"שירים הם כמו קעקועים"
ג'וני מיטשל, Blue, 1971
1
אני סופרת. אחד, שניים, שלושה צעדים מהעלייה לבמה עד לדוכן הנואמים. ארבעה, חמישה, שישה מהדוכן אל ירכתי הבמה, שבעה, שמונה, תשעה, חזרה לפודיום. מאחורי הקלעים אני בוחנת את הבמה: פסנתר כנף שחור מימין ומאחוריו תמונה ענקית של עטיפת האלבום הראשון של ג'יימי וייט. תקליט הבכורה. פורטרט ספק מצויר ספק מצולם. דיוויד גפן חשב שהפנים היפות שלו ימכרו את התקליט וצדק. האלבום נכנס ישירות למקום השלישי במצעד הבילבורד האמריקאי ונמכר במספר עותקים גבוה יותר מכל התקליטים שהוציא וייט. אני אוחזת בשלט המצגות. חלקלקותו חמה בכף ידי, הלחה מחשש.
אני עוברת על המצגת: סוף שנות השישים של המאה הקודמת. אחת, חלומות קליפורניה. שתיים, חופש. שלוש, שכונת לוראל קניון. ארבע, ג'וני מיטשל והאלבום Blue. חמש, קרוסבי, סטילס, נאש. שש, דיוויד גפן ואליוט רוברטס. שבע, זמר צעיר אחד, ג'יימי וייט, שבעוד כמה דקות יקבל דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת יו־סי־אל־איי, ארבעה עשורים לאחר שנזרק מהשנה הראשונה ללימודים לתואר.
לעבור שוב? הרי אני זוכרת הכול בעל פה. ספרים שקראתי, תודות בסוף הספרים, תודות בגב התקליט או הספרון המצורף לדיסק, כתובים בקטן כל כך כי איש לא טורח לקרוא. איש מלבדי. זוכרת גם פרטים קטנים שלא משנים דבר לאף אחד, כמו האותיות הקטנות בגב האריזה של חטיף ביסלי גריל או המרכיבים בגב קרטון החלב. אבל מוזיקה היא העיקר. כל שיר שאני אוהבת, אני זוכרת בדיוק איפה הייתי כשהאזנתי לו בפעם הראשונה ולמה התאהבתי בו. לדוגמה, בימי חמישי בשעה ארבע אחר הצהריים, בפינה של יואב קוטנר בתוכנית "זהו זה". אם אהבתי את השיר, חיכיתי לשידור החוזר ביום שישי באחת וחצי כדי להאזין לו שוב, ואז גם ידעתי לשיר אותו. מההתחלה עד הסוף.
דן אומר שמזל שעשיתי מהאובססיה הזאת קריירה. בנסיעות, כשאנחנו מקשיבים לרדיו תמיד עולה השאלה, "אתה יודע על מי נכתב השיר הזה?" והוא תמיד מחייך ועונה, "לא, אבל נראה לי שאת יודעת." ואז מגיע הסבר על מי נכתב השיר או מה לבש האומן כשהוא כתב את המילים או כל פרט אחר. סיפור "מורשת קרב", כמו שאבא שלי נהג לומר.
כף ידי קיבלה את עגלגלות האחיזה בשלט המצגות ואני מניחה אותו על שולחן קטן ומעסה אותה, מביטה בה, בוורידים הכחולים בגבה, בנקודת החן שנמצאת בדיוק בקו החיבור בין האגודל לאצבע, בציפורניים — בדרך כלל הן קצוצות, אבל לכבוד האירוע עברו מניקור קליפורני כהלכה, בצמיד העור השחור שמחובר בשרשרת כסף — הכי רוקסטאר שלי. אני מותחת את הצוואר ומחממת את הקול כמו שלמדתי בשיעורי פיתוח קול בבימת הנוער. מצחיק לראות מופע כזה מהצד.
האולם מלא. רגע לפני העלייה לבמה אני ממהרת לשירותים. תמיד נזכרת מאוחר מדי. פניי ניבטות מהמראה. חריצי קמטים קטנים ניכרים בזווית העין כיאה למי שחוגגת עשרים ושמונה כבר כמה שנים ברצף. אני שוטפת את ידיי ומרימה את עיניי בדיוק כשאליסון, אשתו של בריאן סקוט, הדקן, פותחת את דלת הכניסה לשירותים.
