ג'ק ריצ'ר מתעורר כלוא בחושך ולא זוכר דבר: קראו פרק ראשון מתוך "עמוק מדי"

הכאב הכה ראשון, ואחריו הצליל, כמו שברק מקדים את הרעם בסערה.
הכאב היה במפרק ידו הימני של ג'ק ריצ'ר. הוא היה חד ופתאומי וחם, חזק די והותר לגבור על הכאב העמום הפועם שמילא את ראשו. הצליל היה תו יחיד, עגול ומתמשך. מתכת על מתכת. מובחן, אבל שולי לצד הצלצולים באוזניו.
הכאב והצליל נבעו מהניסיון להזיז את זרועו. זה כל מה שריצ'ר ידע. הוא ישן קודם — לא, היה במקום כלשהו, עמוק יותר ואפל יותר משינה — וכשצף ועלה כלפי מעלה טילטלו אותו גלי סחרחורת. הוא היה שרוע על גבו. לא על מיטה. לא על הרצפה. על משהו חלק ומלאכותי. וקר. הצינה חילחלה מבעד לחולצתו ואל תוך שכמותיו ובמורד עמוד השדרה שלו. רכס חד חתך את שוקיו. הוא הרגיש כאילו ראשו נמחץ כנגד משטח קשה. אז הוא משך את המרפק הימני לאחור והתכונן לדחוף את עצמו כלפי מעלה. או שניסה לעשות זאת. ולא אי־הנוחות בלבד עצרה אותו. משהו היה קשור סביב המפרק ומנע ממנו לנוע יותר מסנטימטרים ספורים. משהו שחָבק אותו במהודק. הוא חתך בעורו. אבל לא זה מה שכאב יותר מכול, אלא אחת העצמות באַמת היד. אולי יותר מאחת. נזק משמעותי כלשהו נגרם מתחת לעור. זה היה ברור.

ריצ'ר ניסה להזיז את זרועו השמאלית. הוא לא חש כאב, אבל גם את המפרק הזה ריסן משהו חד. וגם את הקרסול השמאלי. וגם את הימני. הוא לא היה יכול לראות לְמה הוא מחובר, או במה הוא קשור, מפני שלא היה אור. אפילו לא שביב קלוש. החלל שנמצא בו היה חשוך לגמרי. לא נשמע שום רעש, עכשיו שהקרקוש המתכתי דעך. ולא היתה שום תנועת אוויר. לריצ'ר לא היה מושג היכן הוא נמצא. שום מושג כיצד הגיע לשם. אבל מישהו ודאי הביא אותו. וכבל אותו. ומי שעשה את הדברים האלה עתיד להתחרט על כך. בזה לא היה כל ספק.
בזמן שריצ'ר הלך ושקע מחדש בתהום הנשייה, עמד אדם בצד הדרך במרחק שמונה קילומטרים מצפון לשם וחיפש עשן או להבות. לאורך השנים הוא השתמש בשמות רבים, אבל ברגע זה התכנה איוון וידיץ'. הוא היה חסון וכפוף במקצת, עובדה ששיוותה לו מראה נמוך יותר מן המטר שמונים ושמונה שטען להם ברישיון הנהיגה שלו, וראשו הקירח היה כולו זוויות ורכסים חדים, כאילו סוּתת באבן בידי אדם לא מיומן. מכוניתו חנתה ליד העיקול השני מתוך שלושה. אתר תאונות ידוע לשמצה. העיקולים היו חדים וקרובים זה לזה וסבלו מתאורה גרועה. בין הדרך לנפילה תלולה הפרידו שוליים רחבים ומעקה בטיחות חלוד, והמדרון המשתפע מקצה הפיתול הראשון היה מאוד לא יציב. משהו שקשור במרבצים גיאולוגיים עתיקים שהתפוררו ועירערו את שכבות סלעי היסוד במעבה האדמה, עמוק מתחת לפני השטח. לא משהו שאי־אפשר לתקן, בהינתן סכום הכסף ההולם. אבל הכסף באזורים האלה היה מועט אז מחלקת הכבישים והגשרים המקומית פשוט הציבה כמה שלטי אזהרה. הם לא עזרו למנוע התרסקויות של כלי רכב, אבל עורכי הדין של המחוז אמרו שהם עשויים למנוע מהמחלקה תביעות לאחר מעשה.

