קרלה, ידידה של הארי סטיילס, גילתה לאחרונה את פול סיימון. הלהיט הגדול "50 דרכים לעזוב את אהובתך" החל להתנגן לה באיזה פלייליסט. היא שיתפה את סטיילס בשיר המדהים שהיא גילתה, באיחור אופנתי של 50 שנה. "מה, מעולם לא שמעת על פול סיימון? זה אומר שאת לא מכירה את סיימון וגרפונקל?", שאל המוזיקאי הבריטי. החברה נאלצה להודות שהיא לא שמעה על הצמד היהודי האהוב. סטיילס סיפר לה שהוא גדל על המוזיקה שלהם. "כשהייתי צעיר יותר גרתי תקופה בדירה מעל פאב, והייתה שם מערכת עם מחסנית של ארבעה דיסקים שניתן היה להחליף, ואני חושב שאחד מהם היה 'גשר מעל מים סוערים' במשך כל התקופה שגרתי שם".
סטיילס ביקש להשמיע לקרלה את שיר הנושא של האלבום האחרון של סיימון אנד גרפונקל. הוא ישב איתה בחדר בבית של חבר משותף בזמן שהיא האזינה לארט גרפונקל שר את Bridge Over Troubled Water, אחד מהשירים הכי יפים שאי פעם נכתבו על ידי בן אנוש. "ישבתי שם והסתכלתי עליה שומעת את השיר בפעם הראשונה, וזה היה כמו לראות אדם רואה פעם ראשונה סרט בצבע, או מגלה קסם. אחר כך השמעתי לה עוד שירים של הצמד, כולל 'Kathy's Song', שהוא אחד השירים האהובים עליי של סיימון וגרפונקל".
השיר האחרון באלבום החדש של הארי סטיילס "Kiss All the Time. Disco, Occasionally", נקרא פשוט Carla's Song. השיר של קרלה, בדיוק כמו השיר של קאת'י. האנקדוטה הזו היא לא סתם רגע של פלצנות, היא המפתח להבנת האלבום כולו. זה לא אלבום של כוכב פופ - למרות שמעטים ראויים לכינוי הזה יותר מהארי סטיילס - אלא של מוזיקאי שמבקש להשמיע לקהל שלו משהו חדש. אדם שנמאס לו לחיות בעולם של שחור ולבן - ורוצה לצבוע מחדש את ההגדרות הישנות של "פופ" ו"רוק".
הארי סטיילס נע יותר מדי זמן בין ההגדרות האלה. מהפעם הראשונה שהוא הגיח על המסך כילד פלא בגרסה הבריטית של "אקס פקטור" הוא הוסלל לעמדה של "אליל נערות" או בגרסה הפוליטיקלי קורקט של אותו מושג: "כוכב פופ". בתקופתו בלהקת "וואן דיירקשן" הוא התמודד בגבורה עם הטייטל הזה. כשיצא לעצמאות, אלבום הסולו הראשון שלו שנשא פשוט את שמו הלך לכיוון של רוק קלאסי - ז'אנר שסיפרו לנו שנרצח יחד עם רבין בניינטיז.
השיר הבולט באותו אלבום היה Sign of the Times. בסך הכל תשע שנים עברו מאז, אבל נראה כאילו הוא כבר זכאי לתואר "קלאסיקה". לכל הפחות, זה עדיין אחד משירי הרוק הטובים שיצאו לאור במאה ה-21. גם אם השם שלו מזכיר שיר אחד של פרינס, ומוזיקלית דומה למדי גם ל-Purple Rain - עדיין יש בו אמירה ייחודית. על פי סטיילס עצמו, השיר מתאר אמא שעוברת יחד עם התינוק שלה אסון, והיא יודעת שהיא לא תשרוד - אבל מבקשת לתת לו תקווה. כשחושבים על המסר הזה בזמן שיורדים 5 פעמים בלילה למקלט, זה מצמרר במיוחד.
ב-2022 כשהוציא את אלבומו השלישי, Harry's House, הפיוז'ן הזה של רוק ופופ הגיע לשיא היצירתי שלו. מעבר להצלחה המסחרית הדי צפויה, האלבום קיבל ביקורות משבחות מקיר לקיר, גם מעיתונאי מוזיקה, ובעיקר ממוזיקאים. מצעירים כמו בילי אייליש ואד שירן ועד אמנים ותיקים כמו בוי ג'ורג' וניל טננט, סולן הפט שופ בויז. האחרון אמר שמה שכל כך מלהיב בהארי סטיילס הוא האופי המרדני שלו. "אפשר לשמוע שלמרות שהוא כוכב פופ בלב המיינסטרים, הוא שואף להיות מוזר... ולכן הוא כל כך מוצלח, כי פופ הוא הכי טוב כשהוא שואף להיות יותר ממה שהוא".
