"הפטריוטים" מצאו את האשמים בביזיון הגדול של ביבי. יש לכם ניחוש אחד

הפסקת האש, מטבע הדברים, היא שעמדה לא רק בראש סדר היום החדשותי אלא אף השתרעה לה בנחת לרוחב כל המהדורה עד שלא היה מסך - ולא משנה כמה אינצ'ים יש בו - שהיה רחב דיו כדי להכילה.

הנה לכם הפסקת האש מהזווית האיראנית, הנה לכם הודעת ראש הממשלה, הנה דבר יו"ר האופוזיציה והנה לכם וידיאו של ראש הממשלה לשעבר.

לא שבעתם? קבלו את הזווית האמריקנית, התלוו אל המצלמה המשוטטת שלנו ברחובות תל אביב החוזרת לשקוק, משהו על בתי הספר, משהו על חידוש הפעילות בנתב"ג - ואם לא היה לכם די בכל זה: קבלו מופלטה זולגת חמאה ודבש שמטפטף מעל הפסקת האש.

כמובן שאת כל זה ניתן היה לתמצת במבזק בן דקה: יש הפסקת אש שברירית אליה נכנסנו מתוך מצוקה אמריקנית, אחרי שטראמפ לא הצליח ליישב בין מלחמה מול יריב דתי-פנאטי לבין סחר חופשי.

כתוצאה מכך גם ישראל נאלצת לבלום, אפילו מתוך הנחה אופטימית שהייתה בדרך להשגת כל יעדיה. עדיין לא ברור מה יקרה בלבנון שבה מלחמה כרגיל, אבל גם תחושה שהזירה תושפע במהירה מההסכם. כמו כן, מחר יחזרו התלמידים לבתי הספר. תסעדו, תרבחו ואל תשכחו לטעום מריבת החבושים הנהדרת.

הכי קרוב לסיכום תמציתי וענייני של האירועים היה מואב ורדי, במונולוג שהיה מעין טור אישי בן 2 דקות (ששודר רק אחרי שעה וחצי של מהדורת חדשות), אבל תכף נשוב לוורדי באולפן כאן 11 ובינתיים נצא לסיבוב בין מנהיגים-מגיבים.

במשפט אחד: זו הייתה שעתו היפה של לפיד. הפיד שלי באיקס (טוויטר) מלא באנשים שהחיבה הגדולה שלהם היא לחבוט (מימין ומשמאל) ביו"ר האופוזיציה. לחובתו ייאמר שלא פעם הוא נתן להם סיבות טובות לכך. לזכותו ייאמר שאמש מחאו לו כפיים. כלומר - הרל"ביסטים הריעו, הביביסטים נדמו (כמעט, אבל גם אלה שביקרו עסקו בכל שזה מאוד לא פטריוטי מצידו לעלוז במה שנראה כמבוכה גדולה לנתניהו ולמדינת ישראל). לפיד של אמש היה כל מה שחסר לאופוזיציה בהנהגתו בשנים האחרונות: חד, חריף, מדויק ובעיקר בלי כפפות.

זה לא רק שהמונולוג שלו היה כמעט ללא רבב (מלבד "ליפסוס" קטן בשורה על "ניצחון פירוס"), גם יריביו עזרו לו לבלוט: נתניהו נראה אפור, חיוור, גילו ניכר בו, הרבה למצמץ (התכונה היחידה שלא הצליח להעלים למרות היותו דובר רהוט המקפיד על הופעתו עד לפרט הקטן ביותר) והגרוע מכל מבחינתו: ניכר היה בו שאפילו הוא אינו מאמין לעצמו, עת הוא מדקלם: "איראן חלשה מאי פעם, ישראל חזקה מאי פעם".

מזלו של נתניהו הוא שגם הופעה גרועה שלו היא טובה יותר מהמיטב של בנט, שפשוט לא מסוגל להיראות משהו רציני יותר מנער בר מצווה שמקריא את הדרשה שלו, בלי קשר לתוכנה (שגם הוא היה ניסיון נואל לחבק את הקונצנזוס מזה ולבקר את נתניהו מזה).

תכף נחמם לכם את הוורדי שהבטחנו, אבל קודם כל קפיצה למופע המאכזב של הערב: הפטריוטים (ערוץ 14). סהדי במרומים שחיכיתי לפטריוטים ברמה של להעביר בכל כמה דקות לערוץ 14, כדי לבדוק אם כבר התחיל.

אני מודה שהייתי סקרן לראות כיצד הם יגנו על תמונה שקפאה (ל-14 ימים) בדיוק בנקודה הכי לא מחמיאה למושא הערצתם, שעה שישראל נאלצת לפרוש ממלחמה שלא השיגה אף לא אחד מיעדיה המוצהרים (אלא אם כן השמדת חיל הים האיראני והפיכת המשטר בה לעוד יותר קיצוני, הייתה בין מטרות הלחימה).

