"מיד: הצהרת ראש הממשלה בנימין נתניהו" - כמה פעמים כבר ראיתם את הכיתוב הזה מרצד בתחתית המסך? עד לפני זמן לא רב, היה מדובר בכותרת של הערב, שכן ראש הממשלה לא הרבה לדבר אל האזרחים אלא באמצעות סרטוני וידאו שנהג לשגר מעל לראשיהם של ערוצי התקשורת.
ובכן, אמש, לראשונה ובאיחור עצום לעומת הנדרש, היא שיגרה מעל לראשו בחזרה, ועוד (גם אם ללא כוונת מכוון) את אחד הטילים המדויקים שלה, גדעון אוקו בשיחה עם ילדי הצפון.
אחד אחד היו נאספים, כמאמר השיר, הצעדים בדרך להפקעת המסך מידי ראש הממשלה. זה החל במעבר לאולפן בשלב מוקדם של שלב השאלות והתשובות (אם כבר היה כזה), עד שהבינו שנתניהו, באופן מאוד לא אלגנטי, מעניק "בהגרלה" את זכות השאלה הראשונה למעריצים מערוץ 14 פינת גלי ישראל (עם נגיעות של i24).
זה המשיך בקטיעת השידור הישיר באמצע דברי ראש הממשלה, בדרך כלל כשעבר לתעמולת הבחירות. ראוי לציון במיוחד כאן 11, שאולי לא היה הראשון לזהות את השימוש הציני שעושה נתניהו בתקשורת החופשית, אבל היה הראשון לעשות משהו בקשר לזה, רק לפני ימים אחדים - ופשוט להפסיק את השידור לאחר השלב האינפורמטיבי.
בכך הוא שכב למעשה על הגדר שמעליה דילגה אמש, באומץ רב, מערכת החדשות של 12, שכלל לא טרחה לשדר את הצהרת ראש הממשלה, אלא לאחר שתמה, עם עריכה של כמה משפטים חשובים וניתוח ביקורתי של דפנה ליאל. הו, כמה מרענן זה היה!
סוף סוף לא נאלצו אזרחי ישראל כולם לשהות באותו מרחב מוגן עם השכן הקשיש והשקרן שממלמל ללא הרף: "היכינו, השמדנו, חיסלנו" ו"מיגרנו", אחרי סדרה של "הנחיתי, הוריתי, דרשתי, כתשתי", בדרך כלל ליד איזה אביזר פרימיטיבי כמו מפה.
יותר מדי זמן עבר מאז קלטו במערכות החדשות שהתוכן לא משנה, זה יכול להיות ציר פילדלפי או חיל הים האיראני, המנגינה היא אותה מנגינה - אני ואתם, אנחנו, עשינו כך וכך - והלכנו מחיל אל חיל למרות התבוסתנים שדרשו אחרת. לפיכך למרות שכבר שנתיים וחצי אני לא מצליח להכריע אפילו ארגון טרור, הנה תכף ומיד נהפוך למעצמה אזורית שתזכה לשלום ולשגשוג".
נאום בחלל ריק
במשך זמן רב מדי הייתה התקשורת החופשית בישראל נתונה, כלוקה בתסמונת שטוקהולם, בידי האיש שחטף אותה לצרכיו, מתבזה מול הבכורה המעושה והמאוסה לה זוכים ערוצי התקשורת מטעם, מפריכה את השקרים אחד לאחד, אבל רק בדיעבד, כשנתניהו כבר ספר את הכסף במדרגות - והנה אתמול נפל דבר.
בערוץ 14 אוהבים לפרסם נתוני רייטינג שמזכירים מעט את הסקרים של שלמה פילבר, "ערוץ 12 בפאניקה" הם זועקים - על רקע התקדמות של ערוץ 14. מדובר כמובן בהטעיית הציבור. ערוץ 14 זכה בחסות המלחמה להתקדם בכמה אחוזים בטבלאות נתוני הצפייה. שלא תבינו לא נכון: זה הישג שראוי מאוד להערכה, אבל הוא הגיע אל תקרת הזכוכית שלו - מעל חדשות 13 ו-11, אבל (במקרה הטוב) כדי מחצית מחדשות 12.
נתוני רייטינג אינם מעניינו של טור זה, אבל הם רלוונטיים לענייננו מפני שאמש, בפעם הראשונה, מחצית מצופי החדשות באשר הם, בעת המהדורה המרכזית, לא צפו בנאום ראש הממשלה בשידור ישיר.
מחצית מאלה שכן צפו, נפרדו ממה שלא היה אלא נאום בחירות, במהלך השידור: בכאן 11 הבינו מהר ונסוגו לאולפן (דווקא במשמרת של אילה חסון), ב-13 קצת נרדמו בשמירה וחזרו אחרונים אל דוריה למפל באולפן.
