בגד ים במערכה הראשונה: מגי אוצרי מעוררת ביותר מדרך אחת

אי שם במאה השלישית לספירה, כשביקש רבי יהודה הנשיא ללמד שיעור על דעות קדומות ועל הפער שבין החוץ לפנים, הוא טבע את אחד המטבעות הלשוניים העמידים ביותר בשפה העברית: "אל תסתכל בקנקן, אלא במה שיש בו". עורך המשנה לא דיבר על ספרות, אלא על בני אדם - הוא התייחס לצעירים שמלאים בחוכמה לעומת מבוגרים שדעתם ריקה, אבל המטאפורה שרדה את מבחן הזמן. כל ילד בגן חובה בישראל, גם חילוני לגמרי, יודע שלא שופטים על סמך חיצוניות.

מעניין לראות איך תרבויות אחרות בחרו להתמודד עם אותו קונפליקט אנושי בסיסי: בעוד שאנחנו נשארנו גם 1,800 שנים אחרי עם הפתגם על הקנקן, הצרפתים בכלל מזהירים ש"הגלימה לא עושה את הנזיר", והרוסים מזכירים ש"מקבלים את פניך לפי הבגדים, אבל נפרדים ממך לפי השכל". כל שפה והאריזה שלה, אבל האזהרה נשארת זהה: אל תתנו לחוץ לעבוד עליכם.

באנגלית, הפתגם המוכר אומר "שאסור לשפוט ספר על פי העטיפה שלו". אחת הפעמים הראשונות שהרעיון תועד בכתב הייתה ברומן הקלאסי של ג'ורג' אליוט, "הטחנה על הנהר פלוס" מ-1860, שם נאמר על ידי אחת הדמויות. זה אירוני אם יודעים את האמת על ג'ורג' אליוט - שנחשב בזמן אמת לאחד מהסופרים הגדולים של התקופה הוויקטוריאנית - אבל למעשה היה מדובר באישה בשם מרי אן אוונס, שבעצמה עשתה לעצמה שם בתור עורכת ומבקרת, אך ביקשה לכתוב את ספריה ושיריה בלשון זכר כדי להימנע מסטריאוטיפיזציה של ספרות נשית.

ולמרות שכולנו מכירים את הפתגם הזה על שלל שפותיו, קל מאוד ליפול במלכודת הזו. כקורא - ולמעשה כמי שיש לו מעט מדי זמן ויותר מדי אפשרויות לקריאה - האינסטינקט הראשון שלי כשקיבלתי לידיי את "ורק אנחנו נדע" של מגי אוצרי היה להירתע מהעטיפה שלו. על הכריכה הרכה מופיע חלק מציור של האמנית הישראלית לילית שמבון. הציור כשלעצמו מרתק ומתעתע. במרכזו שתי נשים כמעט זהות בבגד ים מנומר שנאבקות באריות. מסביב לנשים ישנם חרקים ופרוקי רגליים מוגדלים פזורים בכל עבר - עכבישים שחורים גדולים, גמלי שלמה, שפיריות ועוד מיני חרג'וקים שאפשר למצוא בתל אביב. בנוסף, משובצות בפינות שתי גולגולות אדם.

הכריכה האחורית הייתה מזמינה אפילו פחות, עם בלוק טקסט די עמוס, שחושף פסקה יחסית בנאלית מהספר, בנוסף לתקציר די ארוך שחושף הרבה יותר מדי פרטים ובוחר לסכם את הספר כסיפור על אהבה ואובססיה ועל "הרגע שבו קשה להבדיל בין השניים". גם הצבעים לבן וסגול שעוטפים את הספר (על העיצוב: אפרת לוי) מציירים תמונה די ברורה לכל מי שגדל על סטיגמות מגדריות: זה ספר לבנות. בנסיבות טבעיות, ההיכרות שלנו הייתה מסתיימת שם.

אבל משהו גרם לי בכל זאת להתעלם מהאריזה ולבדוק מה יש בקנקן. ואיזה מזל שכך. כי מתברר שברגע שצולחים את המשוכה הוויזואלית, מגלים שמתחת לכריכה המרתיעה הזו מסתתרת יצירה מורכבת וחכמה. מסתבר שלפעמים, גם כשהן שחוקות לעייפה, קלישאות נוטות לעבוד בצורה מושלמת במציאות.

