אני מתה על זה שכל מודח ראשון יוצא החוצה מחויך: "איזה כיף אני ישנה היום בבית", "הכל טוב!", "אוהבת אתכם!". למה אנשים לא יכולים להתבאס כמו בני אדם נורמליים כשהם המודח הראשון של האח הגדול? זו פאדיחה כי זה אומר שלא היית מעניין מספיק. מצד שני זה אומר גם שלא היית מטורף מספיק. אז כשחושבים על זה, זו בעצם מחמאה להיות המודח הראשון, השגחה אלוהית אפילו. תאמיני לי הילי, עוד שניה וחצי אף אחד לא יזכור שבכלל היית שם, ותגידי תודה שפטרו אותך מההתמוטטות העצבים של עוד חצי שנה. אל תתייחסי לזה כאל תוכנית שהפסדת בה, תתייחסי לזה כאל תחרות שפיות שניצחת בה.
כל שנה מחדש אני נדהמת שאני צופה בדליחות האנושית הזו למרות שהשנה זה קצת פחות צורם יחסית למציאות. יש פארסה בתוך פארסה, אז הפערים פחות משמעותיים. ועדיין - אני בשוק מרוב הדיירים. חלה הידרדרות, נכון? אני לא מדמיינת. האלמנט היחיד שלא עבר הזנייה טוטאלית בפורמט האח הגדול הוא עיצוב התפאורה. כל פעם כשהאומללים יוצאים לטיול בחצר הכלא למשימה חדשה, אני מחסירה נשימת התפעלות יחד איתם. מזל שאנשי התפאורה נשארו איתנו, ומשמרים שביב של אומנות בתוך הביזיון הזה. ביזיון שאני אוהבת. אחחחח, איך אני אוהבת.
הליהוקים העונה נראית כאילו מישהו ציני ואובר מודע לעצמו שבר את הקיר הרביעי וגם את החמישי ושונא ממש, אבל ממש, את האנושות ואת כל מי שקשור אליה - ומצא את החבורה הזאת.
כמובן שחייבים אתיופי וגיי, אז הביאו אחד שהוא גם וגם, וכמובן שהוא גם "כוכב" טיקטוק שחושב שהוא סנופ-דוג. על הנייר זה נשמע מעניין, אבל זה לא. מאיפה הוא הביא את האישיות הזאת? הזמין אותה מטמו? מאז שביליתי בגיל 6 אצל התופרת של אמא שלי בחיפה לא נתקלתי בכזאת יאכנע. נועם לא בן אדם, הוא בכלל אוטומציה ב-n8n שמתממשקת עם גוגל שיטס.
אני לא רוצה אפילו להתחיל לדבר על הפאינה הזאת, שבאמת, באמת - כל כך מעט אינטליגנציה רגשית וכל כך הרבה קנאה כלפי כל בחורה שנראית טוב, שזה ממש מבחיל. מאז אורן חזן בעונה 2, לא נגעלתי ככה מהתנהגות של דייר, ולא, לא מעניין אותי שהיא "מבוגרת". לעבור את גיל 60 לא נותן לך פטור ממוח, לא משנה כמה החיים שלך היו קשים. אם כבר - מגיע לה פחות כבוד - כי אני מצפה מאישה בגיל הזה להיות חכמה ומכילה יותר מילדות בנות 20.
לכבד. פחחח. מה זה בכלל אומר? המילה הזו איבדה מזמן משמעות. אם היא לא מכבדת את עצמה, למה שאני אכבד אותה? על מה בדיוק מגיע לה כבוד? או מקום קבוע בשולחן, לצורך העניין? על היריקות? מיקרובים. אינפקציה. פח זבל. ואת זה היא אמרה.
אם פעם האח הגדול היה "ניסוי חברתי". עכשיו הוא קקפוניה של סייבורגים שהתפקיד שלהם ברור לנו מראש, וגם להם. המרחק בין הרגע שבו הם נכנסים לבית לבין הרגע שבו הם מפסיקים לשחק למצלמה רק הולך וגדל, וגם כשהם "מתחרפנים" הם כבר עושים את זה במודעות מלאה, יודעים בדיוק מה מותר ומה אסור להגיד ולאיזה כיוון להסתכל. זה מרגיש כאילו גם תצוגות חוסר השליטה הן כבר תסריט כתוב מראש מתוזמר היטב. וכמובן שאם זה יוצא מהפה של ערבייה טראנסית, אז בכלל מושלם.