אני מפנה את מבטי ממנה, לא מביטה בה, אם כי ברור לי שהיא זו שדרשה להעביר אותי למשרד מרוחק. ממנו. אפילו שעבר מספיק זמן עדיין נשלחים אליי מבטים, צקצוקי לשון עולים פה ושם על בת טיפוחיו של הדקן הנשוי.
היא מביטה בי, מודדת אותי. אני מחזירה לה מבט, מודדת אותה כמו שמעולם לא הרשיתי לעצמי. היא פונה לאחור. לא נכנסת לשירותים.
קארמה איז א ביץ'. בעוד עשרים שנה ייתכן שאיכנס לשירותים באיזה אירוע ובחורה צעירה ויפה תביט בי בעודה משפשפת את ידיה תחת זרם המים. יעלה ממנה ריח מתקתק, הריח שנוצר כשהעולם מתפרץ לתוך נערה. היא תסדר את שמלתה ואולי תשלח בי מבט חצוף ויהיר כאילו היא מכירה אותי, ותמנה בעיניה את הפגמים שהוא סיפר לה עליהם. היא תשווה ביני לבינה ותנצח, ואני אביט בה ואדע שהזרועות הצעירות האלו שלה מחבקות אותו כשהוא בורח ממני. מה מסתתר במחשכי זוגיות ותיקה? שגרה, לוגיסטיקה, שעמום, אובדן תשוקה, לא יודעת. אלו מילים שגדולות עליי בכמה מידות בערך כמו שבריאן היה. דבר אחד אני יודעת, אני לא רוצה להיות אליסון.
בקה עמדה בתא טלפון ציבורי מצחין מסיגריות ומשתן בין הרחובות 17 והשדרה התשיעית. ענפי העצים רקדו ברוח של סוף הסתיו. מאז הגעתה לניו יורק היא שוחחה עם אימה אידה פעם בשבוע, אך הפעם היא נשמה עמוק לפני ששלשלה שני ניקל למכשיר, חייגה אפס למרכזייה כדי לפתוח את הקו וביקשה שיחת גוביינה לקלארנס, באפלו. היא בהתה ברחוב המטונף. מעולם לא הרגישה חלק מהעיר הגדולה הזאת. האם כבר ירד שלג בבאפלו? לא, עדיין לא, חשבה, השדה סביב הבית טרם התכסה בלבן בוהק. היא הכניסה את ידה לכיס המעיל וגלגלה את המטבעות. ריחו של בית ילדותה עלה באפה, ריח הפרות מהחווה מעורב בריחות קינמון, דלעת מתוקה ועץ לח. היא כיסתה את אפה במעיל, מנסה לחלץ שבריר של ניחוח, אך לשווא. בקה ידעה שאימה תתנגד לבקשתה לעזוב את ניו יורק ולעבור ללוס אנג'לס. היא הכירה אותה, את הקמט שהתקבע במצחה ביום שבעלה נתגלה מוטל בין רגבי השדה. את שערה המסודר והשפתון הכתום, החליפות המהודרות ושרשרת הפנינים. גם כשנאלצה לנהל את החווה, מעולם לא ויתרה על הגוון האירופאי שהיה מסימני ההיכר שלה.
בקה שלפה את ידה מהכיס וגירדה מדבקה עקשנית מדופן המכשיר המלבני האפור. האישה מהמרכזייה שאלה בקול יבש אם גברת רבינוביץ' בל מוכנה לקבל את השיחה. היא נאחזה במכשיר המלבני ופשוט אמרה לה.
"הוליווד?" היא שמעה אותה נעמדת ואת נקישות נעלי העקב הצועדות מהטלפון אל החלון הפונה אל השדה שמאחורי הבית. ידעה שאימה משקיפה על העצים המתכסים בתקופה זו בשמיכת עלים אדומים וצהובים, שחוט הטלפון המסולסל נמתח.
"אני רוצה קולנוע," לחשה. היא לא התכוונה להעביר בעיר הזאת חורף נוסף. עורה החיוור השתוקק לקרני השמש.
