמאות באותו טור נרגן הייתה אפרת גוש, שהוציאה דווקא מוזיקה נהדרת באותה שנה - אבל זה הספיק רק ל-EP באורך 23 דקות. לא חשבתי שהמיני-אלבום הזה יהיה התוצר האחרון שלה למשך 16 שנה.
אז אחרי 750 מילה בערך, בהן בעיקר ניסיתי להוכיח שאני כותב אנושי ולא AI - הגיע הזמן לדבר על הטריגר לכל הסיפור. האלבום החדש של אפרת גוש, "לרדוף אחרי השמש", שיצא בתזמון אומלל מאוד, רגע לפני שמדינה שלמה הצטופפה במרחב מוגן, כשהמוזיקה היחידה שנשמעת ברקע היא הסירנה של האזעקות.
וזה מבאס, כי "לרדוף אחרי השמש" הוא קודם כל אלבום שדורש קשב - ודווקא בתוך כל הכאוס והשבר הלאומי שלנו, זה בדיוק הזמן לאלבום שעוסק בהתרסקות טוטאלית ובתקומה מתוך הריסות. סדרת הראיונות החשופים והאמיצים שגוש העניקה בשנים האחרונות, בהם דיברה בגילוי לב נדיר על המסע מליטר וודקה ביום לניסיונות הגמילה המייסרים - מרחפת מעל האלבום הזה. למעשה, זרעי ההתרסקות, כמו גם מסע ההחלמה, נפרסו על פני כמה שנים טובות.
מעריצים אדוקים בוודאי זוכרים את השיר "לא ראיתי את זה בא" שמבוצע בהופעות עוד מהעשור הקודם. למעשה, היא פתחה איתו את המופע שלה בפסטיבל הפסנתר ב-2021. גם השירים "כוח גדול" ו"הבא שנוגע בי מת" טפטפו החוצה כבר לפני שנים. בגלל זה האלבום הזה לא באמת מרגיש כמו "קאמבק" מאיזו היעדרות מסתורית - היא תמיד הייתה כאן. כל אלה רק ממחישים שזהו לא אלבום קונספט שנכתב ברגע, אלא יומן מסע מדמם שלוקט שיר אחרי שיר. אי אפשר, וגם לא צריך, לנתק את היצירה מסיפור החיים.
אם פעם, אי שם ב-2004, אפרת גוש שרה מילים שכתבו והלחינו לה גברים, כמעין עלמה במצוקה שמאבדת את נשימתה ודעתה מול נוכחות של גבר ("תמיד כשאתה בא אני כבר לא יודעת מה"), אפרת גוש של היום היא מוזיקאית אחרת לחלוטין. ראשית, זו הבחירה לכתוב את כל המילים והלחנים בעצמה. זה התחיל כבר במיני-אלבום ההוא מלפני 16 שנה. הכתיבה יותר אישית, וגם הביצועים. כשחוזרים היום ל"אה אה אה" ושומעים את הדרך שבה היא שרה את המילים: "שוב שותה", זה פתאום מרגיש כמו קריאה לעזרה. "פאם פטאל", "סמל מין", "דיווה" - אבל קודם כל, ילדה שזקוקה לחיבוק. אחרי כל מה שעבר עליה (ועל כולנו) בשנים האחרונות, האלבום החדש פוגע במקום עמוק יותר ושקוף יותר. אלה לא "שירים של אפרת גוש", זו פשוט אפרת גוש.
החשיפה הזו מתחילה כבר ברצועה הפותחת של האלבום, "סוף סוף אושר". במבט ראשון, השם הזה עלול להישמע כמו סוף טוב וקלישאתי של אגדה, אבל כשמקשיבים לטקסט מבינים שזהו אושר שהושג בדם, יזע ודמעות. זה לא אושר נאיבי של בחורה צעירה, אלא יעד קיומי ועיקש של אישה שנלחמה על החיים שלה, יום אחרי יום, וניצחה. זו פתיחה שמניחה את התשתית לאלבום כולו - אין יותר פילטרים. כל הסיפור מגיל 19 ועד היום. בהמשך האלבום נגלה את המלחמות שהיא עברה בדרך לאושר, ובעיקר את המניעים.
כדי להגיע לאותו אושר, גוש נאלצה להתעמת עם השדים הכי גדולים שלה, ובראשם ההתמכרות עליה דיברה בפתיחות בראיונות ובפוסטים חשופים ברשתות החברתיות. השיר "פוף" נוגע בדיוק בנקודה הכואבת הזו של "אלכוהוליסטית מתפקדת", אבל עושה זאת באופן מפתיע. מבחינה מוזיקלית והגשתית, זהו נאמבר תיאטרלי לחלוטין - בקטע הכי טוב שאפשר לבקש. האווירה מרגישה ממש כמו סצנה במופע קסמים קברטי, שבה גוש מתייחסת להסתרה של המכור לא כאל כישלון אישי, אלא כאל טריק של קוסמת מיומנת שעושה הכל כדי שההצגה תימשך.