מעט מוקדם יותר היום התרסק שם רכב פנאי שטח. לינקולן נוויגייטור. הוא ירד מהכביש, חתך עץ, התהפך שלוש פעמים ונעצר בחזרה על הגלגלים. הגג היה קעור כלפי פנים. חופת המנוע היתה מעוקמת. הדלתות היו מכופפות ומעוותות, וכל החלונות סדוקים ועמומים. וידיץ' צפה בתאונה בזמן אמת. לא היתה לו אפשרות אחרת מאחר שישב ברכב שנסע אחריו, נהג במהירות ונצמד אליו קרוב מאחור. הוא סחט את הבלמים ברגע שהלינקולן איבדה שליטה והחליק עד שנעצר בזמן שהלינקולן המשיכה לנוע. אחר כך הוא זינק החוצה והתקרב להריסות, ריחרח את האוויר בחיפוש אחר אדי בנזין ואימץ את אוזניו לאתר כל רמז לדלק מטפטף מקו שבר או מְכל סדוק.
הלינקולן גמרה במצב גרוע, אבל מצבו של הנהג היה גרוע עוד יותר. הוא מת. המפרקת שלו נשברה. לא היה שום ספק בזה. וידיץ' חייך. זאת לא התוצאה שציפה לה. אבל זאת תוצאה שהיה ביכולתו לנצל. יותר מזה, היא היתה כמו מענה לתפילה. בראשו צף ועלה הד מילדותו: אלוהים עוזר למי שעוזרים לעצמם. חיוכו גדל והתרחב, והוא פנה להתמקד בנוסע. בתחילה חשב שגם פניו מועדות אל חדר המתים, אבל כשבדק הרגיש דופק. אז הוא תיקן את אבחנתו: הבחור פשוט סובל מזעזוע מוח ומפרק שבור, אם לשפוט על פי שוליה החדים של העצם שראה מזדקרים מתחת לעור. גודלו של הבחור הציל אותו. הוא נראה ענקי. אולי שני מטרים, גם בהיותו שמוט על הדלת. מאה ועשרה קילוגרם בקלות. כולו עצמות ושרירים. שום שומן.

וידיץ' התקשר לשני חבר'ה שיבואו לעזור לו, ובזמן שהמתין להם חילץ את הנהג והנוסע מתוך ההריסות. זה לא היה קל. ראשו של הנהג היטלטל לכל עבר, והיה קשה לאחוז בגופו הרפוי והרך. היה קשה אפילו יותר עם הנוסע, בגלל גודלו וצורתו. זרועותיו היו גדולות יותר מרגליו של הנהג. מפרקי ידיו היו רחבים מכדי שווידיץ' יוכל לכרוך את אצבעותיו סביבם. וידיץ' היה קצר נשימה ומיוזע למרות האוויר הקריר כששמע גלגלים על האספלט מאחוריו, וכמעט שלא הספיק לסיים לעבור על תכולת הכיסים של הנוסע ולהעביר לכיסיו את הפריטים המעטים שמצא שם.
החבר'ה החדשים הופיעו בטנדר של פורד, והתברר שזאת היתה בחירה מעשית. לא היתה להם שום דרך לתמרן את גופו המעולף של הנוסע אל המושב האחורי של מכונית רגילה. הוא היה גדול מדי. מסורבל מדי. לא היה להם די מרחב לתמרון. אז שלושתם יחד הרימו אותו אל ארגז הטנדר וזרקו את גופת הנהג לצדו.
לבחור שנהג בטנדר קראו דארן פלֶטשֶר. הוא היה גבוה
מווידיץ' בכמה סנטימטרים, אך רזה ממנו וקל ממנו בכעשרה קילוגרם. הוא טרק את דלת הארגז, נפנה אל וידיץ' ואמר, "ראית את זה קורה?"
וידיץ' הינהן.
"כשהתקשרת ואמרת שזאת הלינקולן של גיבסון, קיוויתי שאתה טועה."
"יצא לך פעם לראות אותי טועה?"
פלטשר גנח וענה, "תספר לי בדיוק מה קרה."
וידיץ' משך בכתפיים. "גיבסון נהג די לאט. די בזהירות. הדבקתי אותו רק במקרה. הייתי בדרך בחזרה לבסיס הבית. נראה לי שגם הוא היה. הוא נסע איזה שני קילומטרים במהירות קבועה. סולידי, כרגיל. ואז הוא בטח ראה את המכונית שלי. ראה אותה, אבל לא קלט שהיא שלי, כי פתאום הוא ניסה להתנער ממני. הוא נתן גז, רק בדיוק ברגע הלא נכון." וידיץ' החווה בראשו על הרכב ההרוס. "כמו שאתה יכול לראות. מוצג א'."