"אני... לא מבינה," אמרה אידה. "לא מספיק לך לי שטרסברג? לא די שפתחנו את הקרן כדי שתוכלי ללמוד משחק בניו יורק? עד מתי יימשך הטירוף הזה?"
איש בחליפה וכובע נקש על דלתות תא הטלפון. בקה הרימה ראשה והשיבה בנקישה. "לך מכאן," לחשה וסימנה לו בידה. האיש הציץ בשעונו. הוא בהה בה עוד דקה ארוכה. "זה יהיה ארוך," אמרו שפתיה והיא ניסתה לחייך, אבל שפתיו מלמלו קללה.
"אמא, זה הזמן. כולם עוברים לקליפורניה." היא שמחה לראות את האיש מתרחק מתא הטלפון.
"כולם?" אידה נשמה עמוק. "מי אלה כולם?"
"את יודעת שזה מה שאבא היה רוצה בשבילי!" הרימה בקה את קולה כדי לגבור על רעש צפירת המכוניות וסירנת מכבי אש. היא נשכה את שפתיה. בדרך כלל קלף האבא הונח על השולחן לאחר מסע דרמטי.
"הראש שלך מלא בשטויות," אמרה אידה.
"לא שומעת, מה?"
"אני מבקשת אותך, חדלי מהבלייך! אביך היה רוצה לראות אותך מסיימת קולג', לא מבזבזת את הזמן שלך. הוא היה רוצה לראות אותך מתחתנת עם בחור יהודי טוב עוד השנה, אלף תשע מאות שישים ושמונה!"
אבא שלה, הרולד רבינוביץ' בל, הגיע לאמריקה בזכות מפיק אמריקאי ממוצא גרמני ובעל חווה בקלארנס, באפלו שביקש להציל כמה שיותר יהודים מציפורני המשטר הנאצי העולה. משהבין כי שערי גרמניה עתידים להיסגר ולא תהיה הזדמנות נוספת, חיפש בה צעירים יהודים שמבינים בחקלאות. הרולד היה אחד מהם. אידה והוא נישאו בחיפזון בטקס קטן ועלו על האונייה. "אני מבטיח להגשים את החלום האמריקאי, בשבילך," לחש הרולד באוזנה כשהאונייה עגנה באליס איילנד. הוא לא באמת הבין דבר או חצי דבר בחקלאות, אך היה לו חוש עסקי נהדר והוא היה נחוש להצליח. במשך שנה הוא ניהל את החווה של המפיק האמריקאי ואז ביקש לעשות לביתו. הוא קנה חווה עם כמה פרות והחל לעבוד. לא פעם אמר, "פרות הן עסק נהדר אבל אדמה היא העסק הטוב ביותר. תנו לעשבים לגדול והאדמה תכפיל את שוויה." אידה, אירופאית אלגנטית, מעולם לא לכלכה את ידיה בעבודות כפיים. היא עבדה במפעל לכובעים וכשילדה את בקה היתה לאם במשרה מלאה. בן ארבעים היה הרולד במותו, ואידה החליטה לתפוס את מקומו בפן העסקי. זו היתה החלטה מורכבת. גברים ביקשו לקנות ממר רבינוביץ' בל ולא מגברת רבינוביץ' בל, אך אידה החליטה שדבר לא ימנע ממנה להמשיך להגשים את החלום האמריקאי ורכשה בניין באזור מיטפאקינג דיסטריקט במנהטן ואף השכירה שטחי מרעה נרחבים לחוואים. את המשא ומתן ניהל עורך הדין של המשפחה, מקס. מקס חתם על החוזים. מקס היה הגבר שלוחצים לו יד כדי לחתום את העסקה. שרידי המדבקה נאחזו בדופן המכשיר ובקה הוסיפה לקלפם.
"בגיל שלך כבר הייתי נשואה!"
"סם נמצא שם. הוא מצליח בשואו ביזנס," היא החזירה מיד. הודפת את ההרצאה על גיל ועל חתונה, מונעת את הרחקת השפופרת מאוזנה.