אני לא יודע אם מגי אוצרי חשבה על הסופרת מרי אן אוונס כשכתבה את הספר שלה, אבל סביר להניח שאם הייתה חותמת על הספר שלה בשם עט גברי, הוא היה נקרא אחרת לגמרי - גם אם לא היו משנים בו פסיק. ולמען הסר ספק, זהו ספר נשי מאוד. נשי עד כמעט התרסה. כל הגברים בו, כמעט, הם דמויות חלולות שמבקשות להיראות גבריות יותר על סמך איזה מוסכמה חברתית של גבריות. בקיצור: דושים. הגברים ביקום הספרותי של מגי אוצרי שותים רק קפה שחור או אספרסו, ואוהבים הרבה חריף בפלאפל "כי זה מראה שהם עומדים בזה והם יכולים לזה, כי הם גברים". הגברים של אוצרי לא מדברים על רגשות, הם לא מתחבקים, הם רוצים ללכת למילואים כי יותר קל להם להרוג ערבים מאשר להתמודד עם האישה והילדים שלהם.

ולרגע אפשר להאמין שהיא כותבת עבור נשים שחושבות ככה, ובמידה מסוימת הרבה מהקוראות הפוטנציאליות של הספר בהחלט יהיו כאלה - אבל הספר בהחלט מיועד גם, ואולי בעיקר, לגברים שמסוגלים להתמודד עם "הצבת המראה" הזאת. מראה אלימה ומרטשת מציאות כמו מרדכי דוד, בוטה אפילו יותר ממנו לעתים, אבל אותנטית לחלוטין.

כל סופר פרוזה טוב יספר לכם שהוא שם הרבה מהתכונות שלו בדמויות שלו, אי אפשר אחרת. מגי אוצרי עושה צעד אחד קדימה עם אסיה, כוכבת הסיפור שלה, שנראית כאילו לקחה הרבה יותר מקצת תכונות אופי ויופי של הסופרת. שתיהן היו פקידות בטייסת קרב בצה"ל. שתיהן סובלות מהפרעה דו-קוטבית בעקבות טראומת ילדות קשה. לשתיהן יש קול קטן וגבוה. מושא אהבתה בסיפור קורא לה "ציף ציף" ו"בני ציפר". בטוויטר חשפה בעבר שככה קורא לה בן זוגה ואבי בתה במציאות.

המשחק הזה, שמטשטש בין המציאות לבדיון, לא חל רק על הדמות הראשית אלא גם על הרקע. העלילה המרכזית נעה על הציר שבין "ליל גלנט" הראשון של מרץ 2023 ועד אמצע נובמבר של אותה שנה, אבל נקודת השיא היא כמובן טבח ה-7 באוקטובר. אוצרי משתמשת באירועי הבוקר שאף ישראלי לא ישכח כדי להבהיר עד כמה האובססיה של אסיה הייתה עמוקה - כזו שלא רק מילאה את עולמה, אלא כמעט חיסנה אותה מפני התקף הדיפרסיה הקולקטיבי של אותו יום. בעוד שהנוח'בות כובשים את קיבוצי העוטף והמדינה מתפרקת בשידור חי, אסיה חוזרת למיטה ונרדמת. היא בילתה את הלילה בערבוב של מסקל ושמן קנאביס מול פרקים ישנים של "חברים" בנטפליקס, וכשהאזעקות מתחילות היא אפילו לא טורחת לצאת לחדר המדרגות. עבורה, לאובססיה הפרטית יש יותר משמעות מאשר לחורבן הלאומי. באופן אירוני, יצר ההרס העצמי שלה הפך לשכבת מגן והציל אותה מהידרדרות לתהום של אותה שבת שחורה.