"היבהבת לו? צפרת? ניסית לשדר שבא לך מֵרוץ?"
"לא. למה לי? אני לא בן שש־עשרה."
"אז למה הוא ניסה להתנער ממך? או ממי שהוא לא חשב שאתה?"
וידיץ' שב ומשך בכתפיו. "פרנויה, זה הניחוש שלי. זה באוויר. זה התחיל כשאוֹקוֹנֶל מת והחריף מאז שבּאוֶורי נעלם."
פלטשר שתק רגע, ואז הוא אמר, "הבחור הגדול שנסע עם גיבסון. מי הוא?"
"אין לי שמץ."
"אין לו תעודה מזהה?"
"לא."
"מטען? תרמיל גב, לפחות?"
"רק זה." וידיץ' שלף אקדח מפס המותן של מכנסיו ונתן אותו לפלטשר. "גלוק 17. הנשק המועדף על האף־בי־איי. תבין את זה איך שאתה רוצה."

2
פלטשר והבחור השני נסעו בפורד והשאירו את וידיץ' לטפל בלינקולן. הוא בדק את תא הכפפות ותא המטען בחיפוש אחר כל דבר שמכיל מידע אישי, ואחר כך פנה להתמקד במושב הנהג. הוא התכונן לנקות אותו מכל סימן דם, אבל לא היה כזה. גיבסון כנראה לא נחתך בתאונה. לפחות לא כל עוד לבו עדיין פעם. וידיץ' חייך. זה הקל את המשימה הבאה שלו. הוא העיף מבט אל צד הנוסע והבחין בנקודה במשקוף הדלת, שהמגע עם ראשו של הבחור הגדול הותיר בה כתם דם. הוא הוציא מהכיס סכין, עשה חתך בכרית אגודלו השמאלי וסחט כמה טיפות דם בנקודה מקבילה על משקוף דלת הנהג, רק כמה סנטימטרים נמוך יותר. הוא אחז בגלגל ההגה. בידית ההילוכים. הוא כיוונן את המראה הפנימית. שיחק בכמה כפתורי בקרה של המזגן. והוא הוציא מהכיס טלפון נייד, וידא שמדובר במכשיר הנכון ותקע אותו בצד המושב. אחר כך הוא הניח את כף הרגל על דוושת הבלמים וסובב את המפתח. לא קרה דבר. איזושהי מערכת בטיחות ודאי כיבתה את ההתנעה כשהרכב התנגש בעץ. ואם יש לו מזל, גם ניתקה את אספקת הדלק, חשב וידיץ'. הוא השתמש בסכין להסיר את מכסה ידית ההילוכים, בחר בניוטרל, פתח את הדלת וקפץ החוצה. הוא נכנס למכוניתו שלו, התניע, התמקם מאחורי הלינקולן ונתן דחיפה עדינה. היא התגלגלה כמה מטרים ונעצרה. וידיץ' הפעיל קצת יותר לחץ על דוושת הגז. הלינקולן התגלגלה מהר יותר. והפעם היא המשיכה וצברה מהירות. מספיק כדי לעזור לה לפרוץ מבעד למעקה הבטיחות ולהיבלע באפלה מעבר לו.
וידיץ' עצר את מכוניתו ומיהר אל הפתח שהלינקולן הותירה במעקה. הוא ראה את הרכב במרחק של כחמישה־עשר מטר מתחתיו, הפוך על גגו, שלושה מגלגליו עדיין מסתובבים. הוא עמד וצפה. לא היה פיצוץ. שום סימן לאש. הוא חיכה עשרים דקות כדי להיות בטוח. ואז הטלפון הנייד השני שלו התחיל לצלצל. השיחה היתה ממספר שזיהה. הוא לחץ על המקש כדי לענות ואמר, "הֵי, פָּריס. מה קורה?"
קול אישה נשמע על הקו. נמוך ותמציתי וקצת רועד בקצוות. היא שאלה, "זה נכון? גיבסון מת?"
"זה נכון. כן. עוד אחד הלך."
"זאת היתה תאונה?"
וידיץ' לא ענה.
פריס אמרה, "שמעתי שהוא ריסק את המכונית. שבר את המפרקת."
"שמעת נכון."
"ראית את זה קורה?"
"מההתחלה עד הסוף."
"היה איתו מישהו?"
"אדם זר."
"איזה מין זר?"
"סתם מישהו שתפס טרמפ. שום דבר שצריך להדאיג אותנו."