סם היה בן משפחה מהברונקס, "הפרחח שנזרק מכל קולג' שניסה ללמוד בו". אידה נהגה לשוחח עם אימו ושתיהן היו מתפללות שמשהו טוב יצא ממנו. כשנשלח כילד לביקורים אצל דודתו בבאפלו, אהב לשהות במחיצת הסוסים ואת עבודות החווה, אך הקימה המוקדמת עם שחר לשם חליבת הפרות היתה מוגזמת בעיניו. כשבקה הגיעה לניו יורק הוא עבד בחדר הדואר בסוכנות ויליאם מוריס, משרה שקיבל בזכות חבר שהפעיל קשרים. פרוטקציה. אידה ביקשה ממנו לדאוג לה, לוודא שלא חסר לה דבר. משפחה זו משפחה, והיא סמכה עליו. סם התייחס ברצינות רבה לעניין האחריות המשפחתית.
"ועכשיו הוא משכנע אותך להגיע לקליפורניה ולעשות מה? להיזרק עם חבורת פרחחים כמוהו?"
"הוא סוכן, מנהל אומנים."
"אומנים! שום דבר טוב לא יצא מאומנים."
"סם ידאג לי, אמא, הוא אמר."
אידה רבינוביץ' בל חשבה שקיים סיכון במסע בן חמישה ימים ברכבת מניו יורק ללוס אנג'לס עם עצירה בשיקגו, שהוא עלול להסתיים באסון. היא לא יכולה להרשות לעצמה לאבד את בתה היחידה, חשבה ומיד קנתה לה כרטיס טיסה ללוס אנג'לס.
לאחר שלושה שבועות ניצבה בקה בטרמינל של חברת TWA. היא מעולם לא היתה בשדה תעופה, מעולם לא טסה במטוס. מבטה נישא אל לוח שהראה את זמני ההמראות והנחיתות. החלפת האותיות בלוח נדמתה לתקתוקו של נפיל על מכונת כתיבה ענקית. רעד חלף בגופה. בדרכה לשדה התעופה השאירה את המעיל שלה להומלסית ברחוב ונותרה בחליפת צמר תכלכלה ובכפפות לבנות. אבא שלה לימד אותה לתת למי שבאמת צריך, והיא לא תזדקק לו בזמן הקרוב. בקה פסעה אל דלפק הצ'ק אין. תיק קטן בידה האחת ומזוודה בשנייה. "לטיסה ללוס אנג'לס בבקשה."
דיילות לבושות במדים צהובים וירוקים חלפו על פניה, נושאות מזוודות כחולות ועוטות על שפתיהן חיוכים בוהקים.
היא לא ידעה מה לארוז במזוודתה. מה צריך לקחת לצד השני של היבשת? איזו סיבה היתה לה להישאר בניו יורק. קנת? הוא לא ביקש שתישאר. ואילו היה מבקש? בקה ידעה שאינה הבחורה היחידה בחייו. מדוע אם כן שיבקש? בלילות היה מגיע לביתה שיכור. הנשימה שלו בטעם ויסקי זול ומעושן, חריפה ומעקצצת. בחשכת החדר המואר מפנס הרחוב ליטף את הנמשים שעל אפה, אמר שהוא אוהב את הנצנוצים הבוהקים בעיניה. שהם כמו שמיים מלאים בכוכבים קטנים. כחודש לפני עזיבתה הציג קנת את ציוריו באירוע שהוא הגדיר "חשוב" וביקש שתלבש שמלת מיני ותאסוף את שערה הבהיר גבוה. בחורה יפה תמיד מושכת תשומת לב. בעל הגלריה, מבוגר שצווארו נעטף במטפחת סגלגלה, קרב אליהם. "שלום לך, קנת, ונעים מאוד, עלמה יפה, אני ברנרד." הוא שלח מבט בשמלה הקצרה והגיש לה את ידו. מבטים מהסוג הזה נטעו בה תחושה מצמיתה והיא נאחזה בזרועו של קנת.
"נעים מאוד," היא לחצה את ידו והעבירה קווצת שיער מאחורי אוזנה. "אני בקה."
"ומה לגבי לוס אנג'לס?" שאל ברנרד והניח יד על כתפו של קנת.
