זרות כעמדה קיומית: קראו סיפור מתוך "חיפה זה רחוק"

לריסה עלתה במדרגות הנעות. שערה היה אסוף על עורפה בתספורת חלקה ומהודקת, ופניה צחות. היא היתה לבושה בשמלה פרחונית ובמעיל גשם קל, כי במוסקווה בחודש מאי גשם חזק יכול לקטוע פתאום אחר צהריים של שמש. לריסה חשה את חום גופה של הילדה שלה לצידה ואת הבד המחוספס של שמלתה שנצמד לירכיה. היא שמחה שהרגע הזה הגיע סוף־סוף, שכל הסידורים נגמרו, והם יוצאים עכשיו לדרך. יחד עם ההקלה היא חשה עייפות עצומה ורפיון. היא ראתה את גבו של קוֹסְטיָה שעמד על המדרגה לפניה ונדמה לרגע גבוה יותר מהרגיל.
המון רב מילא את המדרגות. לריסה הופתעה לראות אנשים רבים כל כך שהתעתדו לצאת כמוהם מחוץ למדינה. היא לא פגשה אנשים כאלה עד כה, את אלה שהיתה להם הרשות לצאת את הגבולות, והיא נתנה בהם מבט חוקר, סקרן. הם השתייכו למעמד אחר: פקידים גבוהים, מנהלים מיוחסים, סוכני השירותים הממשלתיים בחליפות אפורות. אולי בין כל אלה יש כאן גם אנשים כמונו, היא חשבה, יהודים, גרמנים, "אויבי העם", מהגרים שעוזבים לתמיד, שנוסעים לישראל.

הדוחק על המדרגות הנעות הכריח אותה לעצור. היא הביטה מטה. וֶרה, הֶרמן, תמרה, סווטלנה ושוּרא עמדו שם בתוך המון המלווים, ראשיהם מוטים לאחור ומביטים אליה למעלה. תמרה נופפה בידה והרמן הרים את זרועו והניע אותה קלות מעל ראשו במחווה של גוף חזק וכבד של גבר.
תמרה הזדקנה קצת, ציינה לריסה לעצמה, אך היא נראית מטופחת כרגיל, לבושה היטב ושומרת על הבעה שלא מסגירה שום המולה פנימית.
היה להן זמן לחשוב על הפרידה. תמרה לא רצתה לדבר על זה: היא פחדה. אבל היא בכל זאת ידעה הכול. בכל פעם שלריסה באה למוסקווה, הן יצאו לטיול קצר בגן הבוטני, מקום שנהגו לשחק בו בתור ילדות ולהסתודד בתור נערות. שם הן דיברו בלי אוזניים זרות.
הרחוב המתעקל שבו עמדו שני הבניינים שהיא ותמרה גדלו בהם, עלה לרגע לנגד עיניה של לריסה. הפגישות שלהן בפינה בדרך לבית הספר כשהשלג כיסה את האספלט, וכפפות הצמר המחוברות ברצועה בשרוולים עוד לא נרטבו.
עכשיו לריסה הביטה בכולם מלמעלה. כל חייה עברו לפניה בהבזקים, תחנות־תחנות. הזיכרונות היו רבים, והם הכבידו. זה מה שמעייף כל כך, היא חשבה, דברים רבים מדי נמצאים כבר בעבר, אף שעמדה עכשיו בפתח פרק חדש.
הרמן חייך כאילו הם יוצאים לחופשת קיץ ויחזרו בעוד חודש. "אם לא אנחנו, אז לפחות אתם," הוא אמר באחד הערבים כשישבו ליד שולחן המטבח.
"זה לא עניין של יהודיות," אמר לה קוסטיה בבית באחת משיחות הערב, "פשוט היא והרמן התבססו, הם עמלו והקריבו כדי לרכוש את מעמדם, ועכשיו לוותר — זה יותר מדי קשה." אחרי שהרהר רגע הוא הוסיף: "ויותר מכול יש פחד. ישן, היסטורי, תורשתי, את מבינה? הם לא רוצים לזכור. הם היו רוצים שכל ההיסטוריה המשפחתית שלהם, ההגליה של אבא שלו, השמות היהודיים של ההורים שלהם, יימחקו ולא יהיו. אז איך את רוצה שירצו לעזוב ולנסוע לישראל?"
"אולי," השיבה לריסה בחסכנות. היא הטתה את ראשה הצידה. בשערה הכהה לא היתה אף שערה לבנה.
"תמרה חושבת שאם היא והרמן לא ידברו על העבר," המשיך קוסטיה, "העבר היהודי שלהם ייעלם כאילו בני המשפחה שלהם לא נרדפו ולא נכלאו, לא עונו ולא הושפלו במדינה החופשית ביותר בעולם," המשיך קוסטיה. הוא הפליג בדבריו.
זה בכלל לא מה שחשבה לריסה. הפלפולים של בעלה עייפו אותה. קוסטיה דיבר בלהט כמו שחקן על הבמה, כמו משורר. הוא הניע את ידיו במרץ, עיניו ברקו, הוא הביט לפניו למרחקים כאילו רואה שם את העתיד עצמו. לריסה הכירה את החולשות של בעלה. הוא שקע כולו בעולם הרעיונות שלו והיה בטוח שכולם צריכים להסכים איתו.