הניתוק המוחלט הזה, של אדם שמתעקש להמשיך את הדרמה הפרטית שלו בתוך מלחמה גדולה, הופך את "ורק אנחנו נדע" למה שהיה יכול להיות עבור מלחמת חרבות ברזל מה ש"שירת הסירנה" של עירית לינור היה למלחמת המפרץ. ואכן, החיבור ללינור הולך עמוק יותר. זה לא רק שני סיפורי אהבה שמסופרים מנקודת מבט נשית - חזקה ושברירית בו זמנית - על רקע ירי טילים על תל אביב. שתי הדמויות הראשיות, טלילה ואסיה, מצטיירות כנשים שנונות וחדות לשון המאיימות על גברים מסוימים, בעיקר על אלו שמנסים להפגין חספוס מאצ'ואי. לא במקרה דמיינתי לכל אורך הקריאה את אבשלום, הגיבור הגברי, בתור יאיר לפיד עם בלייזר שחור מעל חולצה שחורה והרבה ג'ל בשיער (רק גבוה יותר, בכל זאת טייס). בנוסף, "שירת הסירנה" זכור בזכות המצאת המונח "האקס המיתולוגי", ובמידה רבה גם הספר של אוצרי עוסק בצל הארוך שמטיל אקס כזה. אלא שפה, פחות או יותר, נגמר הדמיון.

עלילת הספר, על פניו, נשענת על טרופ מוכר, אפילו מעט לעוס: אישה צעירה שחודרת לתוך נישואים, מתחילה כצלע שלישית עם הבעל, אך עד מהרה מפתחת אובססיה ומערכת יחסים אינטימית דווקא עם אשתו (אפשר לטעון שזה ספוילר, אבל זה כתוב על הכריכה האחורית). אלא שאצל אוצרי זו לא סתם הסתבכות של משולש רומנטי, אלא ממש סוג של מלחמת פרוקסי פסיכולוגית. הגיבורה פולשת למרחב האינטימי ביותר של הזוג, מתמקמת איפשהו על הסקאלה שבין אהבה אובססיבית לניסיון נקמה בגבר שמעדיף את אשתו על פניה, ובפועל - היא פשוט מזיינת אותה ("כמו מכונת זיונים מיומנת") כדי להרגיש שהיא דופקת אותו. אם המשפט האחרון היה לכם קשוח מדי, כנראה שהספר לא בשבילכם.

זהו מהלך שמשחק על המתח העדין שבין "אני שונאת אותה" לבין "אני רוצה להיות היא", וראינו אותו לא מעט בתרבות הפופולרית - מסרטים כמו "נטלי..." או "ויקי כריסטינה ברצלונה", ועד לספרים כמו "שיחות עם חברים" של סאלי רוני. למעשה, הפסקול המתבקש ביותר ללוות את קריאת הספר הוא השיר "Girl Crush" של ליטל ביג טאון, שמתאר בדיוק את הבלבול החושי והקנאה המייסרת הזו (ואם כבר בלבול מגדרי, תעשו לעצמכם טובה ותשמעו את גרסת הכיסוי של הארי סטיילס לשיר הזה - קונטנדר ראוי בכל תחרות של "הקאבר הטוב בהיסטוריה"). גם אוצרי עצמה מודעת למשחק הזהויות הזה, וקורצת לו בספר דרך אזכור לסרט "ינטל". אבל אם במקומות אחרים הטרופ הזה עלול להרגיש ממוחזר, כאן אוצרי מצליחה להפיח בו חיים באמצעות נשק סודי אחד: היא עצמה.

בשנים האחרונות הפכה מגי אוצרי לדמות ציבורית בולטת ופרובוקטיבית, בעיקר בזכות חשבון הטוויטר הפופולרי שלה, בו היא נוהגת לחרפן ביביסטים על בסיס שעתי. גם מי שלא עוקב אחריה כנראה נחשף לקריאה שלה להגיע בבגד ים לכיכר דיזנגוף ביום כיפור, במחאה נגד הצבת מחיצה להפרדה מגדרית - פרובוקציה שהושלמה כשהצטלמה באותה כיכר בבגד ים מנומר, בדיוק כמו זה שעל העטיפה, לכתבת הקידום של הספר בידיעות אחרונות. פתאום, האקדח המנומר שהונח על הכריכה במערכה הראשונה ירה בלב המיינסטרים הישראלי, ושתי הנשים בבגד הים - אלו שכמעט גרמו לי להניח את הספר בצד - מקבלות משמעות חדשה לגמרי.