אני ממש שמחה שזה הפרק האחרון שאנחנו צריכים לשמוע את השטויות שהיא מקשקשת, ולהתמודד עם הפרצוף המעצבן שלה. שורף לכם, שורף לכם. כולכם אנשים רעים. תכבדו את הסיפור העצוב שלי. לא מחאו לי כפיים. לא שמרו לי צלחת. לא שמרו לי שטיח אדום. דיייי. זוהר הגדיר את זה מצוין: "היא פשוט בן אדם נאחס", וגאיה סיכמה: "יאללה עופי לי מהעיניים". אכלת את הראס.
אז רגע, טנטרום צלי בקר וטנטרום הפרשת חלה הם זוג? כי שני הקריזיונרים האלה די מתאימים. מילא טל, כבר קלטנו שהיא אמזונה עם הפרעת קשב, אבל הוא? לא הבנתי איך עברנו מלשבת בחדר האח ולבכות על כמה הוא הרס לכולם את החיים ועכשיו הוא רק רוצה לתת, ולתת, לזה שברחו לו כל התוכים בגלל צלי בקר, ברמה של מירה סופרת קערות. והיציאה המכוערת על גאיה גם הגיעה משום מקום. יש שם אפס שליטה עצמית, בקטע מלחיץ. הוא לא מדבר עם טל בגלל הצלי, והיא טוענת שירד לה ממנו, כאילו היא מופת של נימוס ושליטה עצמית. אצלה כל דבר זה התקף. הניקיונות, התקציב, החוקים, הקוטג'. מפרצת העורקים שהיא חטפה בגלל שיחת הממ"ד העלובה של הילי ופטל חושפת את גודל הפצע. "זו לא שיחה לגיטימית לעשות בממ"ד" עלק. הרי לא הפריע לה שהן החפיצו נשים - הפריע לה שהיא לא הוחפצה יחד עם כולן.
הזעם שלה על מחטף הפרשת החלה כנראה מגיע מאותו מקום שקשור לנשיות שהיא כל כך מנותקת ממנה, כי הרי אין נשי יותר מטקס הפרשת חלה. אפשר להבין את הכאב, אבל משם ועד לצפות שכל הבית יתעלם מרגע זה והלאה מקיומו של מראה חיצוני וחשיבותו בעולם, זה טיפה מוגזם. והכי מצחיק שזה שהיא ממש יפה, במיוחד יחסית לכל שאר השיבוטים בבית שכולן בחורה אחת - בלונדינית עם סט טייץ וגופיה של אלו, ושפתיים שמי שהזריק אותן צריך לשבור לו את הידיים.
ועם כל הריגשי, מצאה לה על מי להידלק. קונה לו עלי סלק ומחזיקה איתו ידיים במיטה בעוד הוא מרצה לה שהוא יודע לאהוב רק מתוך חסך. היא עונה לו באכזבה "אני מקווה שמישהי תוכיח לך אחרת", ועוזבת את היד שלו. בא לי לצעוק לה "תתרחקי!" אבל אני יודעת שהיא כבר עברה את השלב. היא כבר אול אין, והוא הולך לעשות לה שחור בנשמה עם הלבטים וההתעסקות העצמית, וגם לצאת מזה הפגוע. חכו תראו.
לגבי גל רובין אני חצויה. מצד אחד יש בה משהו מאד מרגיז שיוצר אנטגוניזם. גם בהישרדות היה לי את זה איתה בהתחלה, ואחרי שבוע התחברתי אליה. זה קורה לי גם הפעם. מצד שני היא מרשימה - יצאה בשאלה, הביאה ילדים, התגרשה, והיה לה את האומץ להיות בת זוג של גבר ערבי, למרות שהיא ממשפחה חרדית. מצד שלישי המסקנה שלה מכל האירוע זה שערבוב בין דתות זו הבעיה. זו לא היא שבחרה לא נכון, זה לא הזוגיות שנכשלה, ולא שני אנשים שצריכים לתקן דברים - זו בעיה דתית. זה מאכזב ועצוב.
