שלושה מקרים בשבוע אחד בכלא ארבע גרמו לנו לפנות לעורכת דין ולעיתונות, להגיש תלונה וקבילות. למרות שזו לא הפעם הראשונה שזה קורה, ושכבר הרבה זמן התחושה היא שזו המדיניות בכלא. אלו השרידים של התקופה של איבגי, הכל פחות ממוסד, אבל קיים. שלושה מקרים של אלימות של אסירים נגד אסירים בעידוד הסגל, כאמצעי לשליטה בכלואים. טיפול ב"עושי בעיות" על ידי יצירת "מעמד שליט" של אסירים, ששולטים על שאר הכלואים, יוצרים סדר ומשמעת באמצעות כוח, ובתמורה מקבלים זכויות יתר. מישהו אמר כוסאמק, הם יודנראט.
1. באפסנאות הקבלה עם איליה, סרבן חדש, אני עונה לאסיר שעובד באפסנאות, רועי, בתוקפנות על תוקפנות. הכוונה שלי היתה לתת לאיליה תחושה של איך מגיבים לאלימות בכלא. רועי זורק עלי קרח מקנקן, יוצא החוצה וקורא לחייל אחראי האפסנאות, דודי, ודודי קורא לי לצאת החוצה מהחדר. אני לא חושש ממכות ליד דודי, שהוא איש סגל. רועי נוגח בי (לא נגחו בי מאז כיתה ה') ודודי לא עושה דבר, ואחר כך מחפה על רועי בשקרים לממונים, אומר שאני סתם מספר סיפורים, ואפילו מאיים עלי במכות בעצמו.
2. יוני יחזקאל, סרבן וחבר, שיושב עכשיו את תקופתו השביעית באגף, מוצא מהתא, והמד"כ אומר לשותף שלו לתא שיטפל באלכס, שהוא מכניס במקום יוני, כי הוא עושה בעיות. מהתא ממול יוני רואה את השותף שלו מרביץ לאלכס וצועק עליו: מה שמו אותך במקום הפצפיסט, אני רוצה את הפצפיסט שלי, יא מניאק. המד"כ מגיע אחרי כמה דקות. מסתכל על ההלקאה ואומר לאלכס, מצטער, אני לא יכול להעביר אותך לתא אחר, כנראה שתצטרך לסבול קצת. ולמלקה, תפסיק אלון, זה לא יפה!
3. אני נכנס לחדר המפקדים, נמצא שם ניסים, אחד האסירים ש"שולטים", משתעשע עם אחד המפקדים. כשאני נכנס הוא מיד מתנפל עלי, כי לאסירים אסור להיכנס לחדר, תרד למדרגה. אתה לא המפקד שלי, אני עונה. הוא דוחף אותי למטה ומאיים עלי ליד המפקדים שיכה אותי "גם על עכשיו וגם על הטעות עם רועי". אני עייף. אין לי כוח לעוד ריב, אני יורד. המד"כים ממשיכים בשלהם. אחר כך שאלתי אחד מהם: איך אתם נותנים לניסים לאיים ככה על אנשים, למה אתם לא עושים כלום? הרי זה התפקיד שלכם למנוע דברים כאלה. והתשובה שלו היתה: הוא מדבר הרבה. עכשיו נחכה ונראה מה ישתנה.
למה בית דין?
עבר זמן עד שהבנו את המדיניות החדשה, וזאת בעיקר תודות לפרקליט הצבאי, קוסטליץ, שפשוט אמר אותה: מי שיישפט חמש פעמים יילקח לבית דין. זהו. אף אחד לא יודע מה יקרה בסוף, אבל יש הערכה. בראיון של ראש אכ"א ל"במחנה" העריך הכתב שנישפט לשנה (ואחר כך יש גם קיצור שליש או חצי על התנהגות טובה), אבל דב חנין, העו"ד, מזכיר כל פעם שזה יכול להיות עד שלוש שנים, ושאל יתהלל חוגר.
עכשיו הגיע הזמן להחליט, כי עוד עומדת בפני האפשרות להתלבט. האם אני מוכן לשבת כל כך הרבה זמן בכלא? אני עומד לקראת סוף תקופתי הרביעית בכלא, אבל למעשה יש לי הזכות החוקית לבקש להישפט בפני בית דין ולא בפני סתם פלאפל. עד עתה מעולם לא ביקשנו בית דין, מכיוון שבית דין עלול לתת 3 שנים, בעוד שפלאפל יכול לתת רק 28 יום (למרות שהוא עדיין לוקח בהליכה מבחינת הטעם). אבל עכשיו, כשברור שלאחר חמש תקופות הולכים ממילא לבית דין, למעשה אין שום סיבה לא לבקש להישפט בפני בית דין. אלא אם המחיר כבד מדי (דב: "תזכור, זה יכול להיות עד שלוש שנים").
החלטות, החלטות, חשבה בת היענה, מצד אחד זאבים ומצד שני נמר, ותקעה את הראש בחול. אבל אני לא, ואפילו מביט למציאות בעיניים, ובהקשר הזה ממקד את מבטי בדבר מסוים אחד. מבעד לאובך התקשורת, מבקיעים מעט מאוד קולות נגד הכיבוש. השמאל אילם כמעט. למעט הסירוב שלנו ושל המילואימניקים, על איזו התנגדות לכיבוש שומעים? שלוש שנים זה המון זמן לשבת בכלא, אבל אם אצא עכשיו על קב"ן, בכל מקרה אקדיש את השנים האלה לתרומה פעילה לחברה (התכנית היא לעשות שירות לאומי כשאצא), ואני חושב שישיבה בכלא, כחזית במאבק נגד הכיבוש, משפיעה לא פחות מכל שירות לאומי. הסירוב הוא שירות חשוב עבור החברה הישראלית שהמתנחלים והכיבוש הורגים בה כמו גידול סרטני, ומה הן כמה שנים בכלא בשביל חברה בריאה. אני מוכן לכלא, אז קדימה בוגי ברינג און דה בית דין.