"הבית של הארי" זיכה את סטיילס בפרס הגראמי היוקרתי ביותר של "אלבום השנה". בשביל להבין כמה מועדון הזוכים הזה אקסקלוסיבי צריך לזכור מי לא זכה בפרס הזה מעולם: דיוויד בואי, קווין, בוב מארלי, סנופ דוג, הסמית'ס, ג'ימי הנדריקס - והרשימה עוד ארוכה. אם מחפשים עוד משהו בהיסטוריה של זוכי הפרסים, מגלים שלא פעם אחרי הזכייה, מגיע אלבום "קצת אחר".
התיאוריה הזו מקבלת חיזוק משמעותי כשמסתכלים על הצעדים של סטיילס בשנתיים האחרונות. אחרי הפסגה של "הבית של הארי", כשהאוויר הפך דליל וחונק מרוב ציפיות, הוא יצא לטרוף את העולם עם "Love On Tour" - סיבוב הופעות שובר שיאים שהפך למפלצת אצטדיונים חסרת מעצורים. זה כלל רזידנסי מטורף ותקדימי של 15 לילות במדיסון סקוור גארדן בניו יורק, וטור אינסופי וחוצה יבשות שהכתיר אותו רשמית כאל מודרני שסוגדים לו בהיסטריה המונית מדי ערב. אני עצמי ראיתי אותו באחת מההופעות האלה בפריז בקיץ 2023, הופעה שלכל הפחות שינתה את דעתי על העם הצרפתי. ראיתי הופעות טובות יותר בחיי, וראיתי כמה מכוכבי הפופ הגדולים של התקופה - מטיילור סוויפט וברונו מארס, דרך ליידי גאגא ואוליביה רודריגו ועד דואה ליפה וצ'אפל רואן - אבל ההופעה של סטיילס הייתה ברמה אחרת גם בתוך הז'אנר.
אבל כשהאורות כבו והקונפטי נחת, הגיעה הרגיעה - ואיתה גם הנחיתה למציאות. יחד עם ההתמודדויות עם הצדדים הפחות נעימים של התהילה המוחלטת והשחיקה הנפשית, סטיילס עשה את הטריק האולטימטיבי של כוכבים במשבר קיומי - הוא פשוט קם וברח. הוא נטש את מוקדי הרעש, הפפראצי ומכונות הלהיטים של לונדון, ניו יורק ולוס אנג'לס, והעתיק את חייו לכפרים ציוריים ומבודדים באירופה.
הבריחה הזו, רחוק ככל האפשר מהמקום שבו הפך לכוכב, היא מסורת ארוכת שנים של מוזיקאים שחיפשו שפיות. קליף ריצ'רד חי בפורטוגל, מוריסי עבר לרומא, רובי וויליאמס ללוס אנג'לס - אבל המסלול הגיאוגרפי והנפשי של סטיילס מתכתב יותר מכל עם המיתולוגיה של ברלין. הניתוק הזה חלחל עמוק אל תוך הסאונד, שרווי עכשיו בטכנו גרמני ואלקטרוניקה לילית. סטיילס לא סתם ביקר שם על תקן תייר; הוא קנה נדל"ן בברלין, חרש את הברגהיין ואת הפנורמה-בר המיתולוגיים, ואפילו הודה לאחרונה שדמעות זלגו על פניו ברחבת הריקודים שם, מתוך איזה חיפוש נואש אחר התעלות קולקטיבית.
ברלין של סטיילס ב-2026 היא כמובן לא העיר המחוספסת ומוכת ההרואין שקלטה את דיוויד בואי ואיגי פופ באמצע שנות השבעים - כשברחו לשם כדי להתנקות מסמים ולברוח מהטירוף האמריקאי, ויצרו את טרילוגיית ברלין המופתית של בואי ואת "The Idiot" של איגי פופ. העיר של סטיילס מתכתבת הרבה יותר עם התחנה הבאה בהיסטוריה המוזיקלית של ברלין: זו שבונו ו-U2 מצאו כשהגיעו אליה סביב שנות נפילת החומה. אחרי ההצלחה המפלצתית של "The Joshua Tree" שכמעט פירקה אותם מרוב חשיבות עצמית, חברי U2 ברחו לאותם אולפני הנזה הידועים בברלין כדי לכרות את הג'ושואה טרי, והמציאו את עצמם מחדש עם "Achtung Baby" המופתי. המהלך הזה הוא מה שהציל את הקריירה שלהם, השאיר אותם רלוונטיים, וסלל להם את הדרך לזכייה שנייה באלבום השנה של הגראמי בשנים שאחרי.