הטקסט עצמו לא משאיר מקום לספק, וחושף את החיים הכפולים של מי שמנסה להחזיק את הראש מעל המים. גוש שרה בגילוי לב: "בסל כביסה החבאתי שם מטען רגשות לא פתורים, גם כמה בקבוקים בצד", ואז מיד מרגיעה את הסביבה בהבטחות שווא שהכל רגיל, "בלי משבר, בלי שיחה". זהו מנגנון ההגנה ההרסני במלוא תפארתו - כולל המסכות שאמורות להסתיר את ההתרסקות הפנימית.
אבל הקסם האמיתי של השיר הזה טמון ברוך שבו הוא מוגש. בניגוד ליצירות דומות על התמכרות, כאן אין שום שיפוטיות. אם פעם אפרת גוש הרגישה שהיא צריכה להתנצל על החולשות שלה, הפעם היא פשוט מקבלת את ההתמודדות שלה עם ההתמכרות כמחלה שהייתה חזקה ממנה. ההסתרה לא נובעת מחולשה, אלא מהעובדה שהחיים מורכבים. הם לא צבועים רק בשחור ולבן, אלא מלאים בהתמודדויות סבוכות. זה שיר שכל מכור יכול להזדהות איתו - וגם כל בן משפחה של מכור, שמכיר את "הטריקים" מהצד. גוש מתבוננת בעצמה, ובמנגנון ההישרדות האפל הזה, מתוך מבט חומל ואוהב.
אותה חמלה ניכרת אפילו בנכס הכי גדול שלה - הקול שלה. אם פעם אפרת גוש הייתה מזוהה קודם כל בזכות קול גדול, מנעד ווקאלי מהפנט שיכול לתת פייט לכל, היום היא משתמשת בו כדי לתת קול. קודם כל לעצמה. כשמקשיבים לזעם שלה בשיר "הבא שנוגע בי מת" (שהתפרסם כבר ב-2022) קשה למצוא שם את אותה ילדה מהופנטת מהשיר "ג'ורג'יה" שמחכה שמישהו יבוא להילחם במקומה. זו פצצה מתקתקת שמציבה גבולות מברזל, אישה פצועה שלקחה בחזרה את הבעלות על הגוף והנפש שלה, ושורטת את מי שמעז להתקרב בלי רשות. המלודיה פופית ומקפיצה, המילים מספרות סיפור על פגיעה מינית מצמררת. השילוב הזה לא אמור לעבוד אבל אולי דווקא בגלל זה הוא כל כך אפקטיבי.
ההתכתבות הזו עם העבר זורקת אותנו גם לשיר "קרב אגרוף" מ-2007 - שככל הידוע היה השיר הראשון אותו כתבה והלחינה. השיר ההוא תיעד בצורה חשופה מערכת יחסים אלימה והרסנית ("ידיים שמרי קרוב אל הפרצוף זה המקום הראשון, רואים מה קורה לך"). נראה שהזמרת שרה שם לעצמה, וגם לכל אישה, שמבקשת לסלוח לעצמה (לא במקרה אלבומה השני שלה נקרא "הסליחה ואני"). אז, הכאב היה עטוף באיזו רומנטיקה תיאטרלית ובוהמיינית שישבה טוב על מועדונים אפלוליים בתל אביב. היא ביקשה לתת כוח לעצמה, אבל גם לאחרות. בביצועים של "קרב אגרוף" בהופעות היא יורדת לקהל ונותנת כתף, מילולית, לנשים בקהל. באלבום החדש זו כבר לא תיאטרון, זה צבא. הדם הוא אמיתי. קרב האגרוף כבר אינו (רק) מול מאהב אכזר, אלא (גם) מול השדים הפנימיים.
החיבור בין עברה של גוש להווה שלה מתפוצץ כשבוחנים את היחס שלה גם ללהיט הכי גדול שלה. ב-2007, "לראות את האור" הפך להמנון נחמה על תקווה והתגברות. מאז הוא הפך להמנון שמשמיעים בימי זיכרון והלוויות. אלא שאם מישהו חיפש אופטימיות בלהיט ההוא שהלחין אסף אמדורסקי, גוש מבקשת לנפץ אותה מול המציאות. באלבום החדש היא שרה במפורש שיר "כוח גדול" כי היא "לא מצליחה כבר לראות את האור / שמתישהו פעם גרם לי לבחור / להמשיך את הדרך ולא לעצור". המילים האלה כמו מסמלות את הרגע שבהן המילים הישנות כבר לא הספיקו כדי להוציא אותה מתחתית הבור.
