"זיכרון כל כך עצוב ומתוק, ניפגש בקרוב, שמור לי מקום... אה, טוב אני בוכה, עכשיו אחי האהוב... לעולם לא נמלא את החלל שהשארת, אחי... אני מתגעגע אליך, 'סלים', הלב שלי שחור ועצוב, וכשאמות אחפש אותך". במילות השיר הזה, "My Lovely Man", נפרדו אנתוני קידיס ופלי, סולן ובסיסט הרד הוט צ'ילי פפרז, מחברם הטוב ביותר, הגיטריסט הלל סלובק.
הלל סלובק היה מיתוס. ב-1991, כשהצ'ילי פפרז פרצו מקליפורניה אל העולם עם שירי האלבום "blood sugar sex magik" (ש-"My Lovely Man" היה אחד מהם) וכתבות עליהם התחילו לצוץ בעיתונות בישראל, סלובק המנוח הוזכר כחלק מההיסטוריה ומהמיתולוגיה של הלהקה. תחושה של גאווה מילאה את הקהל הישראלי חובב הרוק, שצרך את הפפרז כמבשרי מהפכת הרוק של תחילת הניינטיז לצד נירוונה ופרל ג'אם, גאנז נ' רוזס ומטאליקה ולהקות נוספות, כשהכתבות אודותיהם ציינו שהסולן קידיס והבסיסט פלי מתגעגעים, גם כשהם נוגעים בתהילה, לגיטריסט הישראלי מחיפה בעל סגנון הנגינה הייחודי, שהיה ממקימי ההרכב, נחשב למוזיקאי המוצלח מביניהם וכחבר אישי קרוב עוד מימי תיכון פיירפקס בלוס אנג'לס, היווה עבורם השראה אמיתית. כמובן שמעריצים ותיקים יותר של הפפרז פה בארץ, שהכירו את הלהקה עוד לפני הפריצה הבינלאומית ב-91', הכירו את הסיפור של סלובק, שמותו הטראגי ממנת יתר של הרואין ביוני 1988, בגיל 26, נחשב לאחת הטרגדיות הגדולות בעולם הרוק החדש, לא פחות, למשל, ממותו של בסיסט מטאליקה, קליף ברטון, בתאונה שנתיים קודם לכן.
ועכשיו הגיע לנטפליקס "רד הוט צ'ילי פפרז: אחינו הלל", סרט תיעודי על חייו ומותו של הגיטריסט האמריקני שנולד בישראל, דוקו שרק מגדיל עוד יותר את המיתוס של סלובק, כמי שהגשים את החלום לחיות את הרוקנ'רול עד הסוף, וגם שילם על כך בחייו. מוזיקאי שלא עניין אותו הרבה חוץ מהמוזיקה, התמודד עם ההצלחה דרך סמים, עד שקרס. יהיו שיאמרו שמדובר בקלישאת רוקנ'רול, אבל עכשיו למיתוס על הגיטריסט הישראלי שכבש את הסצנה של קליפורניה והמציא סטייל משלו, יש גם פנים, ושיער, ומבט עצוב בעיניים, ונוכחות פיזית שפורצת דרך המסך, וביישנות טבעית, ומעט מאוד ראיונות קצרצרים מצולמים, וקול שנבנה באמצעות בינה מלאכותית, שמקריא קטעים מהיומנים שכתב, וכל אלה מספרים סיפור אישי מרתק.
הלל סלובק של "אחינו הלל" הוא אגדת רוקנ'רול, כמעט לפי הספר. ילד שבגיל חמש היגר עם הוריו ניצולי השואה מחיפה לניו יורק, ובעקבות גירושיהם עבר עם אמו ללוס אנג'לס. אמן בנשמתו, מוזיקאי ומאייר, שהתחבר לשני נערי רחוב פרועים - פלי וקידיס - ויצר איתם שלישייה שחיפשה צרות בלוס אנג'לס של תחילת האייטיז, הפכה את החיים לשרשרת של בילויים מטורפים, אבל גם חלמה לטרוף את העולם. גיטריסט רוק שפיתח סגנון fאנק-פאנק משל עצמו. יוצר שכתב שירים ללהקת-האם של הפפרז, "What Is This?" (שלפני כן נקראה "אנת'ים"). וכאמור, מתעד שכתב יומן, בו תיאר את החברות והאהבה עם שותפיו לדרך, את הבחורות והבילויים והסמים. גיבור גיטרה שהיה בזוגיות, אבל בנות הזוג האמיתיות שלו היו הלהקה, הגיטרה והמוזיקה.
הרד הוט צ'ילי פפרז, כלומר קידיס ופלי, שמככבים בסרט בראיונות המרכזיים שמלווים אותו לכל אורכו, הכריזו שלא מדובר בסרט של נטפליקס על הלהקה, אלא על הלל. הם צודקים למחצה. דרך דמותו של סלובק ודרך הסיפורים שלהם, מציג "אחינו הלל" את השנים הראשונות והמגבשות של מי שתהפוך לאחת מלהקות הרוק האהובות בהיסטוריה, שלמעשה המציאה ז'אנר משלה, funk-פאנק-רוק-מטאל. זה סיפור כמעט קלאסי על שלושה חברי ילדות שעושים שטויות ביחד בעיר הגדולה, מחפשים דרכים להביע את עצמם, ולפרוק אנרגיות משוגעות, וכשאחד מהם, סלובק המוכשר, הופך למוזיקאי ולגיטריסט בלהקה שרצה ומופיעה, הוא מושך אחריו לתוך האמנות את השניים האחרים. את פלי (מייקל בלזרי) כנגן בס, ואת קידיס, תחילה כמעין MC, ובהמשך כראפר וזמר.
