הטיל בערד חשף את הבלוף: הציניות של קשת ורשת והאסקפיזם שהתפוצץ לנו בפנים

נתחיל בחדשות הטובות, קצת אסקפיזם - כמו שנוטים לומר במקומותינו כבר כמעט שנתיים וחצי, כהתנצלות על כך שעוסקים בענייני חול בעתות שהן בבחינת ניסים גלויים: זאת העונה הטובה ביותר של "המרוץ למיליון", בדיוק מה שהיה צריך כדי לנשום מעט אוויר צח בלילות שבהם אנו ספונים במקלט או בממ"ד.

הביטו במה שקרה לתכניות הריאליטי, מהישרדות ועד לאח הגדול: פעם הן היו מעין תחליף לאוהל הצה"לי, מסדיר ועד מילואים, חוויה שמשקלה הלך ופחת בהוויה הישראלית (מעטים כבר מתגייסים שלא למסלול מסומן מראש, משמע - עם אנשים דומים להם בכישוריהם כפי שאבחן הצבא, מעטים עוד יותר משרתים במילואים).

באוהל ההוא דרו שק"ש ליד שק"ש נערים מירוחם ומסביון וק"שי ליד רמה"שי ירבץ. צה"ל היה כור היתוך אמיתי - ואותה חבורה מגוונת (לפחות בקרב גברים) נפגשה גם בשנים הבאות, למשך חודש בשנה, גם אם האחד הגיע לנקודת הכינוס באוטובוס והאחר ברכב מנהלים.

הריאליטי הישראלי, בתחילת הדרך, התיימר להנגיש לנו את אותה החוויה: מנו נסיך הספנות מחיפה עם משה המלצר מחולון על אי בודד, ממש כמו שפרה קורנפלד עם יוסי בובליל בווילה בהרי ירושלים. לאט לאט דעכה הלהבה בכור ההיתוך, הקהל הישראלי סימן בבחירותיו בדיוק מה הוא מעדיף - והליהוק הלך והקצין בהתאם, עד שמהאוהל בטירונות הפך הריאליטי הישראלי לפריק שואו - והאמינו או לא, זה היה עדיין החלק הטוב.

בהמשך הפך ה"פריק" של אתמול למשפיען הרשת של המחר - ובית האח הגדול הפך לזירת התגוששות בין טיפוסים ששום אדם שפוי לא היה רוצה להיות חבר שלהם ביום-יום, אבל הרבה אנשים חולמים להיות כמותם.

הנה לדוגמה דמות ש"כבשה את המסכים" בסערה בחודש האחרון, המכונה "תומר משקף לבן". ה"טאלנט" העיד על עצמו שניסה להתקבל לכל פורמט אפשרי של ריאליטי ונדחה, עד שמצא מקלט, תרתי משמע, מתחת לחניון הבימה. אם להישאר באותה אווירה, זה די מדהים ש"האח הגדול" מצליח להשיג אחוזי צפייה נאים בימים שבהם רבים מאיתנו אנוסים לשהות בחלל סגור עם גלריה של טיפוסים זרים.

אז למה כל כך טוב לי בעונה הזאת של "המרוץ למיליון"? ראשית נעים לגלות עולם בתקופה שבה השמיים סגורים, אפילו אם מדובר באי ההימורים מקאו. נחמד גם להיזכר שרק לפני שנה (בערך) עוד אפשר היה לצלם תכנית טלוויזיה ישראלית בלי להפוך מטרה לפגיעה אפשרית.

אלא שיותר מכל, הסוד הפעם הוא בליהוק: הזוגות השונים מתגלים כאנשים שהייתי שמח לחלוק אתם מקלט ציבורי. מגוונים מספיק כדי שכל אחד - דתי, חילוני, מזרחי, אשכנזי, משכיל, עשיר, סנוב או עממי - יוכל למצוא את אלה הקרובים יותר לליבו, אבל לא קיצוניים בכדי להשניא את האחר. ישראל הפלורליסטית שאני חולם עליה בלילות.

אפילו אם נדלג מעל (בערך) שבעת הפרקים ששודרו עד עתה היישר אל המשימה הנוכחית של הפרק הקטוע מליל אמש, נגלה שיש בה חן מסוים מהסוג השמור לאוהדי כדורגל. במשפט ורבע: אם ענפי ספורט ככדורסל או פוטבול (למשל) נועדו להיות גדולים מהחיים ומחנכים לשאיפה למצוינות, הרי שהכדורגל הוא חיקוי מושלם שלהם, על שום משקלה של המקריות בתוצאה הסופית.