בלב כבר ניסחתי כל מיני נימוקים אפשריים, בהסתמך על הניצנים שהנצו ברשתות השונות, מ"האשמת הקורבן", שמתמצה ב"אתם רציתם הפסקת אש, לא?" (בן הדוד המטומטם של "אתם רציתם את החטופים בבית, לא?" כתירוץ לכישלון במיטוט חמאס) ועד לתקווה (לא חסרת סיכוי בעיני) שמא מדובר במזימה משותפת עוד יותר משוכללת של טראמפ ונתניהו, שתכליתה להוציא את איראן סרבנית מו"מ עד כדי כך שבעוד שבועיים לא תהיה ברירה אלא להשתמש נגדה בנשק עוד יותר קטלני.

ואחרי כל הבילד-אפ הזה, אודה שנותרתי עם חצי תאוותי בידי: הפטריוטים עלו עם הנוער, אולי כדי למנוע משחקני ההרכב הראשון להתבזות, כשהחיסרון הבולט ביותר היה הגרסה הביביסטית של מסי, כלומר - ינון מגל. יותם זימרי שהחליף אותו הוא פאנליסט מוצלח ואיש מוכשר בדרך כלל, שיש לו גם חוש קומי לא רע, אבל בהגשה הוא חסר את הטירוף של מגל, עם הבעות הפנים הקיצוניות ותנועות הידיים המוגזמות.

זאת ועוד: הפאנל נעדר דמויות קבועות כמשה כהן אליה וידידיה מאיר, כאילו מישהו ידע מראש שהלילה הוא הולך להפסד בדרבי וניסה להקטין את חשיבות המשחק. כך במשך רבע השעה הראשונה של התכנית לא עסקו שם בידיעה המרכזית של הערב אלא חגגו את המימונה בכזה חוסר חן, שדי במבט אחד בנועם פתחי לבוש בבגדים מסורתיים שנמכרים בחנויות המזכרות לתיירים בשוק של קזבלנקה או מרקש, כדי לרדת לעומקו.

גיא מרוז, שמככב בפאנל על תקן הילד המופרע של השמאל, שגלה ממחנהו ולוהק לתכנית הדגל של ערוץ 14 בתפקיד שהוא שילוב של אצבע בעין ושוק חבטות, ניסה להזכיר לעמיתיו את הפיל שבחדר (הוא אפילו השתמש באותו מטבע לשון).

זימרי מצידו הבטיח עיסוק שכזה, עד שכבר הגיעו לשם, התמקדו בביקורת על מה שפירשו כמצהלות שמחה לאיד שבקעו (כביכול) מכיוון האופוזיציה - כנראה שככה זה כשאין לך מה להגיד.

ואולי מוטב שכך הוא, כי כשכבר ניסו להגיד משהו, יצא להם עקום: יקי אדמקר ניסה לבקר את טראמפ, שבאולפן הפטריוטים נחשב הדבר לעבירה-במתכוון, כמעט כמו לומר משהו רע על הגברת (ירחם השם).

זה גרם לפתחי לבצע פליק-פלאק מהרפרטואר של נדיה קומאנצ'י: מצד אחד להודות שהוא מאוכזב מטראמפ, שכן היה בטוח שהנה הוא פותח על האיראנים את שערי הגיהינום. מצד שני, כך גער באדמקר, אל לנו לדבר סרה במי שהוא מאור הגולה.

אודה שלבי נחמץ, שכן ניכר היה בפתחי שהוא מתייסר באמת: נקרע בין מה שרואות עיניו ושומעות אוזניו למה שהוא מאמין בו בכל ליבו. זה היה מכמיר לב, בחיי: כך בוודאי הרגישו חסידי שבתאי צבי כשראו את מי שהחשיבו למשיח, מתאסלם.

אחרי כחצי שעה פרשתי לי מאוכזב מאולפן הפטריוטים: אני מסוגל לראות את התכנית לכל אורכה גם כשכל משפט שני בה מוציא אותי מדעתי, אבל לא כשהיא נעדרת אנרגיות כמו אמש: שמישהו יחזיר לי את ינון מגל דחוף.

הבטחנו ורדי ובוורדי נקנח: בערב הרה גורל, כזה שאי אפשר להפריז בחשיבותו אפילו במציאות חדשותית שבה כמעט כל יום שובר את השיא של קודמו, נדמה היה שהשיח התדרדר בקלות רבה מדי לוויכוח שמשסע אותנו מבפנים כבר יותר מדי שנים.

על הרקע הזה בלט המונולוג הקצר של ורדי שעסק באופן ענייני במה שניסתה ישראל להשיג, מה הצליחה להשיג, מה הפסידה או הרוויחה איראן ובעיקר - מה השאלות שנותרו פתוחות וממתינות עדיין לתשובות.

בנימין נתניהו - גאון או אשם, מושיע או מנוול - לא הוזכר במהלך כל אותן שתי דקות ולו במילה אחת. אפשר להסכים עם ורדי ואפשר היה אולי להתנסח אחרת, אבל לשמוע טור דעה מנומק שעוסק במצב לאשורו מבלי לגרור פנימה את ראש הממשלה, היה כמו לשטוף את הפנים במים צוננים אחרי עוד ערב מרדים במיוחד של אקטואליה מתישה.