המוזיקה של הצ'ילי פפרז ולהקות-האב שלהם היא הדם שזורם בעורקי הסרט הזה, אבל המוטיב המרכזי ב"אחי הלל" הוא החברות בין השלושה, שמוציאה רגעים נדירים של רגש מהשניים שנותרו בחיים, כוכבים מנוסים ומחושבים שעברו את גיל השישים, וידעו לפלס את דרכם בעולם האכזרי של הטופ-רוקנ'רול משך כל כך הרבה שנים. פלי בוכה כשהוא מספר איך סלובק ביקש ממנו להצטרף ללהקה שלו כבסיסט אחרי שנים של חברות, "הוא ראה אותי, הוא הבין מה יש בי, הוא נתן לי את הצ'אנס", נזכר בלזרי. גם בסוף הסרט הוא דומע, כשהוא מספר איך עלה לקברו של סלובק ופגש שם נערה שבאה לחלוק כבוד לגיטריסט המיתולוגי, למרות שנולדה עשרות שנים אחרי שמת. קידיס, מלא רגשות אשם על מותו של סלובק גם אחרי ארבעה עשורים, מספר איך התרחק במשך שנים מאמו של הלל, שהאשימה אותו במות בנה, בגלל שההתמכרות של שניהם להרואין התרחשה במקביל, ולטענתה הוא היה זה שגרר את בנה לסמים. הקטע בו הוא מספר שפגש באמא כשהיתה על ערש דווי, ואחיו של הלל אמר לו, היא דווקא אהבה אותך כל השנים, הוא בלתי נשכח.
ובלי הנקודה הישראלית אי אפשר. אלא שהיא לא קיימת. העובדה שסלובק נולד בישראל זניחה בסרט, ובצדק. הוא יצא מפה בגיל חמש. השנים המעצבות של חייו עברו עליו בלוס אנג'לס. גם הנקודה היהודית מופיעה פעם אחת ונעלמת. כשפלי מתאר איך בין התעלולים הפרועים שלהם בנעוריהם, הוא וקידיס קפצו מגשר לתוך מים, וסלובק סירב לקפוץ בנימוק ש"יהודים לא קופצים". וזהו. יוצר הסרט, בן פלדמן, יהודי לפי שמו, לא ניסה לקחת את הסיפור האישי של סלובק לכיוון היהודי. אולי בגלל שלהיותו יהודי (וישראלי) לא ממש היה משקל בביוגרפיית הרוקנ'רול שלו.
סרטים תיעודיים שנעשו בשנים האחרונות על מוזיקאים כבר לא מפחדים לדבר בגלוי על הסמים, מה שבעבר נחשב לטאבו ענק. אפילו הרולינג סטונס, שארגנו לעצמם סדרה תיעודית ששום פריים בה לא הוקרן מבלי שאישרו אותו, דיברו על הסמים בגלוי. כמוהם גם לד זפלין. אולי כי הם כבר קשישים וכבר עשו כל כך הרבה כסף, שלא אכפת להם מה יחשבו עליהם. והמתים לא יכולים להתנגד. הלל סלובק, כמו ג'ון בונהם, כמו ענבל פרלמוטר, כמו יוסי אלפנט, כבר לא יוכל למחות כנגד סרט שמציג אותו כג'אנקי של הרואין שמת ממנת יתר. גם אין הרבה על מה למחות. זו האמת העצובה. כולנו גדלנו על קלישאות רומנטיות כמו "סקס, סמים ורוקנ'רול", כולנו חלמנו להיות חלק, ולו לרגע, מהמיתולוגיה של חיי ההוללות של הז'אנר, מהצריף של אביגדור בחוף מציצים ועד הפרילנד באלנבי. אבל יש מקרים שבהם הקלישאה הופכת לטרגדיה, שבהם החלום הגדול של הרוקנ'רול נתקל במציאות, שבהם אלי ואלילי הרוק חוזרים להיות בני תמותה. כשהלל סלובק מתנקה מהרואין תוך כדי סיבוב הופעות באירופה וחושב שהוא סיים עם הסם, הוא חוזר הביתה ללוס אנג'לס ונופל אליו עוד יותר עמוק, עד שמגיע הסוף המר. זה רגע קשה בסרט, אבל עמוק בפנים אתה מבין שלולא היה מת, הלל סלובק לא היה הופך לכזה מיתוס. מה עדיף, רוקר חי שמזדקן או רוקר צעיר שמת והופך למיתוס? זו שאלה מחרידה שהסרט לא שואל.
בעולם של דלתות מסתובבות, גם לא ברור מה היה עולה בגורל הצ'ילי פפרז אם סלובק היה שורד את מנת היתר ההיא, ביוני 1988. אם המתופף ג'ק איירונס, חברו מילדות שפרש בעקבות מותו, היה נשאר. האם הם היו מגיעים לתהילת עולם גם בלי ג'ון פרושיאנטה, הגיטריסט המחליף של סלובק, שלדבריו בסרט ניסה להידמות לו בנגינה, הוביל את הצליל של הפפרז בלהיטים של האלבום "blood sugar sex magik" ובעצמו הפך למיתוס גדול של רוקנ'רול, תוך כדי שהוא פורש מהלהקה וחוזר אליה לפחות שלוש פעמים. המעריצים יוכלו להמשיך להעלות השערות לנצח. כך או אחרת "רד הוט צ'ילי פפרז: אחינו הלל" הוא סרט חובה לכל מי שאוהב צליל של גיטרה חשמלית.