בשיר השני של בניה ברבי - רגע אחרי שסיים את "מישהו איתי כאן" והתחיל עם "עכשיו הלב פתוח", הוא נעמד על הבמה, הישיר מבט אל הקהל וצעק: "ערב טוב פסטיבל הגיטרה!". שנייה אחר כך, במקום ריף דיסטורשן מנסר, התחילה על הבמה חגיגה של דרבוקות. הרגע המשעשע הזה די מסכם את הווייב של אירוע הפתיחה של פסטיבל הגיטרה באילת: עם כל הכבוד לגיטרות, ויש כבוד, זו קודם כל מסיבה ישראלית.
הדיסוננס הזה התחבר לי מיד לניגוד קומי אחר. רק לפני ארבעה חודשים עמדתי במתחם לא רחוק באילת, וראיתי את הדג נחש חותמים את פסטיבל הפסנתר. בדיוק כמו ששאנן סטריט הוא לא השם הראשון שעולה לראש כשחושבים על פסנתר, כך גם בניה ברבי הוא לא הראשון שחושבים עליו בהקשר של גיטרות. נו מילא. גיטרות? פסנתר? דרבוקות? אפשר בכלל לדבר על הנס הגלוי הזה שבו יש פסטיבל מוזיקה בישראל? רק לפני שבועיים עדיין היו אזעקות באילת, הפסטיבל שאמור היה להתקיים באמצע חודש מרץ נדחה - ומעטים האמינו שיתקיים. אז נכון, במקור את ערב הפתיחה אמורים היו להרים עידן עמדי, ברי סחרוף, תיסלם וג'יין בורדו - אך השינוי רק הדגיש את "הישראליות" של האירוע, לטוב ולרע, כשהמושכות הועברו לעמדי, ברבי והתקווה 6.
לפי יחסי הציבור של הפסטיבל, אלפי ישראלים הדרימו מחוץ לאילת במיוחד לסופ"ש הזה, ואכן, העיר מלאה בתיירים (אני לא זוכר מתי ראיתי כל כך הרבה פקקי תנועה בתוך עיר הנופש, עם או בלי קשר לפסטיבל). המופעים עצמם היו מפוצצים עד אפס מקום, מה שמוכיח עד כמה הישראלים צמאים עכשיו לתרבות - בדיוק באותה מידה שהאמנים צמאים להופיע, ולחלקם זה נחוץ כמו אוויר לנשימה. בסופו של דבר, זה כנראה הדבר הכי בולט בפסטיבל הזה: לראות איך כולם פשוט חוגגים את הנורמליות. את הזכות הפשוטה לעמוד בהופעה עם כוס בירה ביד וג'וינט בזווית הפה, ולשכוח לרגע ממה שקורה בחוץ.
הפסטיבל נערך בשני מוקדים. הראשון, והעיקרי, נמצא במתחם פתוח גדול למדי, שיכול להכיל למעלה מ-3,000 אנשים מתחת לכיפת השמיים. המתחם היה מלא באנשים והזכיר פסטיבלי הופעות דומים בחו"ל, או להבדיל, בתל אביב. למרות החששות הכבדים משרב אימתני, מזג האוויר בערב הפתיחה האיר פנים והיה נעים להפליא. מצד שני, כשהשמש תכה היום (שישי) בהופעת הצהריים של ברי סחרוף בשלוש וחצי, יש סיכוי לא רע שהאקלים כבר יהיה נוכח שם לא פחות מהגיטרות.
על הבמה עצמה, הערב הראשון תקתק כמו שעון של פסטיבל שוויצרי. לא בטוח שזה דבר טוב, בעיקר למי שמחפש בהופעות קצת אלתורים ותחושת חיות, אבל זה היה ערב סחי בקטע טוב. האווירה הלאומית ריחפה מעל הכל: בניה ברבי סיים את המופע בקריאת "עם ישראל חי", התקווה 6 פתחו בהקדשת המופע ללוחמי צה"ל, ועידן עמדי הרי הפך בעצמו בחודשים האחרונים לשם נרדף ללחימה בשטח בנוי. עמדי, ברבי והתקווה 6 עלו בזה אחר זה, בפורמט של הופעות מהודקות, קצרות יחסית ונטולות שומן כמקובל. כולם באו לעבוד, כולם היו טובים מאוד בתוך הגבולות של הז'אנר, וסיפקו בדיוק את מה שהקהל ציפה לקבל.