בדיוק כמו U2, האלבום החדש של סטיילס הוא לא ניסיון לשחזר את העבר, אלא הריסה מבוקרת שלו כדי לבנות משהו חדש. הוא לא בדיוק מפרק את הפרסונה הפופית הנוצצת - הוא בכל זאת הארי סטיילס - אבל הוא כן מפנה מקום בלב המאזינים גם למשהו פגיע, מהסס, ובעיקר לא מתחנף. התוצאה היא האלבום הכי פחות נגיש של סטיילס, אבל גם אחד המורכבים והיפים שלו.
האלבום Kiss All the Time. Disco, Occasionally נקרא בקיצור על ידי המעריצים KATTDO (להלן: קאטדו), למרות שחלק מנסים לקרוא לו KISSCO - כינוי שאני מסרב לשתף איתו פעולה כי "קיסקו" נשמע הרבה יותר מדי כמו "דיסקו" והאלבום הזה, בדיוק כמו שהטייטל מרמז, נוגע בדיסקו רק לעתים רחוקות. למעשה, הדבר הבולט ביותר בהאזנה ראשונית לקאטדו זה מיעוט הבאנגרים שאפיינו את שני האלבומים הקודמים של סטיילס. מי שמחפש פה "Watermelon Sugar" או "As it Was" יתאכזב. זה לא בגלל שסטיילס שכח איך לייצר להיטי אצטדיונים, אלא כי הוא החליט ללכת לכיוון מורכב יותר.
זה אלבום טוב, מרתק אפילו. בדיוק כמו הרגע ההוא עם קרלה ששמעה בפעם הראשונה את סיימון אנד גרפונקל - סטיילס לא מחפש לייצר עוד פסקול למסיבה, אלא את הרגע המזוקק הזה שבו מישהו שומע שיר ורואה את העולם בצבעים חדשים. הוא בורח מהציפיות, מתנער מהמשקל המעיק של להיות המושיע התורן של הפופ, ומתחפר בדאנס-פאנק עדין, מלנכולי וסגפני.
מוזיקלית, ההשפעה של ברלין נוטפת מכל ביט, אבל באופן אירוני, הרפרנס המיידי שעולה לראש למשמע האלבום הוא בכלל מניו יורק: LCD Soundsystem. סטיילס אימץ לחלוטין את תפיסת העולם של ג'יימס מרפי וחבריו. זה אותו שילוב מדויק וכואב בין תוגה של גבר שמתחיל להתבגר ולהתפכח, לבין דאנס-פאנק שגורם לך לרצות לבכות ולרקוד באותו הזמן. באלבום הזה, סטיילס נכנס אל תוך המועדון לא כדי להיות מסמר המסיבה, אלא כדי לעמוד בפינה, לעצום עיניים, ולתת למוזיקה האלקטרונית לפרק אותו לגורמים.
הסינגל Aperture כבר הפך ללהיט, וגם הקליפ של American Girls עזר למשוך עניין סביב יציאת האלבום החדש - אבל אחרי כמה האזנות האלבום כולו נפתח כמו יין טוב ואפילו די משכיח את הסינגל הארוך שפותח את האלבום. השיא מגיע בשלישיית השירים הרצופה ברצועות 8-10. ראשית מגיע השיר "Coming Up Roses" שהוא לא רק השיר הכי יפה מלודית באלבום, אלא גם הכי מרגש. הבחירה של סטיילס לבצע אותו עם תזמורת בתכנית בה הוא שימש כמנחה ב"סאטרדיי נייט לייב" הכי לא מובנת מאליה - אבל התוצאה הצדיקה את עצמה.
אחריו מגיעים שני הבופים הכי כיפיים באלבום - "Pop" ו-"Dance No More". מי שעדיין לא השתכנע לגבי כמה שמדובר בפצצות אנרגיה מוזמן לסור לנטפליקס ולצפות בהופעה החד-פעמית שערך סטיילס במנצ'סטר, שם ביצע לפני עשרות אלפים את כל האלבום במלואו. הקהל התפוצץ בשני השירים האלה וסטיילס נתן למעריצים לשיר כמה מהפזמונים. זה מדהים כשזוכרים שההופעה נערכה באותו יום שבו האלבום יצא - כלומר, למעריצים היו רק כמה שעות להכיר את השירים. לא שזה משנה, אלה שירים כל כך קליטים שאפשר להצטרף אליהם בשירה כבר בפזמון השני. אפשר רק לדמיין מה יקרה בסיבוב ההופעות הגדול הבא של הארי כששני השירים האלה יופיעו.
אי אפשר לדבר על האבולוציה של סטיילס בלי להתעכב על האיש שיושב לצידו באולפן. תומאס האל, המוכר יותר כקיד הארפון, מלווה את סטיילס עוד מימי אלבום הבכורה שלו, ומרתק לראות איך השניים האלה פשוט גדלים יחד. בעולם שבו כוכבי פופ מחליפים מפיקים כמו גרביים בניסיון נואש לרדוף אחרי אלגוריתמים וטרנדים בטיקטוק, סטיילס שומר על זוגיות אולפנית יציבה ונדירה - וזה ניכר. נראה שהם משלימים אחד את השני בצורה כמעט טלפתית, גם - ובעיקר - כשהארי מחליט לגרור אותם להרפתקאות באזורי חיוג חדשים ואפלים יותר. הארפון יודע לקחת את השאיפות של סטיילס ולתרגם אותן להפקה חכמה שמונעת מהשירים לקרוס אל תוך יומרנות.