מצד רביעי היא אינטליגנטית רגשית, ולראיה השיחה שהיא עשתה עם הודיה, שיחה ששברה לה את כל ההתנגדות, לא משנה כמה ניסתה להישאר קשוחה. ממש ראיתי אותה נכבשת בקסמיה של גל, ואני מהמרת שבשבועיים הקרובים שתי אלה הולכות להיות החברות הכי טובות בבית. אז גל רובין היא גם אישה מרגיזה מאד, מלאה בזיוף ומניפולציה, ובאותו זמן וגם יש בה משהו חינני מאד, חכמה תקשורתית, והיא מצויה באומנות הכי חשובה בעולם - מציאת חן. למצוא חן, להיות חמוד - זה כישרון הישרדותי שכל תינוק נולד איתו, שנשחק כשמתבגרים. גל, כנראה בגלל שעברה דברים לא פשוטים, הצליחה לשמר את זה. זה מבלבל, אבל נראה לי שאני יכולה לחיות עם המורכבות הזו.
גם את זוהר אני עדיין מנסה לפענח. בתעודת הזהות הוא היה נראה לי חמוד וביישן. ואז הוא נהיה החבר הכי טוב של אלירן. ואלירן, שיהיה בריא, הוא mean girl - משפיענית בדים שפוגשים בהשקות אופנה, מאלה שקופצות עלייך "איזה הורסת" ומלכלכות עלייך שנייה אחר כך מאחורי הגב. אם בהתחלה ראיתי חתיך, עכשיו אני רואה דודה רכלנית עם קעקועי צוואר. מאחורי כל הקסקסות עומד רק דבר אחד - הוא לא יכול לעשות כלום עם אף אחת אז הוא חי דרך אנשים. כמו פטריה.
עד עכשיו תוהה האם זוהר חסר עמוד שדרה או חסר אופי או לא חכם מספיק בשביל לקלוט שאלירן זה מישהו להתרחק ממנו. כל רגע הוא בוכה, נשבר לו הלב מבחורה שהוא מכיר שבוע, ומאז הוא בעיקר מלקה את עצמו, ומדבר במונחים של מערכת יחסים רעילה של ארבע שנים. דביל. מצד שני הוא מודה שהוא בורח כי הוא לא רוצה להיפגע, לא רוצה להרגיש, אחרי השיחה עם הודיה קצת חזרה לי החיבה אליו. תכל'ס, כמה כבר יוצא לנו לראות גבר שמודה שהוא רוצה למרות שכביכול לא רוצים אותו? גבר שמודה שקשה לו, ומסתכן בפציעת אגו? לא המון. זה יפה.
והיא רוצה. שתספר סיפורים למישהו אחר. הגנגסטר, קשיחות מוגזמת מתפתחת רק אצל מי שיש לה בעיית גבולות ונטייה כרונית להאמין ולהיפגע. בפנים היא מתה להניח לזה ולשים ראש רגע. "אני רוצה להיות גור", היא אומרת לו, מותשת. שתדעו שמכל הוידויים קורעי הלב ושטופי הדמעות של אלה שבאו מבית קשה, היו מכורים, וכאלה שלאבא שלהם יש ילדה סינית, הווידוי הקטן והמאד מאד מוחזק הזה היה פי אלף יותר מרגש ואותנטי.
בגדול החלטתי שאני לא מתפלאת יותר על הרגשות המוגזמים והלא מאוזנים האלה. אולי הגיע הזמן להאמין לכל אחד שיוצא מבית האח הגדול, שאומר שהזמן שם עובר אחרת. אצלנו עבר שבוע, אצלם עברה חצי שנה. כמו בחלל. ואם ההוכחות מצביעות על כך שביקום האח הגדול יומיים מספיקים כדי לחוות שברון לב, אני נכנעת. להאמין שבית האח הגדול זה יקום מקביל זה לא הכי מופרך שלי. אפילו לא בטופ 5.