קנת הניד בראשו לשלילה. "אני ניו יורקר, רק כאן אפשר להיות אותנטי ולעשות אומנות אמיתית. ובכלל, איזו מין עיר זאת?" הוא טלטל את ידו. "איפה הפרינג'? איך מתפתחת שם אומנות? תשאל את בקה, היא שחקנית שחולמת לעבור ללוס אנג'לס..."
"טוב, לבחורות יפות יש סיכוי בלוס אנג'לס," אמר ברנרד וחייך בהתנשאות עסקנית. "וגם לבחורים יפים. ספת הליהוק עובדת בשני הכיוונים." הוא ערבל את היין האדום בכוס העמוקה, קירב לאפו, הביט בקנת ופנה לדרכו.
קנת השפיל את מבטו. "אני לא יכול לסבול אותו, לא סומך עליו," אמר וגישש אחר ידה. "בואי נצא מכאן, אני צריך אוויר." אצבעותיו הארוכות ניסו להשתרג באצבעותיה וכתמיד כשלו. היו פעמים שבהן רצתה להאמין שיום אחד הן תשתלבנה זו בזו, ובפעמים אחרות ידעה שהן לעולם תיכשלנה בניסיונותיהן.
בקה מסרה את המזוודה בעמדת הצ'ק אין ותלתה את התיק הקטן על ידה. מסדרון ארוך שרופד בשטיח אדום הוביל לשערי היציאה. היא זקפה את גבה וצעדה על השטיח במגפיים לבנים כמו של טוויגי, שכיכבה במגזינים, ושכל בנות העיר ניו יורק רכשו, חייכה חיוך רחב כמו הכוכבת שהיא אמורה להיות ודמיינה הבזקי מצלמות ואותה מנופפת למעריציה. היא נעצרה מול חלון ענקי שדמותה השתקפה בו. האור מהחוץ כמו רקד בשערה, שינה את גון החיטה לזהוב ואז לאדמוני. מהודרת, כמו שאמא שלה נהגה לומר לה. היא הרימה את ידיה כאוחזת בפסלון אוסקר ושפתיה, שנסדקו מהקור, מלמלו, "אני רוצה להודות לאנשי האקדמיה שבחרו בי, לבמאי ולצוות השחקנים הנפלא, אני רוצה להודות לתסריטאי ששם בפי את המילים הנהדרות..." אולי כדאי להודות גם לאמא שלה שהבינה כי חיידק הבמה אינו עניין חולף? "וכמובן אני מודה לאימי, שתמכה בי והאמינה בי מהחווה הקטנה שלנו בקלארנס, באפלו. תודה! תודה!"
טייס בחליפה כחולה ששרווליה מפוספסים חלף על פניה וחייך. ידיה נשמטו והיא השפילה מבטה אל השטיח האדום. לחייה בערו. הוא ודאי חושב שהיא טיפשה. איך היא מעזה לחלום על אוסקר כשכל מה שהיא מכירה הוא את החווה בקלארנס ואת הלופט בצ'לסי. כפרייה בורה. אין לה מושג בהלכות העולם הגדול. גם השנה וחצי בניו יורק לא הצליחו להפוך אותה לעירונית. חליפת הצמר התכלכלה גירדה לה וכפות ידיה הזיעו בתוך הכפפות. היא כיווצה את גבותיה והביטה אל המטוסים שחנו בחוץ. טעם חמוץ עלה בגרונה. מזל שסם יחכה לה בלוס אנג'לס.
ריח של גומי מעורב במתכת ומבשם אוויר לימוני קידם את פניה בכניסה אל המטוס. היא התיישבה בכיסא שסומן על הכרטיס והניחה את תיקה על ברכיה. איך הדבר הגדול הזה יתרומם באוויר? חשבה. הכאב בבטנה הזכיר לה שלא אכלה דבר מאז יום האתמול. ועכשיו, קדימה, מערבה, כמו מגלי העולם של המאה הקודמת היא בדרכה לממש את חלומה. ומה אם כל החלומות הם אשליות של שוטים?
"לחפש את ג'וני מיטשל" / ענת שוורץ פרידמן. 245 עמודים. הוצאת שתים.