וזה בדיוק מה שהופך את הקריאה ב"ורק אנחנו נדע" לחוויה כל כך מתעתעת. אוצרי מפלרטטת בלי הרף עם הסקרנות המציצנית והטבעית של הקורא, ומזמינה אותנו לנסות ולפענח כמה מהסיפור היצרי - והוולגרי לעתים - הוא אמיתי, וכמה הוא פרי דמיונה הקודח. עצם בחירת שם הספר הוא הרי הצהרת כוונות מובהקת - רק היא, ומי שהיא כתבה עליו את הספר (הנקרא בסיפור אבשלום, ולעתים עונה לשם החיבה דובי), יידעו מה באמת קרה שם. התחושה הזו, שאולי שום דבר מהטירוף הזה אינו מומצא, לוקחת את משולש האהבה השחוק והופכת את היצירה ל"משוגעת" אפילו יותר - ובקטע הכי טוב שאפשר.

המשחק הפסיכולוגי הזה בא לידי ביטוי גם באופן שבו אוצרי כותבת על מיניות. הסקס מתואר בספר לרוב כפעולה טכנית. לעתים הפעולה הזו אומנם מלווה בתחושה רגשית של ניצחון קטן או זכייה בפרס, אבל התיאור עצמו של האקט הוא קר ויבש, לעתים תרתי משמע. באחת הסצנות היא מתארת כיצד תחושת החדירה הרגישה "כמו סכין שמפלסת את דרכה בצוואר הרחם שלי, כמו לידה הפוכה. מהחוץ אל הפנים". זה איננו תיאור של סצנת אונס, ואולי דווקא בגלל זה השורות האלו קשות לקריאה לא פחות. אוצרי מציפה כאן באומץ את אותן פעמים שבהן ה"הסכמה" היא בסך הכל תירוץ גברי, חלול וחסר רגישות.

השיגעון הזה, שמרחף מעל העלילה, הוא לא רק כלי ספרותי - הוא נוכח בספר כמעט כמו תיאורי הסקס. אוצרי לא מתביישת בהתמודדות שלה עם מאניה דיפרסיה (הפרעה דו-קוטבית), ובחיים האמיתיים היא עושה למחלה ריקליימינג של ממש. רק לאחרונה היא התקוטטה וירטואלית עם איש ערוץ 14 נעם פתחי והסבירה בכנות חשופה למה היא לא מסוגלת להחזיק במשרה "רגילה". הספר יורד לרזולוציות המעמיקות והכואבות ביותר של המצב הזה, כולל בחינת מעמד הנכות מול ביטוח לאומי, הקושי הבסיסי בלהיות שכירה, ובכלל - ההתמודדות המתישה עם "חיים של גדולים" לצד נכות שקופה.

וכאן אוצרי מוסיפה עוד שכבה חכמה של ביקורת, כשהיא מעמידה את ה"שיגעון" המאובחן של הגיבורה מול ה"הפרעות" של שאר הדמויות. אשתו של המאהב היא פריקית של ניקיון ושליטה, והוא עצמו - הטייס הישראלי הגאוותן - שומר על הגוף שלו כמו מבצר כדי להישאר חתיך, במה שמתואר כהפרעת אכילה לכל דבר ועניין. אלא שביקום הישראלי והנורמטיבי, הטירוף שלהם לא נתפס כהפרעה נפשית שמצדיקה הנפקה של תעודת נכה מביטוח לאומי. להפך, על האובססיות שלהם הם מקבלים מחמאות וסטטוס - לא פטור מתור.

הפער הזה מחדד היטב את הצביעות החברתית סביב השאלה מי כאן בעצם המשוגע - וכן, אי אפשר לנתק את זה מההקשר המגדרי. אישה שסוחבת פגיעה נפשית בעקבות טראומה מינית היא "משוגעת", בעוד שגבר עם שריטה בנפש נתפס לא פעם כ"גיבור". אוצרי מתייחסת לכל זה בניואנסים קטנים ונטולי שיפוטיות גלויה, אלא שזהו פשוט כלי ספרותי שמוטח בראש של הקוראים כמו פטיש 5 קילו.

