יש סרטים שנראים כמו מפגש פסגה של בנים ובנות של. "שותפות" (Roommates) שעולה בסוף השבוע בנטפליקס הוא מפגן נפוטיזם שכזה, ולכן ספג עקיצות ברשת עוד לפני שעלה. הפיקה אותו החברה של אדם סנדלר, במסגרת ההסכם שיש לו עם שירות הסטרימינג, וממש במקרה מככבת בו הבת שלו, סיידי. פרנצ'סקה סקורסזי, הבת של מרטין, מופיעה בתפקיד משמעותי פחות, ובתפקידים קטנטנים אפשר למצוא גם את הבת של אדי מרפי והבן של לורה דרן. מה שנקרא, לא צריך לשלוח קורות חיים.
כשיש קשרים לא צריך פרוטקציות, וכשלאבא שלך יש חוזה עם נטפליקס זה גם סידור לא רע. מצד אחר, הצפייה ב"שותפות" מגלה שהוא לכל היותר סרט סביר לצפייה, כך שאין מה לקנא יותר מדי. זה לא שהגישו לסנדלר הצעירה את המלכות על מגש של כסף.
כמשתמע משם הסרט, הוא עוסק בשותפות מהגיהנום. סיפור המסגרת שלו חכם למדי: שתי שותפות למעונות שלא מסתדרות אחת עם השנייה, בלשון המעטה, הולכות להתלונן בפני דיקנית הסטודנטים. מגלמת אותה הקומיקאית שרה שרמן ("סאטרדיי נייט לייב"), שמספרת להם סיפור דומה, שהתרחש בעבר, על שתי תלמידות שנה ראשונה שחלקו מרחב משותף והתחילו כחברות הכי טובות, אבל במהרה מפתחות יריבות שמסעירה את הקמפוס.
סנדלר מגלמת את דבון, התמימה מביניהן, ילדה טובה ירושלים או נכון יותר ניו ג'רזי, עם משפחה אמידה ומתפקדת. את השותפה שלה מגלמת קלואי איסט, שבין השאר זהרה ב"הפייבלמנים" וב"פחד אלוהים". גם כאן היא קצת מפחידה בתור סטודנטית שטנית, שלפחות לפי הסיפורים שלה מגיעה מבית עני, ועם הזמן משתמשת בכך כדי להצדיק את הקנאה שלה בחברתה ואת היחס המחפיר שלה כלפיה. היא מתחילה לגנוב לה דברים - מחזייה ותחתונים ועד בני זוג, ובאופן כללי הופכת את חייה לגיהנום, עד שאפילו לחננה שמולה נמאס והיא מתחילה להוריד את הכפפות ולהשיב מלחמה.
התוצאה היא שילוב בין "את מה זה לא מוזמנת לבת מצווה שלי", גם הוא פרויקט של משפחת סנדלר, ומותחנים מהזן של "דרושה שותפה רווקה". זה שילוב משונה, שלא ממש עובד, ומלכתחילה לא ברורה המחשבה מאחוריו. יש בו מספיק רגעים של טירוף כדי למנוע ממנו להיות קומדיית התבגרות מתוקה, אבל הוא בכל זאת מתקתק וילדותי מכדי להיות סרט בוגר ואפל. לא ברור מה חברת ההפקה והבמאית צ'נדלר לווק חשבו לעצמן. לפעמים גם קצת מוזר לראות סרט כזה, שעל פניו מיועד גם לצופות בגיל הבת מצווה, עוסק במין אוראלי, הלבשה תחתונה וסמים.
בעיה נוספת היא היחס של הסרט כלפי הגיבורות, ובעיקר אחת מהן. זה מסוג הסרטים שמתעבים את הדמויות שלהם, ואולי אנשים בכלל, ועושה זאת בצורה לא הגונה. "שותפות" משתמש בתירוץ הקבוע של התרבות האמריקאית בשנים האחרונות - האצטלה שאם מישהו עשיר אז מותר לשנוא אותו ולהשפיל אותו, וזה כבר קצת מאוס, בטח כשזה קורה בנסיבות כמו כאן.
יש לסרט גם כמה יתרונות - למשל פסקול נפלא, כולל שימוש מרגש ב"ג'יימי" של המוזקאית האמריקאית-יהודייה הידועה כקינג פרינסס. קולג' אמריקאי הוא לצערי מציאות שאני מכיר היטב, והתיאור שלה כאן אמין לפרקים. סיפור המסגרת הוא בית ספר לתסריטאות, ותפקידי המשנה מציגים שחקניות אהובות ואפילו אגדיות כמו נטשה ליון, ג'נין גרופלו וקרול קיין. כשאדם סנדלר מתקשר, כולם מתייצבים.
נחזור לנקודת ההתחלה, ונדבר על הנפוטיזם. סקורסזי הצעירה מגלמת את אחת הדמויות שהגיבורות פוגשות בתחילת הדרך, ולא מותירה חותם. מההופעה של סנדלר אי אפשר להתעלם, וצר לי לומר שלפחות הפעם, היא מצדיקה כותרות כמו "הסנדלר הולך יחף". בעדינות אומר כי זו תצוגה לא מרשימה, שבמקום להועיל אף מזיקה, ואף תורמת לעוינות כלפי הדמות שבגילומה.
מי שבולטת ואף מצילה את הסרט והופכת אותו לשווה צפייה, היא קלואי איסט. ככל הידוע לי אין לה ייחוס משפחתי, אבל זה לא מפריע לה לחרוך את המסך, ממש כפי שעשתה בהופעות קודמות שלה. היא מחשמלת, מהפנטת, מסעירה, כריזמטית, ולעתים אף טורדת מנוח.
באמריקה, לחלוק מעונות עם שותף או שותפה אחת לפחות זה כמעט מובן מאליו. בישראל אין תרבות קולג'ים כך שגם זה פחות נפוץ, ואחרי הצפייה ב"שותפות" הקהל המקומי בוודאי יברך על כך.