נדב הראל יכול היה לעשות סרט חשוב, לפרוץ את גבולות הדיון באקסטזי בהקשר מצומצם של תרבות מועדונים ממוסחרת ולפתוח אותו לכיוונים חדשים, שעוד לא נשחקו עד דק. היו לו החומרים: המרואיינים והמשתתפים בסרט, צרכנים, אנשי מקצוע למיניהם ונספחים, סיפקו מצע לבחינת מדיניות הסמים בישראל, לחשיפת צריכת אקסטזי אצל מתבגרים, להפניית תשומת הלב לאיכות רפואית שיש לאם.די.אם.איי. הם הלכו לאיבוד במוצר המוגמר בגלל עבודה קולנועית רעה.
הבעיה המהותית ביותר בסרט קשורה ליחסים בין צורה לתוכן. במקום לפנות את השטח לדבריהם המאתגרים של חלק מהמשתתפים, התוכן מוטבע ברצף של דימויים שחוקים: צעירים רוקדים בטבע, צעירים רוקדים במועדונים, סצינות שאומרות סקס בוטה ודימוי המפתח של צעירה דלוקה על רקע להבות שחוזר וחוזר וחוזר, עד שמה שלוקחים מהסרט זה הפחד שהבחורה הזאת תבוא אליך בחלום. אל אלה מצטרף דימוי של מבנים כימיים בגרפיקה גרועה, שחוזרים ומופיעים גם אחרי שמילאו את תפקידם ההסברתי בפעולת האם.די.אם.איי על המוח, ודאחקות מוזיקליות נוסח "אקטא סי, אקטסא נו". הדימויים האלה לא מפסיקים לרצד ומעייפים גם את הבנאדם הכי סבלני והכי דור אם.טי.וי. מי בכלל יכול להקשיב לדברי הטעם שנאמרים בין דימוי קלישאי אחד לאחר. בנוסף יש התחכמות לא מוצלחת בקריינות, מין תפיסה של כמה מגניב להציג משהו שנוי במחלוקת כמו אקסטזי בקול ובהגייה של שדרנית חדשות ברשת ב'. זה בכלל לא מגניב, זה נורא מעצבן.
בעיה של קביעת סדר עדיפויות מופיעה גם ברמת התוכן. לא ברור למה הראל בוחר להתמקד בחלק נכבד מהסרט בקשר שבין אקסטזי לתרבות הצריכה. הנושא אמנם לא שחוק כמו הדימויים שהוא משתמש בהם, אבל קרוב לזה. לא רק שהראל לא מחדש אלא גם מגלה סימנים של דיליי וחושים קהים. להגיד ב-2003-2002, אחרי נפילת המועדונים ואיתם הכדור, שצרכני מסיבות ואקסטזי הם חלק מתרבות צריכה תאגידית זה מיושן, לתת דקות מסך ארוכות לקאלה לאסן זה להיות קורבן אופנה של השנתיים הקודמות, לראיין את ד"ר מוטה ולא לשאול אותו על ההתמסחרות של מצעד האהבה זה פספוס.
אבל זה פספוס מינורי. הפספוס הדרמטי של הראל הוא שהוא כן היה יכול לחדש אם היה בוחר להתמקד בנושא אחר שעולה בהמשך הסרט: מדיניות של מזעור נזקים. נכון, זה פחות סקסי, כל מיני מומחים שיושבים ואומרים "אם אקסטזי כבר כאן לפחות נשקיע בהסברה כדי שהצרכנים יהיו מודעים לסיכונים שהם לוקחים על עצמם" מול הפטרונות והתפיסה הצרה של הרשות למלחמה בסמים; אבל יש לזה ערך מוסף עצום מעצם חשיפת דיון שמתקיים בחוגים מצומצמים לציבור רחב. להראל היה הבסיס האנושי, בדמות שתי מרואיינות שסיפרו על צריכת אקטסזי בכמויות בגיל ההתבגרות ואמא שבתה מתה כתוצאה מאקסטזי שבוחנת את הגישה של מזעור נזקים, והבסיס התיאורטי, בדמות אנשי מקצוע, והוא עשה איתם הרבה פחות ממה שהיו ראויים לו.
באופן כללי הראל יורה ליותר מדי כיוונים תוכניים. הוא נורא רוצה לייצר איזשהו ייחוד ישראלי של צריכת אקסטזי, מנסה לנסח אותו בעזרת חזרה בתשובה ואינתיפאדה ומייצר אמירות פשטניות כמו: לוקחים אקסטזי כדי לברוח מיומיום של מצב בטחוני מסריח ותבדקו בישיבות כמה מהחוזרים בתשובה נדלקו בעבר במנאלי. זה לא משכנע ומעמיס עוד יותר על הסרט שכבר קורס תחת המשא, וזה עוד לפני ציטוט תמוה של אמא תרזה.
"אקסטזי מתקפת המאושרים" היה סרט גרוע אילולא נעשתה בו עבודה תחקיר טובה. מכיוון שאותו תחקיר הולך לאיבוד בתוך ים של ויזואליה בגרוש, הסרט הוא יותר מהכל החמצה עצומה. והערה על המוזיקה לסיום: בחיאת, עם כזאת השקעה בתחקיר, לא יכלו לארגן פסקול קצת יותר מגוון? אמנם "לפטיזם" של לפטפילד הוא קלאסיקה, אבל למה להשתמש בו כל כך הרבה?
* הסרט "אקסטזי מתקפת המאושרים" משודר בערוץ 8 ביום ראשון ב-21:50
דלקה, אחים, דלקה
4.5.2003 / 10:24