"אתה בטוח?"
"במאה אחוז."
"מפני שאני לא יכולה להפסיק לחשוב — באוורי נעלם, ואז צץ פתאום איזה בחור מסתורי, וממש במקרה תופס טרמפ עם אחד החבר'ה שלנו?"
"לפעמים יש צירופי מקרים."
"אולי. או שאולי באוורי גידל מצפוּן. הלשין עלינו."
"הוא לא הלשין עלינו. זה לא הסגנון שלו."
"אז איפה הוא?"
"דפק לנו ברז, זה הניחוש שלי. עשה את המסירה וברח עם הכסף."
"למה לו לעשות דבר כזה? זה דמי כיס ליד מה שאנחנו עומדים לקבל. הוא יודע מה מונח על הכף. הוא צריך להיות משוגע כדי לברוח עכשיו. אלא אם הוא יודע שלא יהיה תשלום נוסף. ואיך הוא יכול לדעת דבר כזה? אלא אם הוא זה שדאג שלא יהיה?"
"גם אם הוא היה רוצה, הוא לא היה יכול להלשין עלינו. אין לו שום דבר עלינו."
"הוא יודע על הדוח."
"אין לו עותק."
"הוא לא צריך עותק. הוא יודע מה יש בו. בגדול. הוא יודע איפה השגתי אותו. כל אחד מהדברים האלה יספיק כדי שכל סוכן בארבעים ושמונה המדינות ייכנס בנו עוד לפני שנספיק למצמץ."
"בסדר. תנשמי עמוק. תסמכי עלי. לְמה שקרה לגיבסון אין שום קשר לבאוורי. ושום קשר לזר."
"מה בדיוק קרה לגיבסון? אז זאת לא היתה תאונה."
וידיץ' לא ענה.
"גיבסון היה נהג טוב. הוא הכיר את הדרך. הוא לא היה מתרסק סתם ככה בלי סיבה. אז זאת לא היתה תאונה, מה? תגיד לי, בלי לשחק משחקים."
"היתה ולא היתה."
"זה נקרא בלי לשחק משחקים?"
"תקשיבי. גיליתי משהו על גיבסון. מוקדם יותר היום."
"גילית מה?"
"אני לא יכול להגיד. לא בטלפון. אבל יש לזה השלכות."
"איזה מין השלכות?"
"בראש ובראשונה, אנחנו צריכים לשנות את הלו"ז שלנו."
"בכמה?"
"יש לנו ארבעים ושמונה שעות, מקסימום. ואז אנחנו צריכים להיעלם. כאילו לא היינו ולא נבראנו."
"זה בלתי אפשרי."
"זה אפשרי. קחי מהבית מה שאת צריכה. רק דברים חיוניים. שום דבר שיכול לעורר חשד. יש לנו עוד ג'וב אחד לסגור. את הרווח מהדוח נוכל לסחוט אחר כך."
"הג'וב רק בעוד חמישה ימים. אי־אפשר קודם. אנחנו צריכים לחכות למשלוח האחרון."
"לא. אנחנו צריכים לקחת את מה שיש שם עכשיו. שמונים אחוז ממשהו זה יותר טוב ממאה אחוז מכלום. אני אדבר עם פלטשר. אשכנע אותו להקדים את הלו"ז."
"ואם הוא לא יסכים?"
"נדבר."
"אני לא רוצה לדבר. אני אירגנתי את הג'וב. איתרתי את ההזדמנות. אני מושקעת."
"אני מבין את זה. אבל בשורה התחתונה, הג'וב זה לוקסוס. זה לא להיות או לחדול. אנחנו צריכים להישאר ממוקדים. לחשוב על העתיד. על החיים החדשים שלנו. לא על מה שאנחנו משאירים מאחור."
פריס לא ענתה.
"זה משאיר קצה פתוח אחד בלבד." וידיץ' העיף מבט למטה אל הלינקולן ההרוסה. הוא חשב על שני האנשים שחילץ ממנה. גיבסון. והזר הענקי. אחד מת. אחד חי. לפחות בינתיים. הוא שב והרים את הטלפון אל אוזנו ואמר, "אני אצטרך זרחן. את יכולה להביא קצת הביתה?"
"אני יכולה לנסות. כמה?"
"מספיק כדי לשרוף גופה. לגמרי. טביעות אצבעות. שיניים. דנ"א. שלא יהיה לה זכר."

"עמוק מדי" / לי ואנדרו צ'יילד. מאנגלית: שאול לוין. 303 עמודים. כנרת-זמורה.