במשלוחי הענק שיצאו מגטו לודז' למחנות המוות היו גם שני אמנים: ישראל לייזרוביץ' ויצחק (וינסנט) בראונר. כשלוש שנים לפני שנרצחו, חברו השניים ליצירת אירוע תרבותי בגטו הצפוף והמוכה, מאחורי גדרות עץ ותיל, מוקפות שמירה הדוקה. גם במצב הקשה ביותר של דיכוי, רעב ומחלות קטלניות, לא ויתרו השניים על חיי רוח ואמנות. עדות לניצחון רוח האדם מוצגת בימים אלו בתערוכה "שותפות גורל: קהילת האמנים בגטו לודז'" שנפתחה במוזיאון לאמנות השואה ביד ושם ומוצגות בה למעלה ממאה יצירות מקוריות.
ערב המלחמה חיו בלודז' 233,000 יהודים והם היוו שליש מאוכלוסיית העיר. מדובר היה בקהילה יצרנית ותוססת שקיימה חיי תרבות, חינוך, מוסדות קהילתיים ועושר תרבותי. ב-8 בספטמבר 1939 נכבשה לודז' בידי הגרמנים שמיד החלו לנקוט במדיניות קשה שכללה עבודות כפיה, נישול כלכלי, מעצרים ורציחות. כעבור שמונה חודשים, ב-1 במאי 1940, הוכנסו כ-170,000 היהודים שנותרו בעיר לתוך הגטו.
גטו לודז' היה השני בגודלו בפולין, אחרי גטו ורשה. תושביו נדחקו לתוך שטח צפוף, בגודל של ארבעה קילומטרים-רבועים בלבד וחיו בתנאים קשים מנשוא: התושבים התגוררו לעתים בצפיפות של שמונה עד עשר נפשות בחדר, בתוך מבני עץ עלובים, ללא אמצעי חימום. הקושי הגדול ביותר היה הרעב, שכן הגרמנים סיפקו במכוון כמות מזערית של מצרכים. בתמורה לעבודה מפרכת בתנאים בלתי נסבלים קיבלו היהודים מנת מזון דלה. האוכל העיקרי היה מרק מימי, שלעתים צורפו לו פרוסת לחם ונקניק של בשר סוס.
כך קיימו הגרמנים את הגטו בעלות מזערית והפיקו ממנו את מרב התועלת. הרעב, הקור, הצפיפות, תנאי התברואה המחפירים - בשל כל אלה חלו רבים בדלקת ריאות, בשחפת ובמחלות לב ועשרות אלפים מתו מרעב וממחלות. לצד תנאי המחיה הקשים, תחת היודנראט, שניהל את חיי הגטו, נשמרו מסגרות של חיי תרבות שכללו קונצרטים, הצגות ופעילויות תרבות אחרות. כך הצליחו שני הציירים, לייזרוביץ' ובראונר, להקים תערוכה בין גדרות הגטו.
בראונר, יליד 1887, נולד בלודז', למד מוזיקה (כינור) וציור והשתלם במספר מוסדות אקדמיים. אבל אחרי שאחת מידיו נפגעה בתאונה הוא הפסיק לנגן, הקדיש עצמו לציור ואימץ את השם וינסנט, כמחווה לווינסנט ואן גוך. הוא נמנה על קבוצת אמנים אוונגרדית שנקראה "יונג יידיש" ובנוסף עיצב תפאורה ובובות לתיאטרון הבובות היהודי "חד גדיא". בגטו שימש כמנהל אמנותי של מפעל קרמיקה ומצא זמן לתעד בציורים את מציאות החיים בגטו.
לייזרוביץ', יליד 1902, היה צייר, משורר ומבקר אמנות. הוא נולד למשפחה ענייה ולמד אמנות בברלין וברומא. לפני המלחמה הציג תערוכות בלודז', ורשה וקראקוב והיה מוכר גם מחוץ לקהילה היהודית. גם הוא תיעד, בעשרות רישומים וציורים, את החיים בתוך הגטו ואירח בחדרו חוג ספרותי-אמנותי.
התערוכה שהקימו השניים הפכה לאירוע תרבותי רחב היקף שמשך אליו12,000 מבקרים במשך שישה שבועות. בין המבקרים נמנו בכירי היודנראט, בראשם מרדכי רומקובסקי, אך גם פשוטי העם, בני מעמד הפועלים, שערב המלחמה חיו בשכונות העוני ולא נחשפו לאמנות. כעת, בתוך התופת, מצאו בתערוכה נחמה ותקווה במציאות של אימה יומיומית.
"כאשר נכנסתי לאולם נדהמתי בראותי שהוא מלא אנשים וקהל רב מקיף את האיש שמסביר את התמונות המוצגות", סיפר בראונר. "לא היה קל לשלם את דמי הכניסה. [...] סבלים, סנדלרים ורוכלים, עמך מבלוטי (-Bałuty שכונת עוני בלודז', א.א.) שעליהם היו נוהגים לומר כי הם ואמנות הם שני עולמות שונים, דווקא הם גילו התעניינות רבה בתערוכה".
התערוכה שילבה סגנונות אוונגרדיים בהשפעת "יונג-יידיש" עם תיעוד ריאליסטי: דיוקנאות אנושיים שצייר לייזרוביץ', בובות ותפאורה שיצר בראונר, רישומי נופי גשרים צפופים, רחובות ועבודות כפייה. על האמנים הנוספים שהציגו בתערוכה נמנו שמעון שרמן, עמוס שוורץ, שרה גליקסמן-פייטלוביץ', יוסף קובנר וצבי הירש שיליס.
בתחילת 1944 החליטו הנאצים לחסל את הגטו. אלפים נרצחו בגטו, עוד עשרות אלפים נשלחו למחנות המוות אושוויץ-בירקנאו. לאורך שנותיו של גטו לודז' חיו בו 204,800 יהודים; רק בין 7,000 ל-10,000 מהם שרדו. גם לייזרוביץ' ובראונר נשלחו למחנות המוות ונרצחו.
"התערוכה מבקשת להביא לקדמת הבמה את האמנים שפעלו בעיר לודז' לפני המלחמה ולהתחקות אחר יצירתם ופעילותם האמנותית בגטו", אמרה אורלי אוחנה, אוצרת התערוכה ואוצרת משנה במחלקת האמנות ביד ושם. לדבריה, "למרות התנאים הקשים וחרף האיום הקיומי המשיכו אמנים אלה ליצור ונטלו חלק בתיעוד המחתרתי של חיי הגטו. חלקם שובצו לעבודות כפייה בפינוי חורבות הגטו וכך הצליחו במאמצים רבים להציל יצירות ואוספי אמנות. כחלק מתהליך החזרה לחיים המשיכו הציירים שניצלו ליצור ולתעד את הטראומה שחוו".