אני זוכר שהיום זה יום ההולדת של היטלר. אני זוכר שהיום זה גם יום הסטלנים הבינלאומי. זה מצחיק אותי כל שנה מחדש. אני זוכר את זה בגלל שאני יהודי. אני זוכר למרות (או בגלל) שאני לא סטלן.
אדם צובר זכרונות כמו נמלים בחודשי הקיץ. אני זוכר מי כתבה את זה. אני זוכר מי שרה את זה במקור. אני זוכר מי ביצע לזה גרסת כיסוי. אני זוכר את הפעם הראשונה ששמעתי את השיר הזה בהופעה, עם הילדה הבכורה שלי לצדי. הבטחתי לעצמי לא לשכוח את הרגע המושלם הזה אף פעם. השבוע שמעתי את השיר הזה שוב בהופעה, ונזכרתי בזה.
אני זוכר איך פורקים M16. אני זוכר את הרעד שעבר לי בגוף בפעם הראשונה שיריתי ברובה סער. אני זוכר את הריח של אבק השריפה. אני לא זוכר אם היו לי אטמים. אני זוכר שאחרי המטווח כאבו לי האוזניים ואיבדתי את שיווי המשקל. אני זוכר שלקחו אותי למרפאה, ושם סיפרו לי שתומר מרדכי מהכיתה שלי נהרג. מנע פיגוע בגופו עוד לפני גיל 19. אני זוכר את הפעם שהוא התקשר לנגן לי קטע של רדיוהד בגיטרה דרך הטלפון. אני זוכר גם סיפורים צבעוניים יותר. סקסיים יותר. כאלה שנהוג לקחת לקבר. אני לא זוכר את ההלוויה שלו.
יום אחד בלי פוזיציה
אני זוכר שיום הזיכרון היה פעם יום קדוש. אני זוכר כילד קטן את ההורים שלי מסבירים לי שביום הזה אי אפשר לשמוע מוזיקה או לראות טלוויזיה. צריך לכבד את השכנים. צריך לכבד את עצמנו. זה היה יום שמעל כל מחלוקת פוליטית. יום בלי פוזיציה. רשימת החללים שרצה בערוץ 33 לא ציינה אם החלל היה דתי או חילוני. לפעמים השם הסגיר שהוא היה דרוזי. או בדואי. אבל לא היה כתוב אם החלל הצביע לליכוד או למערך. אני זוכר איך זכרנו לא להיות כפויי טובה.
אני זוכר שביום הזיכרון האחרון שלי בצבא נשלחתי לשמור על שני פועלים מעזה בזמן שהם בנו אגף חדש בבסיס שלי. אני זוכר שאחד שאל אותי: "מחר זה 'חג זיכרון' שלכם?". חייכתי, ותיקנתי: "יום הזיכרון. וכן, זה מתחיל כבר הערב, ומחר בערב חוגגים את יום העצמאות". הפלסטיני אמר משהו לחברו בערבית ואז פנה אליי שוב: "אתה יכול להסביר לנו את ההבדל?". אני מספר את הסיפור הזה כל שנה. פעם היה בו משהו אופטימי, אני זוכר. היום אני לא יכול שלא לשאול את עצמי האם הם עדיין חיים. האם הילדים שלהם עדיין חיים. האם התגייסו לחמאס. האם ניסו למרוד. האם חלמו לעשות משהו גדול יותר מאשר להיות פועלי בניין. האם הם זוכרים את החייל ששתה איתם קפה?
לזכור זה בריא. זה לא אני אמרתי, אלא הרצי"ה. "איך אפשר לשכוח? אנו איננו שוכחים את ריבונו של עולם, את יציאת מצרים, את השבת, את ירושלים - וגם את ההיפך איננו שוכחים, את עמלק. זיכרון הוא מצב של בריאות, של נורמליות... ולהיפך, שכחה היא חולשה, תלישות, התנתקות ממה שהיה, ולעומתה זיכרון הוא דבקות".
הדבר הכי קרוב לרב קוק שהיה לי זה יהונתן גפן. אני זוכר טור של יהונתן מיום הזיכרון של שנת 1989. הוא כתב שם שגם אחרי כניסת יום העצמאות, הוא מסרב להצטרף לחגיגות. "טוב לי עם העצב הזה", הוא כתב. "אני אמשיך עם יום הזיכרון ואמשיך לחפש את יום הפתרון. אני לא מרגיש עצמאי. אנחנו עסוקים בכיבוש ובשטחים הארורים הללו כל יום, 24 שעות ביממה, יום ולילה, עשרים שנה. ועד שלא נשתחרר מהקולוניה הזו שלנו לא יהיו לנו ימי עצמאות, רק ימי זיכרון".
אני זוכר שיהונתן גפן נפטר ממש השבוע לפני שלוש שנים, כמה ימים לפני יום הזיכרון, וכמה חודשים לפני שנולד לנו יום זיכרון חדש, בדיוק כפי שהוא ניבא. יום הזיכרון של ה-7 באוקטובר. יום השואה השנייה. יום שיש מי שרוצה שכבר נתחיל לשכוח. גם עוד 100 שנה, אם תהיה כאן מדינת ישראל, המילים "שישה מיליון" עדיין יעבירו לכל ישראלי צמרמורת בגב. יעמדו דום ביום השואה וילמדו את הילדים את "בקרון החתום" - אבל שואת ה-7 באוקטובר תישכח. ילמדו על יאנוש קורצ'אק, ברור, אבל את השם הרש גולדברג-פולין אף ילד לא ילמד בבית ספר.
לזכור ולא לשכוח, האמנם?
