אלף פסיכולוגים בשירות הציבורי לילד לא יצליחו למחוק את הבעת האימה שעל פני דוד בן העשר, בנו של יו"ר הכנסת אמיר אוחנה, כאשר נדרש לחבק את הדוד המשונה מארגנטינה עם השערות. "כך נראה ניצחון", קרא לפני כן אבא של דוד בתפקידו כראש קבוצת המעודדות של האירוע (הוא אפילו דיבר על דוד וגוליית), והיחיד שהביא יותר אנרגיות "בואו נתלהב" ממנו היה ששון שאולוב, שקיפץ כמו ילד היסטרי בליל הסדר ששתה בטעות יין אמיתי במקום מיץ ענבים. אוחנה אגב נכנס ויצא לצלילי "אני ואתה נשנה את העולם", ואיכשהו דמיינתי את אריק איינשטיין מוסיף מקברו: "אבל לרעה". אל תבכי עלינו ארגנטינה, ובבקשה אל תשנא אותנו יותר ממה שאתה כבר שונא, חאבייר (בארדם), אבל בואו נספר לכם מה עוד ראו עינינו אמש, בטקס הדלקת המשואות על שם חברת הקבינט ותת-אלוף במילואים, הגברת מירי רגב. ורק נרמוז שאם כך נראה ניצחון, אולי כבר עדיף להפסיד.
נועם חורב ישב בכיף ליד הלפטופ שלו, וחרז את "הדף הפיצוץ" עם "פציעה זה לא תירוץ", ומשהו על "החייל הקטן שעמד מול השטן". נעים מאוד, תכירו: המשורר הלאומי החדש שלכם. היו גם שירים על חלומות. מיצג שכול אמנותי/מתנ"סי לצלילי "תשאירי לי מקום לחבק אותך בחלום" של אבטיפוס, וגם אמיר דדון שצעק לפצועים אמיתיים ("בגוף ובנפש", כפי שהדגישו בכל הזדמנות במהלך השעתיים וחצי של האירוע): "כל עוד לא ויתרת על החלום אתה מנצח". הוא באמת צעק, ואז חשבתי לעצמי שאיך שלא נסובב את זה, זה לא טקס לילדים. ופציעה זה לא תירוץ. ואז יהורם גאון, שר "לא לא לא תנצחו אותי", ולא נשאר עוד מה לומר.
הלאה. ראיתי בקהל את דמות המופת מאי גולן ואת גאולה וגדעון, אבל נשיא בית המשפט העליון יצחק עמית לא נקלט לי בעדשה. אולי זה רק אני. מלי לוי, שחקנית מוכשרת בכל מצב, גילמה דמות של מנחה ממלכתית (השיער האסוף היה רמז בולט), ולא מצמצה כשסיפרה על "המשימה הקדושה" שהופקדה בידי גל הירש השנוי במחלוקת במקרה הטוב, שאותו כינה שותפה להנחייה, רותם כהן המלבב, "לוחם עז נפש". בין שניהם ניצב ארונו הסמלי של חוזה המדינה. כך, בכמה מילים, מנסים למרק עוונות של שנים, שחלקם עדיין רודפים את משפחות החטופים. אורה חתן, מבשלת אוכל כורדי שהשיאה משואה, אמרה בנאומה: "הגליל יחזור לפרוח, אני מבטיחה לכם", כאילו הדבר תלוי רק בה. אבל עם כל הכבוד, הבטחתם יונה, עלה של זית וכל זה, והבאתם את הרב זרביב שזרבב את עזה, הודה בדבריו למפעילי הדחפורים וגם ל"ריבונו של עולם, שהוא ורק הוא נותן לנו כוח לעשות חיל". לעשות חיל ולזרוע הרס וחורבן היכן שרק אפשר, למה לא. ריבונו של עולם, כצפוי, היה מכוכבי הערב, והופיע גם כ"הקדוש ברוך הוא" וכמובן "השם יתברך תמיד אוהב אותי" של שאולוב המתלהב לתפארת מדינת ישראל. ואולי הכוונה הייתה בכלל לביבי, שהנהן בהסכמה יתרה בכל פעם שדובר בשבחיו.
ברגעים שלא אפשר היה אלא לכבות את הציניות, או לפחות להעביר אותה למצב השתק, נאחזתי ב"אנשים יפים ומרגשים", כמו שהגדירו אותם פרשני הרקע בכאן 11, חן ליברמן ועקיבא נוביק. למשל תאמר עטאללה שהזכיר וגם הדגים את "פניה היפות ביותר של הרוח הישראלית", או פרופ' דינה בן יהודה, רופאה שהסבירה שחמלה ואנושיות הן התרופה הטובה ביותר. במקרים של שניהם, היה ברור שאלו לא סיסמאות ריקות. לארי שפיץ, שנוביק קרא לו בצדק "גיבור ישראל", יוצא ישיבת הסדר שלחם בעזה ואיבד את ידו הימנית ושתי רגליו - פשוט הצדעתי, שטוף דמעות.
ליברמן התאכזבה כשלהקות הדגלנים (כולל "נגדים ונגדות", מפלאי השפה העברית) לא יצרו "צורה של אריה" ("כמה קשה זה כבר יכול להיות?") בבואם לדגלל (עוד מילה קסומה) את "שאגת הארי". כשאסף גרניט סיפר על קיבוץ הגלויות בביתו, ועל בנו שאוכל בארוחות שישי גם מטבוחה וגם מרק עם קניידלך, התוודתה ליברמן שלא ידעה שמותר לאכול קניידלך מחוץ לפסח. או שזו הייתה הלצה לא אפויה, או שליברמן התרשלה בשנות מגוריה בניו יורק ולא הבחינה שמרק "כדורי המצה" הוא המנה הפופולרית ביותר בכל דיינר שמכבד את עצמו, בכל ימות השנה. במחשבה שנייה, זה הרי לא אירוויזיון, וכמעט כל הערה עלולה להיות מיותרת, אז למה בעצם צריך פרשנים? או שזה רק לטובת מאזיני הרדיו או לקויי הראייה.
ליברמן ונוביק החרישו יחסית בהתייחסם ל"פוליטיזציה הגוברת" של הטקס (ניסוח שלה), למשחקי הכיסאות שקדמו לאירוע (השר בן-גביר התיישב בטעות בכיסא של מיליי, ונעלב בהפגנתיות כשהבין שאינו יושב צמוד לנתניהו), ואפילו התאפקו שלא להסתלבט בהגזמה על התודות שנשלחו מהבמה לראש הממשלה ורעייתו על כך שכיבדו בנוכחותם את האירוע (על מה בדיוק יש להודות להם לעזאזל?), והבקשה שהופנתה לקהל, להמתין עד שהזוג יעזוב את הזירה.
באמת שלא צריך להיות שמאלני חמוץ ומר נפש כדי לדעת ששום טקס, מרשים ככל שיהיה (והטקס הזה היה פחות ממרשים בעיניי), לא יוכל לכבס כביסה כל כך עצובה ומלוכלכת, של מדינה שהגיעה לשנתה ה-78 חבולה ומדממת, שנואה ומבודדת (עם כל הכבוד לדוד מארגנטינה), שסועה ומוכת טראומות. אוקיי, אז אין לנו ארץ אחרת, אבל איך נוכל להפוך אותה שוב לארץ נהדרת? חג שמח.