אגב, בפעם הראשונה ששמעתי את "כוח גדול" (שיצא כסנונית ראשונה של התפכחות כבר ב-2022), הייתי בטוח בכלל שזה שיר של נונו, אז כוכבת ויראלית בתחילת דרכה (סוג של יוני בלוך של ימינו כשחושבים על זה). זו מחמאה גדולה לשתי הזמרות. ובכל מקרה, "כוח גדול" הוא לא רק שיר של שבר, הוא מפתח להבנת תהליך הגמילה שלה. יש כאן התכתבות חכמה עם שיטת 12 הצעדים, שמבוססת על התמסרות ל"כוח עליון". אלא שאצל גוש, כמו אצל נגמלים רבים שלומדים למצוא כוח במקומות רציונליים יותר - הכוח הזה נמצא קרוב מאוד. כשהיא שרה בסוף השיר שמציל אותה "מה שיש לי להפסיד", התחושה היא שהיא מתכוונת לבן שלה. הפחד לאבד את האמהות, הפחד שהילד יראה אותה באובדן צלם אנוש - הפך למנוע הישרדותי ששום כוח עליון לא יכול להתחרות בו.
האימהות כמנוע יצירתי (והישרדותי) חוזרת גם באחד מרגעי השיא של האלבום, שיר הנושא "לרדוף אחרי השמש". יצירה מאוד שונה בתוך הקאנון האפרת-גושי. מין פואמה אפית בת שמונה דקות, בז'אנר שכמעט לא קיים בעברית - שילוב של קאנטרי וספוקן וורד. זה מזכיר קצת ניסיון עבר (פחות מוצלח) של אריק ברמן שעמו הופיעה בעבר. טקסטואלית, הכתיבה מהדהדת את סגנון הכתיבה של יהונתן גפן, עוד יוצר ענק שהיא חלקה איתו במה בעבר. זהו קודם כל, ובלי שום סאבטקסט, שיר של אימהות. אמא שנולדת מחדש עבור אותו בן שממנו נאלצה להיעדר, וכותבת לו מכתב פתוח שמסביר למה נאלצה לצאת ולהילחם ב"צל".
אבל כאן מתגלה שגוש היא לא רק אישה שהתפכחה מסיוט של התמכרות ואמא שנלחמת על מקומה, אלא גם יוצרת פיקחת מאי פעם. הווידוי האישי מתרחב במהירות לכתב אישום לאומי. הצל משתלט על הארץ כולה. זה לא קורה בוואקום - בשנים האחרונות הקול שלה החל להישמע בבירור גם במרחב הציבורי. בתקופת ההפגנות נגד המהפכה המשטרית, גוש הייתה בין הדמויות היותר מוכרות שהשמיעו את קולן באומץ. בעבר גם הופיעה, לצדו של יהונתן גפן, בטקס יום הזיכרון האלטרנטיבי הטעון וגם השתתפה ב"צעדת השפחות".
כשהיא שרה באלבום על תיאטרון צלליות, על נשים עטופות מכף רגל עד ראש, ועל שאיפה למנהיג שמוודא שהוא "לא דפק את הכול" - ברור על מה היא מדברת. בדיוק כמו שברור שהיא מדברת על העתיד של הבן האמיתי שלה, זה שהיא פועלת בשמו בשיר, בשביל שהעתיד שלו יישאר כאן והוא לא יצטרך לעזוב.
העובדה שהשיר נכתב לפני המלחמה הנוכחית, שבה המילה "מצרר" הפכה לפופולרית ומצמררת כל כך במחוזותינו, די מדהימה לאור השורה המפורשת בשיר: "ומי שאחז במכונה גם אחז את הארץ חזק בגרונה ירה מצררי צל כבד, שדה קרבות, שטח אש, והפך את הארץ לצל של עצמה". בלי שידעה, אפרת גוש כתבה את ההמנון הכי מדויק של התקופה הנוכחית.
העוצמה של הטקסט הזה נתמכת בהפקה מוזיקלית מדהימה של אסף מידן. התזמור הולך ונבנה, עד שבסביבות הדקה השביעית מצטרפת מקהלה ששרה "יש חדש תחת השמש" - היפוך משמעות מבריק לפסוק התנ"כי מקהלת. זו האמירה האולטימטיבית של גוש: בניגוד לפסימיות ההיא, ולמרות החושך הגדול שבו הייתה שרויה, אפשר לברוא מציאות חדשה לגמרי.