לתוך הקדירה האלקטרונית והקרה הזו, הארפון וסטיילס זורקים אלמנט הפקתי נוסף שקשה לפספס: מקהלה. זו כמובן לא הפעם הראשונה שסטיילס משתמש במקהלות (מספיק להיזכר באופוריה של "Treat People With Kindness" או באפיות של "Sign of the Times"), אבל הפעם התפקיד שלה שונה לחלוטין. במקום לייצר גוספל אופטימי שיגרום לאצטדיון למחוא כפיים, המקהלה באלבום החדש מתפקדת כמעט כמו מקהלה יוונית בטרגדיה. היא מרחפת מעל הביטים של ברלין, מעצימה את תחושת הניכור, ומספקת קונטרסט אנושי, פגיע ומצמרר למכונות התופים של הדאנס-פאנק. אם לצטט את לאה נאור: כל מי ששמע אמר, אח, איזו מקהלה!
אבל כדי להיות הוגנים, צריך להודות שלא הכל פה עובד, ויש לאלבום הזה גם בטן רכה. רצועות כמו "The Waiting Game" ו-"Taste Back", ובמידה מסוימת גם "Season 2 Weight Loss", מציגות המון צורה אבל מעט מאוד תוכן. אלה לא שירים רעים כשלעצמם, אבל הם פשוט לא מצליחים להתרומם. אם אלה היו שירים של איזה אמן אינדי מתחיל שרק מחפש את הקול שלו, אולי זה היה מספיק. אבל במקרה של הארי סטיילס - ועוד ארבע שנים שלמות אחרי האלבום הקודם שזכה בגראמי - זה מרגיש פשוט כמו יותר מדי פילרים.
משהו ברגעים האלה של האלבום מרגיש עצור מדי, כמעט מתאמץ. כאילו הוא נורא רצה לעשות בריאן אינו או ג'יימס מרפי, אבל יצא לו קצת דיוויד בואי מעלי אקספרס. למען האמת, אפילו "Pop" - שמוקדם יותר הכתרתי כאחד משיאי האלבום - לא קנה אותי על ההאזנה הראשונה. משהו בגרסת האולפן שלו הרגיש קצת מהוסס, והתאהבתי בו באמת רק אחרי שראיתי איך הוא משתחרר ומתפוצץ מול הקהל בגרסת הלייב.
באופן אישי, אני חייב לציין לטובה גם את Are You Listening Yet, שיר שמבחינה סגנונית וגם רעיונית מרגיש כאילו היה יכול להשתלב בטבעיות גם באלבום הקודם, ומהווה סוג של גשר בין הסטיילס של "פעם" לזה של היום. אבל הלב האמיתי של האלבום, וזה שמספק את הקתרזיס, מחכה ממש בסוף עם הרצועה שסוגרת את המעגל - Carla's Song.
לירית, מדובר באחד הטקסטים היפים שלו אי פעם. נכון, זה אולי קצת קל כשאתה משתמש במילים וברעיונות של פול סיימון כהשראה, אבל הביצוע והכוונה הופכים את זה ללחלוטין שלו. סטיילס לא מסתפק רק בהשראה של "Kathy's Song" שהעניקה את השם לרצועה הזו, אלא נועץ פנימה בשורה מפורשת את המילים "Bridge Over Troubled Water".
אבל ההתכתבות עם סיימון וגרפונקל לא נעצרת שם, אלא מפוזרת בחלקים נוספים באלבום. בפזמון של Dance No More, סטיילס מכניס רפרנס ברור לשיר אחר מאותו אלבום מופתי - Keep the Customer Satisfied. השילוב של השורה הזו שם אינו מקרי, והוא מתמצת את המסע כולו: במשך עשור סטיילס עשה הכל כדי לשמור על הלקוחות שלו מרוצים, כדי להיות כוכב הפופ המושלם שמרקיד את כולם. עכשיו, כשהוא מצהיר שהדי ג'ייז כבר לא רוקדים יותר, הוא בעצם משחרר את הצורך הזה. הלקוח אולי רגיל להיות תמיד מרוצה, אבל סטיילס של 2026 כבר לא עובד בשירות הלקוחות. הוא יצא לעצמאות. זה אולי לא אלבום מושלם, אבל הוא עושה חשק כבר לראות את הארי שוב בהופעה חיה. בתקופה כזאת, מי יכול לבקש יותר?