ההתחלה לוותה בחבלי לידה טכניים. בהופעות של עמדי וברבי הסאונד במתחם הגדול לא היה טוב, וגם הווידאו-ארט סבל מתקלות לא מעטות. וכן, אני עדין. יכולתי לכתוב שלמרות שעמדי עמד מולי זה נראה כאילו הוא שר לי בהודעה קולית בוואטסאפ. אבל האמת היא שלא נראה שלמישהו זה מפריע חוץ ממני. הקהל בעיקר הגיע כדי ליהנות, לשיר יחד ולפרוק קצת מתח. למרבה המזל, עד שהתקווה 6 עלו לבמה הסאונד כבר השתפר משמעותית והמסכים חזרו לתפקד כראוי. אפשר רק לקוות שלקראת המופעים של הרוקרים, כמו ברי סחרוף ודודו טסה, העניין הזה יסתדר סופית.
כך או כך, זה לא היה ערב של ניסויים מוזיקליים, אלא יריית פתיחה בטוחה, מיינסטרימית ומרימה שנועדה לחמם קהל של אלפים לקראת סוף שבוע אינטנסיבי. השיא כנראה עוד לפנינו, כשהיום (שישי) יופיעו על הבמה הזאת יסמין מועלם (שתארח את מוש בן ארי), אברהם טל (שיארח את קרולינה), דודו טסה (שיארח את מרגלית פאקינג צנעני) וטונה (שיארח את סימה נון). רשימה מכובדת עם שילובים מסקרנים.
אלא שמי שגנב את ההצגה ביום הראשון של הפסטיבל היה הגיטריסט האגדי ארז נץ, ג'ימי הנדריקס מרחובות, שהופיע במופע החצות החינמי בפאב הג'אספר - המתחם השני והאינטימי יותר של הפסטיבל (אך באופן משונה, שם היה חם יותר וגם עם יותר יתושים מאשר במתחם הפתוח). נץ ניצל את המתחם האינטימי כדי לקחת את הקהל לטיול מוזיקלי בתחנות חייו. מ"ונוס" של להקת כחול מזעזע, דרך "שיר לשירה" של יהונתן גפן ועד הריף האלמותי ב-Becoming Insane של אינפקטד.
גדולתו של נץ הייתה תמיד שהוא גיטריסט מהז'אנר שלא גונב את הספוט מהסולן שלצדו. הפעם, כשהוא עמד במרכז - הוא נראה בדיוק במקום הנכון. בתאורה האפלולית של האולם הוא נראה קצת כמו הכלאה של לו ריד, רוי אורביסון ומוטי גלעדי - אבל ברגע שהוא מתחיל לפרוט על הגיטרה יוצא ממנו הרוקר העצום שהוא. זה בולט בעיקר לאור האקלקטיות של בחירת השירים, לכאורה. לא משנה אם הוא מנגן את "בדד" של זוהר, את הנעימה של "שבלול" או את "מה הדאווין שלך" של דני סנדרסון - נץ פוגע ישר במטרה ובטבעיות כמעט מעצבנת. הוא עד כדי כך טוב.
בסופו של דבר, הערב הראשון של פסטיבל הגיטרה סיפק תמונת מראה מדויקת של התקופה: קצת תקלות, הרבה רצון טוב, חיבוק לאומי חם, וצורך קיומי פשוט לברוח מהכל לכמה שעות. אם זו הייתה רק מנת הפתיחה, אפשר בהחלט לצפות להמשך הסופ"ש כשהגיטרות, והשרב האילתי, יעלו הילוך.