בואו נחזור רגע בזמן, בסך הכל יומיים-שלושה לאחור (אם כי בישראל הם נראים לעיתים כשנתיים-שלוש) ולמשפטים הקסומים של ניר דבורי (חדשות 12) שעוררו עליו לעג של מדינה שלמה. כה אמר דבורי על המלחמה עם איראן: "בסוף, בשורה התחתונה, אנחנו נכנסים לשבוע הרביעי. זה יהיה שבוע מרכזי שיוביל אותנו, אולי בסופו, לתחילת ההתלבטות כיצד להמשיך את הדרך".
צאו ולמדו איך דבר ההבל של ליל אמש הופך כאן למשל מתוחכם על המציאות, כי אתמול - בעקבות הכרזתו המפתיעה של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ על משא ומתן מתקדם עם האיראנים, נשמעו כל הפרשנים בכל הערוצים כאילו עברו לדבר "ניר-דבורית". מקינות על תבוסה במערכה, דרך הדגשת התלות המוחלטת בארה"ב - ועד להערכות לפיהן הכל בכלל תרגיל הטעיה מחוכם שבסופו יונף דגל ארה"ב על מצר הורמוז.
כל מספר זוכה, כל הערכה פוגעת, רובן יתבדו. אילו מהן? מי שמחפש תשובה בטור הזה רשאי לגלול מכאן הלאה. בטרם ניפרד כידידים אטען שאני לא לפחות לא מתיימר להעמיד פנים שאני יודע. אגב הציטוט של דבורי, שעמו פתחנו את הדברים, הנה משהו להגנתו: ישים כל אחד את עצמו במקומו של מי שצריך למלא באוויר חם את הבלון התקשורתי המנופח ויגלה שככל הנראה היה מדבר שטויות נוראיות עוד יותר.
כלומר, חלק מההתנפלות על הפרשן הצבאי הייתה בבחינת "להרוג את השליח": עם ישראל מתוסכל, עם ישראל לא יודע האם ואיך יחגוג את ליל הסדר, עם ישראל מבולבל נוכח מה שהוצג כניצחון צבאי מזהיר והתפתח להיות משהו שונה לגמרי - אז יאללה, אודרוב על דבורי. רוצה לומר: ביקורת כן, אבל לא עליהום.
טוב כמו בעזה
אם לסכם את שידורי האקטואליה של אמש במילה אחת, הרי שהיא תהיה מבוכה. אפילו הפאנל הכי חד בתקשורת (באחריות!) זה של רפי רשף בשעה חמש (קשת 12), נשמע מבולבל נוכח הטוויסט בעלילה. אז דאחקות זרמו בין אוהד חמו מזה ויאיר שרקי מזה, אבל שורה תחתונה לא יצאה מזה לצופים.
הוא הדין בנוגע לשתי התכניות שבאו לאחר מכן, זו שהגישה דפנה ליאל במקום עודד בן עמי וזו של קרן מרציאנו מיד אחריה, בה ניסה עמית סגל לתווך את האפשרות שכל זה ייגמר בהסכם טוב לישראל. במילה אחת, הלוואי. בקצת יותר מילים: הייתי זורם יותר אלמלא חלפו פחות מ-24 שעות מאז אותו סגל ממש הסביר כי הפער בין שעון הלחימה של ישראל לאלה של ארה"ב הוא הפוך - לוח הזמנים של האמריקנים משתרע על פני תקופה ארוכה יותר, כך שייתכן שישראל תידרש להילחם גם אחרי שתמצה את מטרותיה.
סגל גם מעמיד כדוגמה להסכם טוב את זה שהושג מול חמאס בעזה, שלא רק השיב את החטופים אלא מאפשר לישראל היערכות על הקו הצהוב בשטחי הרצועה. נו מילא, אני רואה דווקא חמאס משתקם במקום להתפרק מנשקו כמובטח, סיכוי קלוש שישראל תשוב להלום בו (כפי שלכאורה היה אמור לקרות נוכח סירובו לעמוד בתנאי ההסכם) ומעבר פילדלפי פרוץ להברחות שמאפשרות לארגון הטרור לחדש את ייצור הרקטות. אבל אולי זה רק אני שרואה שחורות, מעזה ועד לטהרן.
כבר עמדתי לשלטט את דרכי הלאה, אבל אז הופיעו על המסך הבטחות ל"גילויים חדשים" במהדורה המרכזית, אודות היוזמה החדשה של טראמפ. לא גילויים ולא חדשים: בלבלו עוד קצת את המוח עם פרשנויות שכל אחד מהצופים הנבונים היה מגיע אליהן בקלות - ועברו לכתבות מגזין, שבמרכזן כתבה די סתמית של יונה לייבזון על הדרך שבה נראית המלחמה מבעד לעדשות המצלמה של הערוצים הזרים.