יש שני פרקי קרוס-אובר של "אבוט אלמנטרי" עם "פילדלפיה זורחת", שבהם מגיעים האנשים הכי גרועים באמריקה להתנדב בבית ספר יסודי כחלק מעונש של עבודות שירות. בזמן ההתנדבות, "החבורה" מגלה שהילדים בבית הספר לא שמעו מעולם על פיגועי ה-11 בספטמבר. זה מזעזע אותם. למי שעוקב אחרי הסדרה מדובר ברגע נדיר ומוזר, כי לשם שינוי הם פשוט לא ציניים. הם נזכרים בתחושות של אותו יום, באלפים שנרצחו, ובאנשי המשטרה ומכבי האש שנכנסו לבניין הבוער ולא יצאו. הם זוכרים אפילו את שמות כל המחבלים, כי הם שיננו את הכלל של "לזכור ולא לשכוח". הם הבטיחו את זה לעצמם. הם לא שכחו, אבל הילדים לא זוכרים.
למרות שמדובר בקומדיה, מדובר בתופעה אמיתית ומתועדת. אמריקנים מעל גיל 30 זוכרים בדיוק איפה הם היו בשעה שהמטוסים התנגשו במגדלים בניו יורק. רבים מהם מחלקים את החיים שלהם ללפני ואחרי אותו יום נורא. לעומתם, דור האלפא ודור ה-Z אולי שמעו על פיגועי ה-11 בספטמבר, אבל הם לא "זוכרים" אותם. הם לא למדו על הרקע לפיגועים, ובחלק מבתי הספר נמנעים מלהראות להם את התמונות שכל העולם מכיר בעל פה. במערכת החינוך האמריקנית הדגש הוא על הגבורה - לא על הטרור.
אני זוכר טוב מאוד את אמריקה של 2001. הייתי שם כשנפלו התאומים. בניו יורק. אני זוכר את ריח הבשר החרוך בדאונטאון מנהטן. אני זוכר שהעיר התמלאה בפוסטרים של "Never Forget". קשה להאמין ש-25 שנים אחרי, הסיסמה הזאת הפכה למרצ'נדייז, ולא יותר.
גם אצלנו יש מי שרוצה שנשכח. יש מי שעובד בזה, אקטיבית ובשעות נוספות. לא סתם מסכלים פה הקמה של ועדת חקירה ממלכתית - המטרה היא לייצר ערפל סביב התודעה, לטשטש עקבות ולדאוג שהלגסי של צ'רצ'יל המקומי לא יוכתם עם איזה דנקרק. כשלא זוכרים את האסון, אין סיבה לשאול מי היה אשם בו.
אני מודע לסתירה הפנימית כאן. אני מתרפק על ימים שבהם יום הזיכרון היה נקי מפוליטיקה, יום בלי פוזיציה, ובאותה נשימה שופך כאן טקסט שהוא כולו פוזיציה. זה עלול להוציא אותי צבוע, אבל האמת היא שבשנתיים וחצי האחרונות ידענו רק מלחמות ואסונות, והמציאות פשוט מחקה את הפריבילגיה להיות ממלכתי.
זכרתי השנה שתהיה צפירה ביום השואה. חיכיתי לה. ובכל זאת, מצאתי את הגוף שלי נדרך כשהיא התחילה, וכמעט רצתי עם הכלב למקלט. כוחו של הרגל. זיכרון השרירים שלי כבר גויס למלחמה. אנחנו לא באמת צריכים "יום זיכרון" מיוחד כשכל יום כאן מזכיר לנו את המציאות המלחמתית שלנו, את האסון שלא נגמר. זו הסיבה שאני בעצמי נגרר לפוזיציה כנגד רצוני, כנגד כל מה שהזיכרון שלי אומר לי שאסור.
אנחנו יודעים להילחם על הגבולות וגם מעבר להם, אבל אנחנו צריכים ללמוד להילחם גם על האמת. והאמת היא שהבחירה בגל הירש להשיא משואה היא פוליטית. אסור לשכוח שהוא היה האיש שאמור היה להיות הכתובת המקצועית של משפחות החטופים, אך במקום זאת לפי שלל עדויות דרש מחלקן להצניע כל ביקורת נגד ראש הממשלה, והעז להטיח בהן שהמחאה שלהן עוזרת לחמאס.
אל הירש מצטרפת גם הבחירה ברב אברהם זרביב. בן אדם שרק לאחרונה המערכת נאלצה להתנער פומבית מהתבטאויותיו, ומי שנציב תלונות השופטים קבע לגביו שמעשיו לא הולמים את תפקידו הממלכתי. כלפי חוץ, מדינת ישראל הרשמית התנערה ממנו, ואז באותה נשימה נתנה לו את הכבוד השני הכי גבוה שאפשר לתת לאזרח ישראלי. זו לא רק אצבע בעין ל"סמולנים". זה צעד ציני ראשון בדרך לארוז את המחדל הגדול בתולדות המדינה לתוך טקס ממלכתי ומצונזר, לשים עליו חותמת של "ניצחון" ופשוט להמשיך הלאה.
גם השנה אין מה לצפות בטקס המשואות. כבו את הטלוויזיה. שבו עם הילדים שלכם ועשו עמם "והגדת לבנך" מודרני. ספרו להם על הרש. ספרו להם על עמית מן. ספרו להם על עדן ירושלמי. ספרו להם על ענר שפירא הגיבור. ספרו להם על תצפיתניות שראו את הנולד אבל הופקרו במשמרת, ספרו על אלה שיצאו לרקוד ולא חזרו. ספרו על מי שהפקיר. לזכור ולא לשכוח זה חשוב עכשיו יותר מתמיד.