גוש לא עושה לעצמה הנחות, וחושפת את ההתמודדות של המשפחה שלה עם המחלה שלה בלי פילטרים. במובנים מסוימים זה מזכיר את האלבום האחרון של לילי אלן (שהכתרתי כאן באתר לאלבום השנה של 2025). כמו אלן, גם אפרת גוש לא מבקשת להמציא מחדש את חוקי הפופ, אבל בוחרת להפוך את הכאב הפרטי שלה - כמו גם את הגאולה שלה - לאמנות שתשאיר חותם. בשני המקרים, האמת היא חלק מהיצירה.
נושא האימהות חוזר ועולה באלבום. בקליפ של "סוף סוף אושר" אפילו מופיע לצדה בנה, ג'וליאן ג'אגר. יש כאן איזה ניצחון על סטיגמה. האמא היוצרת. האמא המכורה. האמא שבהופעות במקום בהרדמות. מצד שני, אמא טובה היא אמא טובה. נכון, זה אולי מוזר להגיד את זה על מישהי שכנראה לא הייתה האמא האידיאלית בזמן שהייתה מכורה לטיפה המרה. אבל בואו נודה באמת: האם אמא שלא יכולה לטפל בילדים שלה בגלל כל מחלה אחרת, פיזית או נפשית, הייתה מקבלת כזאת סטיגמה חברתית? מחלה היא מחלה. מה שחשוב פה זו השורה התחתונה - אפרת גוש עבדה קשה, בציפורניים, כדי להיות האמא שהיא רוצה וראויה להיות. כמו שנכתב קודם, היא מבקשת לתת קול באלבום הזה לא רק לעצמה, אלא גם ל"צבא של נשים" ואולי בעיקר לאימהות. אלא שגם כגבר, ובטח כאבא, אני מרגיש שאפרת גוש נותנת קול גם לי בתקופה הזאת. כמוה, גם אני רק רוצה לתת עתיד טוב לבנות שלי, בתקווה שהן יוכלו לחיות בארץ הזאת, אוכלת יושביה ויושבותיה. וכשמקשיבים לאלבום וברור שהילד שלה גדל על ערכים חשובים של אמונה בגאולה עצמית, עבודה קשה, סלידה מאלימות וכבוד לנשים - לפחות אני יודע שיש בן אחד שראוי לשידוך עם הבת שלי.
בתוך "הקונספט" של האלבום יש כמה שירים שפחות עובדים. "לב ים", למשל, הוא בלדה שמדגישה את הבדידות התהומית של המכור. לכן ברור למה הוא מתאים להתפתחות הרעיונות של האלבום, אבל מבחינת הלחן הוא פשוט לא מספיק מעניין. גם שירים כמו "חברות הכי טובות" ו"לשחק באש" נשמעים קצת כמו בי-סיידס של אפרת גוש מהאלבומים הקודמים. זה לא דבר רע כשלעצמו, אבל בתוך המסע האינטנסיבי הזה הם מרגישים בעיקר כמו אתנחתאות שנועדו לתת קצת אוויר בין השירים האחרים.
ומהאתנחתאות האלה, אנחנו מגיעים אל "לחזור כבר הביתה", אולי השיר החשוב באלבום. ברמה האישית, זהו המניפסט הגדול של גוש. לא רק שהיא שרה על החזרה אל עצמה ואל השפיות, היא גם חתומה כאן (לצד שיר נוסף באלבום) על ההפקה המוזיקלית, לראשונה בקריירה שלה. השיר נחשף כבר לפני שנתיים, והפך בזמן אמת לעוד "שיר עבור החזרת החטופים" - אבל דווקא כשהוא מתנתק מהמשמעות הלאומית וחוזר למשמעות הפרטית שלו, הוא הופך לחשוב יותר. תמונת ניצחון.
כשהייתי ילד בהיכל הספורט, חשבתי שגיבורים צריכים להיות בגובה שני מטר. היום, כשאותה ילדה מהבארבי ואני כבר בתוך העשור החמישי לחיינו, אני מבין שהגבורה האמיתית היא להסתכל לתהום בעיניים, להתמודד עם השדים, לאסוף את השברים, ולברוא את עצמך מחדש. אפרת גוש עשתה את זה. היא חזרה. האלבום נכווה קשות בגלל התזמון, ואולי לא יחרוך את הפלייליסטים כמו הלהיטים של פעם - אבל הוא ללא ספק האלבום הכי משמעותי שהיא הוציאה אי פעם. תזכורת טובה שזו לא טעות להכניס את "אני" ליצירה.