במקרה (שכן אי אפשר היה לדעת מראש את מועד הנאום) אירע שבמקום שידור ישיר של ראש הממשלה, שידרו ב-12 את כתבתו המרגשת של גדעון אוקו עם ילדי הצפון: אחת התעודות המרגשות והנוגעות ללב של מחיר המלחמה - ילדים שמאבדים בכל יום את ילדותם והופכים למבוגרים קטנים בעל כורחם.
לא רק תקדים יש כאן, אלא גם מסר משתמע: "אדוני ראש הממשלה, כשתהיה מוכן להגיע אל האולפן, להשמיע את גרסתך, אבל גם לענות על שאלות של עיתונאים מקצועיים, תתקשר. עד אז תקבל את הופעותיך על המסך כשהן דחויות, ערוכות ומבוקרות".
אובדן העצמאות
עלי להודות שהתלבטתי ארוכות אם לכתוב את השורות הבאות, אבל נדמה שלפעמים אין ברירה. כמו ישראלים רבים היה טקס הדלקת המשואות עבורי אחד הרגעים המיוחדים של הישראליות. צפינו בו צפייה משפחתית, בדרך כלל תוך כדי שאני עמל במטבח על טיגון של כדורי פלאפל, ערבוב טחינה, חציית פיתות וקיצוץ דק של סלט שאין ישראלי ממנו.
צפינו בו בדבקות מדי שנה, הגם שבחלק גדול מן השנים הונהגה ישראל על ידי ממשלות שהיו רחוקות מאוד מדעותיי. מתפעל מהצורות הפשוטות שיוצרים הדגלנים, דומע כשמשיא או משיאת המשואה היו זועקים בגאווה "ולתפארת מדינת ישראל", מרגיש את הגוש החונק בגרון של יום הזיכרון מתפוגג ומתפוצץ כזיקוקים בשמי העיר.
והנה, יום העצמאות, היום שהיה השמח ביותר עבורי על לוח השנה, נשדד בידי ממשלה שאינה משרתת עוד את מדינת ישראל, אלא איש אחד בלבד שכל רצונו הוא לשרוד בשלטון. רשימת מדליקי המשואות השנה היא אצבע בעין.
אצבע ולא אגרוף, כי בתחכום מסוים החליטו על תמהיל שכולל כמה משיאי משואות שאין ראויים מהם, לצד כמה שכמו הושתלו שם כדי לפלג ולהסית, כמו (למשל) אותו רב-נהג שופל, שביזה את ערכי צה"ל.
התגובה הציונית ההולמת של ערוצי הטלוויזיה הייתה צריכה להיות החרמה מוחלטת של טקס המשואות, נכון שמדובר בצעד נועז, שמסתכן בהפקרת המסך לערוץ 14, אבל חזקה על קשת 12 למשל, שהיו יכולים לארגן, רק מהטאלנטים שלהם, חגיגת עצמאות אלטרנטיבית, במקום המופע של מירי רגב.
התקשורת מתגייסת
במקום זה, בחרו ב-12 לנרמל את הפיכת הטקס לאספת בחירות. איך עושים את זה? משרתים את המטרה הפסולה באמצעי שאין ראוי ממנו, כמו משיא המשואה הראוי ביותר מבין שלאה שנבחרו: ארי שפיץ.
שפיץ הלה, כשמו כן הוא, הוא גיבור חיל שנפצע אנושות בעזה, איבד שתי רגליים, יד ואצבעות ביד שנותרה שלמה (יחסית), השתקם, משתקם וישתקם, השלים את לימודי המשפטים - וכבר נכתב: אין ראוי ממנו להשיא משואה בטקס המרכזי שחוגג את המעבר מתוגת יום העצמאות לשמחת הקוממיות.
שפיץ מתגלה בראיונות לא רק כגיבור, אלא גם כאיש חביב ונעים להפליא, שראוי לחנך לאורו דור חדש של ישראלים. הבעיה היחידה היא שאם בעבר הייתה שמורה רשימת משיאי המשואות לו ולמקביליו בשדה החינוך, המחקר והמדע, התרבות והספורט, הרי שמותר לחשוד שהשנה הוא קיבל את הזכות רק כדי לנרמל בחירות פוליטיות (גל הירש) או ערכיות (אברהם זרביב) פסולות.
הטלוויזיה החופשית הייתה צריכה להימנע משידור ישיר של הטקס, ממש כשם שהחלה לנהוג בביקורתיות כלפי נאומי ראש הממשלה במסווה של "הצהרות לתקשורת". במקום זה בחרו ב"פגוש את העיתונות" לנרמל בעקיפין את הטקס המתהווה ולקדם אותו באמצעות הריאיון עם שפיץ.
ושוב - למען הסר ולו את הספק הקל שבקלים: שפיץ ראוי לא רק לריאיון של כמה דקות אלא לתכנית של שעה, הבעיה היא לא בו אלא בטקס שבו נבחר לשמש כתפאורה.