גם שורא עמד שם, בין חברי הנעורים שלה ושל קוסטיה. הוא בא במיוחד ברכבת, כדי ללוות אותם. זאת מסורת, ללוות את היוצאים לדרך, מה גם שמדובר היה בפרידה לתמיד. בכך הם היו בטוחים. מסך הברזל נסגר מאחוריהם, כבד ואטום.
היא ראתה בעיני דמיונה את הכניסה לבניין שבו גר שורא. השלג הוסט לשני צידי המעבר. הוא כיסה את שני הספסלים שנשים זקנות במטפחות פרחוניות נהגו לשבת עליהם בקיץ. עכשיו הן הביטו עליה מהחלונות. הן ליוו במבט את נעלי העקב שלה, את גרבוני המשי עם התפר מאחור. "את אוהבת שרואים לך את הרגליים," תמרה צחקה לה.
לא, איש לא חשד בה ובשורא, היא היתה בטוחה בכך, אבל בכל זאת המחשבה הזאת היתה איתה. שתי המשפחות היו בקשרי חברוּת, הילדות שלהם היו חברות. הם גידלו אותן יחד. הכול היה כשורה, אבל בכל זאת, כאשר דחפה את דלת העץ הכבדה של הבניין הישן, גם כאשר החזיקה את ידה של נטע בידה, היא חשה במבט הנשים הזקנות. היה נדמה לה שהפנים השדופות, העור התלוי על עצמות הלחיים והלסתות הריקות ליוו אותה עד לקומה השלישית, כאילו הן יודעות עליה משהו.
איזה שטויות, היא ניערה את המחשבות מעליה. הן מסתכלות עליי, כי משעמם להן, כי אני צעירה מהן, ואולי באמת מפני שרואים לי את הרגליים, כמו שתמרה אומרת.
"אני רוצה לשמור את שניהם," היא אמרה לתמרה. ותמרה צחקה. "כן," חזרה ואמרה לריסה, "ככה אני רוצה! ולמה לא? הרבה גברים חיים כך, וגם נשים כנראה, אז למה לא אני? אני צריכה את שניהם. אני זקוקה לשניהם."
הריח של חדר המדרגות, המחנק, אדי האלכוהול והטחב עמדו באפה של לריסה עכשיו, כאשר ירדה מן המדרגות הנעות ונעצרה ליד המעקה. היא הרימה את ידה כדי להיפרד משורא, שעמד שם למטה בתוך ההמון.
גם עם שורא לריסה דיברה שוב ושוב, בייחוד בפעם ההיא, כשישבו ליד הנהר, אחרי הפלגה ארוכה. העשב היה לח. האוהל עמד מאחוריהם והמדורה דעכה. סביב היה שקט, היער שעל הגדה ממול התכהה בדמדומי הערב והכחיל במרחק.
"שם לא יהיה לך יער," הוא אמר לה. הם הביטו במים המשחירים, שנראו שקטים ושטוחים כמו בד. רק הבזקי אור דקים הרעידו אותם פה ושם. היא חשה את נוכחותו לידה, גוף חזק ומוצק.
אני לא אראה אותו עוד, היא חשבה. זה נעשה מוחשי. נוכחותו הקרובה והבוטחת לא תהיה עוד לידה. היה קשה לדמיין את זה.
כל אלה עברו במחשבתה ברגע אחד קצר. היא וקוסטיה הגיעו למעלה, למקום שמגיעים אליו רק אלה שעולים למטוס, השאר נשארים למטה. זה היה מהר. היא הסתובבה, חיזקה את ידה של נטע בכף ידה וחזרה לעצמה. המסע נמשך.
המטוס הדיף ריח בושם דק. הדיילות קיבלו אותם בנימוס. זה היה נעים, אך גם מפחיד בזרותו. הדברים הטובים בחיים הם הרבה פעמים גם קשים, חשבה לריסה. היא היתה בטוחה שעכשיו זה דבר טוב. הם חגרו את חגורות הבטיחות. מעכשיו היא לא צריכה עוד לעשות דבר, לא להיות דרוכה וערנית, לא להיזהר ולא להישמר מפני סכנה. רק לחכות.
"אמא, מתי נגיע לישראל?" שאלה נטע.
"את לא זוכרת? זה לא יהיה ישר בישראל," ענתה לה לריסה. "אנחנו טסים לווינה. ושם יש תחנה, פֶּרְיֶסַדְקָה."

"חיפה זה רחוק" / מירי ליטווק. 150 עמודים. הוצאת שתים.