ועדיין, עם כל המחמאות, אי אפשר להתעלם מהבעיה המרכזית של הספר - הסוף שלו. אם נדמה שרוב הספר נכתב בעיצומו של התקף מאניה סוער, האפילוג מרגיש כאילו נכתב עמוק בתוך הדיפרסיה. יש בו סגירות מעגל מהירות מדי, כמעט חפוזות, בעיקר בכל הנוגע ליחסיה של אסיה עם הוריה ועם הטראומות של ילדותה. אוצרי מתייחסת לזה בעצמה ממש בעמודי הסיום כשהיא כותבת ש"במציאות אף פעם אין סופים חד משמעיים... זו תמיד התנתקות חד צדדית... זה תמיד אכזרי ואין בזה נחמה. כמו איבר שנקטע בחופזה, שנייה לפני שמאוחר מדי, כשחסם העורקים כבר מציף אותו ברעלים".

אלא שגם אם מגי משאירה אותנו עם הרעל והכאב ובלי נחמה בשם האותנטיות, כאן בדיוק עובר הגבול הדק שבין יצירה ספרותית ליומן של אדם אמיתי. הבחירה הזו אומנם נאמנה לחיים, אך היא פגומה ספרותית. אוצרי מכריחה אותנו לקרוא סיפור אמיתי ומדמם - דווקא בתקופה שבה אנחנו כל כך זקוקים לאסקפיזם - וההתנגשות הזו מותירה את הקורא עם תחושה של קטיעה כואבת ולא בהכרח מספקת.

ולמרות זאת, אולי בגלל הכנות הזו, ואולי בגלל הקצב המסחרר, בלעתי את כל הספר (222 עמודים) ביממה אחת. זה קשור קודם כל לכך ש"ורק אנחנו נדע" כתוב בצורה פשוטה וישירה. באופן אירוני, הרבה מהציוצים של אוצרי בטוויטר כתובים בשפה גבוהה יותר, כיאה לדוקטור למשפטים. למעשה, גם ספרה הקודם שקראתי, "עיניים אדומות", שהוגדר כספר נוער, נכתב במשלב שפתי גבוה יותר. הפעם, הספר כולו מוגש כמונולוג בגוף ראשון - מעין מכתב ארוך וחשוף למאהב לשעבר - והמשלב בו הוא קז'ואלי, כמעט כמו שיר של נונו.

הבחירה הסגנונית הזו הופכת את הספר לקריא וזורם במיוחד, אבל זו תהיה טעות ענקית לטעון שהוא כתוב ב"שפה נמוכה". אוצרי היא כותבת מתוחכמת שמשבצת פנינים של תוכחה חותכת גם בתוך המשפטים הכי פשוטים שיש. כך, למשל, כשהיא מספרת שבתקופת הצבא הבינה שהטייסים הנחשקים מעוניינים דווקא בפקידות הכי "שטותניקיות", היא כותבת: "וכשהבנתי את זה, גמרתי אומר לפגר את עצמי עבור האהבה שלכם. לטפש את עצמי כדי שתרצו בחברתי". איזה יופי שובר לב יש בפשטות הזאת - ובהבנה שאולי אוצרי "מפגרת" את עצמה בשבילנו.

בסופו של דבר, "ורק אנחנו נדע" מחזיר אותנו לג'ורג' אליוט מתחילת הדברים. המרחק בין מרי אן אוונס, שנאלצה להסוות את זהותה המגדרית כדי לשרוד בעולם הספרות, לבין מגי אוצרי, שכותבת סיפור אולטרה-נשי וחסר עכבות, הוא עצום. אוצרי לא מבקשת אישור, והיא לא מנסה להתאים את עצמה לשום סטנדרט גברי. ניצחונו הגדול של הספר טמון בכך שדווקא מתוך הספציפיות הנשית והכל כך מדויקת הזו, הוא מצליח להיות יצירה שגם גברים יתרגשו ממנה - בתנאי שיסכימו להניח בצד את האספרסו המר, לא להסתכל בקנקן, ופשוט לקרוא.