השופרות נדמו
אני לא מאמין שאני הוא זה שיהיה חתום גם על המשפט הבא, אבל בשעה תשע ורבע, פרשתי מערוצי המיינסטרים וקיוויתי למצוא נחמה בערוץ 14, בחיי. כלומר זה לא שנסתתרה בינתי לחלוטין, אבל שיוועתי לאיזה קול נחרץ, החלטי, כזה שיציג מה שנראה כמו עוד הסכם רע שנכפה על ישראל (הפעם אפילו ללא הבונוס האדיר של החטופים) כניצחון גדול, סופי ומוחלט.
אפס. גם בערוץ של ראש הממשלה - ועוד בתכנית הדגל שלו - שררה מבוכה. זה לא שמישהו מהשבתאים שסביב שולחן "הפטריוטים" העז לפקפק במשיח, לא צריך להגזים, עוד לא, אבל הטון היה מינורי.
"שמחה בערוצי התבהלה, יש מצב שהפסדנו?", שואל-לועג לעמיתיו ינון מגל, מניף זרועותיו באוויר וצוהל כאוהד שחוזה בשער ניצחון בדרבי: "הפסדנו!", הוא מנסה להדליק את עצמו בהפוך על הפוך, אבל (אם להמשיך את הדימוי מתחום הכדורגל) לא מצליח לנגוח לשער את הכדור שזה עתה הרים לעצמו.
גם הפאנל שלו מנומנם, מפליישמן ועד זימרי, מלינור ועד אדמקר, שמלהגים בעוצמה בינונית נוכח קהל שנראה (סליחה על הדימוי המתמשך) כמו צופים שהצליחו להתפלח למשחק רדיוס ללא-קהל. משהו באנרגיה של התכנית הזאת נפגם.
שלא תבינו אותי לא נכון: אני סולד מ-90% מהתכנים שמובעים בפאנל היומי הזה, אבל בה בעת חושב שיש משהו סוחף (גם אם למחוזות מגעילים) באנרגיות שלו. אתמול נעדרה ממנו האנרגיה הזאת. אולי גם זה חלק ממשבר האנרגיה העולמי בעקבות המלחמה.
משה כהן אליה, המשפטן שמשגר עצומות לנשיא ארה"ב, פתח במשל לא ברור על ערסים (כנראה לא שמע שהמילה הוצאה אל מחוץ לחוקי השיח התקין). מסתבר שכהן אליה רכש לאבנה עם חריף בסופרמרקט. זה הזכיר לו שאהב את המאכל הזה בפיתה כשעוד היה בתיכון. רק ששני ערסים (כך במקור) נהגו לשדוד ממנו את ארוחת הצהרים שלו. יום אחד החליט להתעמת איתם, חטף מכות, אבל למד את הלקח לפיו "עם ערסים (שוב, כך במקור) צריך להתנהג כמו ערס (כנ"ל)" - ועל התובנה העילגת הזאת בזבזתי תאי מוח.
מה שעשינו ב-48
הפטריוטים ניסו להרים עוד קצת לעצמם, עם כיתוב שמחמיא לראש הממשלה: "עומד על האינטרסים שלנו", אבל אפילו הם לא הצליחו להסביר את הטוויסט של טראמפ, זולת להביע תקווה שהוא שוב עושה לאיראנים את תרגיל המשא ומתן שקדם למערכה הנוכחית, כלומר מטעה אותם בדרך להסתערות רבתי על האורניום או על מצר הורמוז.
זו פרשנות לגיטימית כמובן ואף לא נטולת היגיון (ואפילו חן: נזכרתי בשייקה לוי בתפקיד ויקטור חסון, מספר על "מה שעשינו להם ב-48"), מה שכן, שפת הגוף של הדוברים הסגירה אותם: הם לא סגורים שזה המקרה הפעם. הנה, אפילו אותו כהן-אליה מלמל משהו על כך שמה שמעניין את טראמפ לאורך כל הדרך היא רק הכלכלה.
לילה כמעט שקט עבר על כוחותינו במרכז, שקט (יחסי, כן?) שהופר בקל רעש אדיר, בין היתר, לא הרחק מהמערכת שממנה משוגר אליכם הטור הזה. הנה כי כן, גם אני כמו כל ערוץ שמכבד את עצמו, מדווח אליכם מקו האש. בעודי צופה שוב בפטריוטים, הרהרתי בנתניהו שבתגובה ראשונה לידיעה על משא ומתן אמריקאי-איראני, קשקש משהו כמו: "הנשיא טראמפ עדכן אותי שהוא רוצה למנף את ההישגים האדירים שלנו להסכם".
כמה חבל שעם אנרגיה כה נמוכה בקרב להקת המעודדים שלו בערוץ 14 הוא יתקשה מאוד למכור את הבדותה הזאת לציבור.