במהדורת חדשות במדינה נורמלית, זה היה האייטם הפותח: התארגנות למטרת ביצוע פשע, שוד של מאות מיליונים. אי אפשר להגדיר במילים אחרות את מה שעשתה הקואליציה בכספי המיסים שלנו עם אישור התקציב, כולל המחטף ההוא. לא צריך להתאמץ כדי לחשוף את השודדים: הם תיעדו את עצמם ב"סלפי" מגעיל במיוחד, עת הוכתרה הגניבה בהצלחה.
במהדורת חדשות נורמלית לא הייתי מציין את העובדה הבאה: מי שהגישו את האייטם הזה בצורה מקצועית, ניתחו אותו פוליטית וכלכלית הן שלוש נשים מסגל חדשות 12: יונית לוי על ההגשה, דפנה ליאל על נכלולי הפוליטיקאים וקרן מרציאנו על המשמעות הכלכלית. זה לא היה מאוד עמוק - למרבה הצער יכולתו של הציבור לרדת לנבכי התקציב היא מוגבלת (וחבל שכך), אבל זה היה נכון ומדויק.
במהדורת חדשות במדינה נורמלית, אולי לא הייתי שואל את עצמי, אחרי שהתפעלתי ואף החמאתי, האם לא רק שעת הדיון (עמוק-עמוק אל תוך המהדורה) אלא גם הפרופיל המגדרי של הגשת האייטם אינו תמוה. כלומר, אחרי שהפרשנים - גברים בעיקר - גמרו לדבר על "מה שחשוב": צבא ומלחמה. אני רוצה להאמין שלא, שרק יד המקרה זימנה פאנל נשי ומקצועי לעיסוק בנושא שעורכי המהדורה חושבים שהוא משני, בעוד העיסוק בענייני הביטחון והחוץ התנהל בדומיננטיות גברית.
בחזרה לעתיד
במהדורת חדשות במדינה נורמלית אולי לא הייתי עוסק בחלקו השני של פרויקט תיעודי יום אחרי יום, אבל אם החמאתי אתמול לפרויקט של אורן אהרוני ב"כאן 11", הרי שהפרק ששודר אמש היה מעורר מחשבה לא פחות ומרגש עוד יותר. גם כאן יש עניין מגדרי, אפילו לא מודע, אבל קודם כמה מילים על האכסנייה.
יש משהו בחדשות התאגיד שעובר לא רק במילים אלא גם במנגינה. הקצב איטי יותר, מכוון לקהל נבון יותר, לא שואף לקפוץ מנושא לנושא ולהפוך את המסקר לכוכב. זה אולי לא מתכתב עם צו השעה, שדורש אייטמים קצרצרים בעידן של הפרעת קשב מתגברת, אבל לדינוזאור שכמוני, שגדל בעידן הספר ועוד זוכר כתבות יומן שכמותן כפיצ'רים, מדובר בתענוג.
אז מה העניין המגדרי לבוץ הלבנוני? את הסיפור הביטחוני, שעמד בחלק הראשון של הפרויקט (ששודר שלשום) סיפרו בעיקר גברים (וציפי לבני אחת): לוחמים, אלוף במיל', ראש מל"ל לשעבר ועוד.
לעומת זאת, את הסיפור האזרחי, תסכולם של תושבי הצפון מהיסטוריה שחוזרת על עצמה, בחר אורן אהרוני לסקר מבעד לעיני נשים (בעיקר). שלא אובן לא נכון, זה היה יפהפה, גם אם עצוב: פרח אושרי שנשארה לגור בקריית שמונה וביתה, עדן ממן, שבחרה לעזוב למרכז, ממש כמו חברות קיבוץ כפר גלעדי, תורה שרייבר ומיכל קרול, השלימו פסיפס אנושי ורגשי, אבל (לפחות בעיני) גם נשי, כלומר - פחות מחורטט מהצורך "לצאת גבר" שלא מפחד מהערבים שמעבר לגבול.
לא רק פן מגדרי התגלה, מבין השורות, בחלק ב' של הפרויקט היפה הזה. היה בו גם, איך לא, פן עדתי ומעמדי, שלא נסקר אלא השתמע בין השורות: קיבוצניקים, האליטה של פעם מול מה שהייתה עיירת פיתוח, פריפריה מול מרכז ועוד. המסקנה: הטילים, בין אם הם מאיראן ובין אם מלבנון, עשו את שניסו הפוליטיקאים למנוע: צמצמו לאפס את הפער בין קריית-שמונה לכפר גלעדי. הטילים אינם מפלים.
אחרי 60 שנה
במהדורת חדשות במדינה נורמלית, הייתי צופה אולי בשעת השידור המקורית. אלא ששעות השינה שלי (כמו של רבים מכם, אני בטוח) כבר השתבשו לגמרי: בשעה 03:18 מצאתי את עצמי בוהה בשעון, השינה ממני והלאה. כך אירע שסיימתי לצפות במהדורות החדשות בערך בשעה 04:30 לפנות בוקר.
הדברים לא נכתבים כדי שתציעו לי סעד בצורת שיר ערש (אם כי תודה מראש על הנכונות), אלא כדי לספר שלאחר שסיימתי את הצפייה באקטואליה שהוצאתי מהמקפיא והפשרתי במיקרוגל ("קאץ'-אפ"), נשארתי ב"כאן 11" כדי לצפות בשידור חוזר (המקור שודר בשנת 2014!) של "אומרים שהיה פה", סדרה שעשתה שימוש נבון בחומרי ארכיון בהגשה נבונה וצינית במידה הראויה של יהונתן גפן המנוח.
אם האייטם שבו פתחנו, על תקציב המדינה (12), אירע מן הסתם, בשנת 2026 - ואם אורן אהרוני (11) לקח אותנו למסע הלוך-ושוב בזמן עד לשנת 2006 (מלחמת לבנון השנייה), הרי שיהונתן גפן של 2014, החזיר אותי 60 שנים לאחור, אל שנת 1966, שבאירועיה העיקריים עסק בדקה שבה הצטרפתי לשידור.
חפשו בספר ישעיהו
באוגוסט 1966, נחנך משכן הכנסת הנוכחי, שהחליף את בית פרומין (ברחוב המלך ג'ורג' בירושלים) ובנייתו הושלמה בזכות תרומה מעיזבונו של הברון רוטשילד, אולי השם הכי מקושר ביהדות לפיננסים (ולו רק בזכות השיר ההוא, מ"כנר על הגג").
ספק אם חשב מישהו ש-60 שנים לאחר חנוכת המשכן יתנהלו שם דיונים במקלטים. ספק גדול עוד יותר אם היה מאמין שיתבצע בו פשע תקציבי נגד העם היהודי, בסדר הגודל שביצעה ממשלת ישראל עם העברת התקציב שממיר ממ"דים לתושבי קו העימות, תגמול הולם לחיילי צה"ל ומיירטים לכלל האוכלוסייה, לשוחד פוליטי למצהירים "נמות ולא נתגייס".
וממש בעת כתיבת השורות האלה, התיר דובר צה"ל לפרסום את דבר נפילתם של ארבעה לוחמים בלבנון, כאילו בשביל להאיר באור נוגה עוד יותר את חטאיה של הממשלה שמוכרת את הציבור המשרת רק כדי לשרוד בשלטון.
מאחר שהנהנים העיקריים מהמחטף הם חרדיים, לא נותר אלא להפנות את כולנו לשאלה העולה בספר ישעיהו, פרק א', פסוק כ"א.