משימת הגלגל הענק במקאו, שעמדה בלב הפרק אמש, היא בדיוק כזאת: נדרש בה הרבה יותר מזל מאשר חוכמת חיים, שיתוף פעולה מוצלח וסיבולת (כמו ברוב המשימות). והנה פתאום, בשיא המתח שנבנה בקפידה בחדר העריכה (הן הזוגות שמגיעים אל קו הסיום יודעים לרוב באיזה מקום הם נמצאים), נקטעו השידורים לטובת דיווח מזירת פגיעת הטיל בערד.

הנה משהו על הציניות של הטלוויזיה: השידור (הן של המרוץ למיליון בקשת 12 והן של האח הגדול ברשת 13) נקטע משני טעמים עיקריים - הראשון הוא שבתחילה סברו כולם שמדובר באסון גדול הרבה יותר. מבלי לזלזל חלילה בסבלם של הנפגעים, הרי שעל אירוע ובו פצועים "בלבד", לא עוצרים כאן רצף שידורים, בטח לא אחרי שחווינו אסונות גדולים הרבה יותר במהלך 30 החודשים האחרונים.

הסיבה השנייה היא שנוצר מאזן אימה, מובל בידי משפיענים פופוליסטים: המשך לשדר כרגיל בעת שבערוץ מתחרה משדרים מזירת מה שנראה בתחילה כאסון כבד (בטח שהוא מתרחש בפריפריה!) - ומובטחות לך כמויות של שנאה מצד כל מקופחי העולם (וגרוע מכך, מפריבלגים שמתיימרים לדבר בשמם).

מאחר שאירוע כזה חזר על עצמו יותר מפעם אחת לאורך השבועות האחרונים, הגיע הזמן שנחליט האם הטלוויזיה היא מדיום חדשותי, שנועד להביא אלינו את ה"מצב", או שמא היא כלי בידורי שנועד לספק לנו מפלט ולהשכיח אותו.

אתמול למשל, פרשתי מהאקטואליה אחרי שהרמטכ"ל, מפקד של צבא כושל שאינו מסוגל לגבור על שני ארגוני טרור בגבולותיו (מישהו צריך להגיד את האמת על הגוף זולל הכספים הזה כמנגנון, להבדיל מהערכה לאומץ ליבם של הלוחמים, הילדים של כולנו), הטיף מוסר למדינות אירופה. יש בדברים מן האמת, כמובן, אבל תזכיר לי (או לעצמך) מי אתה ומה תפקידך?

למי שהחמיץ: רב אלוף זמיר גער באירופים על שאינם ממהרים להצטרף למה שמתחיל להתברר כהסתבכות באיראן.

כחלוף כשעה הצלחתי להירגע מהאיוולת ולרגע אחד שקעתי לי בין הלמות הפטיש של ה"ספיריות" שהסתבכו במשימה, לבין תסכולם הגובר של "הלבנים" שאיבדו יותר ויותר את ההולכה עם כל סיבוב של הגלגל הענק המוזר במקאו - וכמעט שנרדמתי על משמרתי, כצה"ל ערב 7 באוקטובר, עד שהאסקפיזם שלי התרסק כטיל איראני אל ערי הדרום.

וכך, באזור הדמדומים הזה שבין בריחה מרוחקת נפשית וגיאוגרפית לבין מציאות קרובה ומתעתעת, לא יכולתי לחשוב על כך שמבלי שהתכוונה לכך, סיפקה לנו הפקת המרוץ למיליון משל נדיר על מצבנו: הזוגות הוכנסו לגלגל ענק שנועד לבלבל אותם ולגרום להם לשאת את עיניהם למרחק, כדי להסיט את מבטם ממה שמתרחש מתחת לאפם (מיקומה של נקודת הסיום הוסלק בתא בתחתית הקפסולה בה שהו).

ספק אם ניתן היה לנסח משל נאה יותר על המערכה הנוכחית, שנועדה להסיט את מבטנו לעבר גדול אויב גדול ומרוחק, אל מי שחמושים בטילים חדישים, רק כדי שנחמיץ את העובדה שנרדמנו בשמירה מול מי שטבחו בנו ברובים מיושנים.