בחזרה לעתיד: הכתבה שהסבירה למה אנחנו לא מסוגלים לנצח בלבנון

דווקא הכותרת האחרונה של המהדורה המרכזית אתמול הפיגה מעט את השעמום הכללי של משחק הניחושים שכבר נמאס: האם פני טראמפ הם להמשך המלחמה או להסכם? זה נראה כמעט כמו עונה שנייה - כהרגלן של אלה, פחות טובה - לשעשועון של פברואר: "הסכם או תקיפה באיראן?"

הכותרת האחרונה בישרה על הפסקת חשמל רבתי בטהרן. דווקא החושך בבירת איראן הדליק אצלי נורה אדומה: בהתחלה חגגנו את חיסולו של נשיא איראן, אחר כך דמויות-משנה חשובות כמו מפקדי משמרות המהפכה ועוד, אחר כך ירדנו לדרג מפקדי החילות - ועכשיו אנחנו חוגגים הפסקות חשמל.

מצד אחד, זה לא רע - האיראנים עוד יקומו לשירותים בלילה וידפקו את הזרת בפינת השולחן (והרי אין מעצבן מזה). מצד שני, בעוד כמה ימים כשנבקש מהם לצאת לרחובות ולהפיל את המשטר, הם עלולים לצלוע, מה שיקל על המשטרה החשאית לתפוס אותם. למי שלא הבין, הבדיחה היא עלינו.

זה לא מנע מאברי גלעד למשל, שלא יפספס הזדמנות לנהוג כאוויל, לעלוץ כנער גבעות: "מה זה אם לא מכת חושך?" שח לעמיתו, יאיר שרקי, באולפנה של תכנית הלילה שמוכיחה שאפילו שרקי הנבון יכול להיות גרוע אם ישימו אותו מספיק זמן ליד אברי גלעד (שלשום, בהופעת אורח של אוהד חמו לצידו, הרמה עלתה פלאים).

לפני כמה שבועות נכתב כאן שמהדורת החדשות הכי פחות נצפית, זו של "כאן 11", נוקטת קו שונה ומרתק באופן יחסי למתחרותיה. מהדורת החדשות של תאגיד השידור מנצחת כמעט ערב אחרי ערב - והכלל הזה היה תקף גם אתמול, בעיקר בזכות כתבתו המרתקת של אורן אהרוני.

אהרוני חזר ביחד עם שלושה חברים, קצינים בחטיבת אלכסנדרוני (המג"ד, הסמג"ד והמ"פ - כולם בדימוס) אל ימי מלחמת לבנון השנייה (קיץ 2006, לפני 20 שנה) ואל חלק מגיבוריה בצד האזרחי - ושב מהמסע עם מסקנה עצובה מאוד: ישראל לא מסוגלת לנצח בלבנון.

מה היא כן מסוגלת? לצאת למלחמה בקול תרועה רמה, לפתוח לממשלה ולאזרחיה את התיאבון להישג אדיר סטייל מלחמת ששת הימים, לשדרג את מטרות המלחמה - ואז להיתקל עם האף במציאות, כתושב טהרן שגישש את דרכו באפילה.

זה עצוב, זה מאכזב, זה בוודאי לא ירגיע את תושבי הצפון המופקרים-לגורלם שמצפים (בצדק) שיסירו מעליהם את איום חיזבאללה, אבל זה מה שיש. כמו שאומר עמוס ידלין (טאלנט של הערוץ המתחרה, אבל מרואיין מרכזי בכתבה): "אפשר לנצח, אבל במחירים שישראל לא מוכנה לשלם.. בשביל לפרק את חיזבאללה מאחרון הקלאצ'ניקובים צריך לכבוש לא רק את צור וצידון אלא גם את ביירות ובעלבק".

המסר המרכזי שעולה מדבריו (וגם מדברי ציפי לבני, שרה בממשלת אולמרט ב-2006, ובעיקר מדברי אילן מזרחי, ראש המל"ל בעת המלחמה) הוא שלישראל אין תפיסת ביטחון לאומית. זה נשמע מפוצץ עד שמרדדים את המילים למשמעות נגישה קצת יותר: בישראל יוצאים למלחמה כשנגררים אליה ואז מעצבים את המטרות לפי כיוון הרוח.

מכאן נגזר הריטואל הקבוע: מכת פתיחה מוצלחת מפתחת ציפיות לכתישת האויב וניצחון מהיר, אז מגיע הדשדוש שמביא עמו הסתבכות, ובסופו של דבר גם סיום בהסכם סביר (כמו אותה החלטה 1701 המפורסמת של האו"ם שסיימה את מלחמת לבנון, אך לא נאכפה) נראה ככישלון.

כך היה בלבנון ב-2006, כך יהיה בלבנון ב-2026 וסביר להניח שכך יהיה גם באיראן. זה היה יכול להיות סביר, אבל הבטיחו לנו שנגמור את המלחמה כשישראל היא מעצמה אזורית ששולטת במזרח תיכון חדש - במו אוזניי שמעתי, ממש כמו כולכם.

כדי שלא נסיים בהרהור נוגה, נעשה כמעשה אהרוני ונותיר את דברי הסיכום לווטרנים, שלושת הלוחמים הוותיקים שעמם פתח ועמם סגר את הכתבה. אם לתמצת את דבריהם: בכל כמה שנים ניאלץ לצאת לסבב נוסף, אבל יש על מי לסמוך, שכן הדורות הנוכחיים של המילואימניקים לא מביישים את הפירמה, בלשון המעטה.

זו בטח לא בשורה של "ניצחון מוחלט", אבל זו לפחות האמת, מושג כל כך מרענן במערכת היחסים הרעה שפיתחנו עם ההנהגה, שממש כמו זאת של 2006 מוכרת לנו ניסים ונפלאות שאינה מסוגלת לקיים.