בשני רגעי מפתח ב"השטן לובשת פראדה 2", אנשי תקשורת תוהים מי בכלל יקרא את התוכן שלהם, או פוסקים בצער שאיש לא קורא אותם. זו תהייה משותפת לכולנו בימים הללו, ורלוונטית במיוחד לסרטי המשך שכאלה. לכאורה, יש להם קהל שבוי בכל מקרה, והוא ממילא רוב הפוטנציאל המסחרי שלהם.
אלא שזו תפיסה שגויה. עורכים עצלים, מהסוג ש"השטן לובשת פראדה 2" לועג להם, אולי ימהרו לתת כותרות כמו "חובה למעריצים" או "למעריצים בלבד", אלא שהאמת מורכבת יותר - ההמשכון הזה עומד בפני עצמו, והוא שונה לחלוטין מן המקור וגם מעניין יותר ממנו. לא מדובר במחווה נוסטלגית או במסחטת כספים על חשבון הלהיט הפולחני, אלא בפרויקט שמשתמש בו כבסיס כדי לפתח רעיונות חדשים ואקטואליים. זה כל כך לא מובן מאליו בימינו, שמתחשק להוריד את הכובע בפני המפיקים, לתסריטאית אלין ברוש מקנה ולבמאי דיוויד פרנקל (שניהם היו אחראים גם לסרט הקודם).
הסרט ההוא, כזכור, יצא ב-2006 והיה מבוסס על רומן המפתח של לורן וויסברגר, שבאופן לא רשמי התבסס כשלעצמו על התקופה המסויטת בה עבדה כעוזרת זוטרה של אנה וינטור, העורכת האגדית של מגזין האופנה "ווג". בסרט שינו את שם המגזין לראנווי ואת שם הדמות למירנדה פירסטלי. למתמחה הצעירה קראו אנדריאה.
העיבוד הקולנועי שינה הרבה לעומת המקור - למשל, מחק את הזהות היהודית של שתי הגיבורות וגם אימץ בסופו של דבר גישה פייסנית בהרבה כלפי העריצות של העורכת הראשית. אך כמוהו, גם הוא היה רומן חניכה של דג מחוץ למים - סיפורה של חנאנה חסרת מושג, שעוברת מסע חישול תחת שרביטה של דיקטטורית האופנה המחוספסת בעולם.
הסרט היה הרבה דברים, ובין השאר גם הכניס את השיח על אופנה למיינסטרים, בתקופה שבה מושגים כמו "פאשניסטה" עוד לא היו מוכרים בכל בית. הוא גם זכה למועמדות בקטגוריית עיצוב התלבושות באוסקר - משהו שכנראה לא יקרה הפעם, כי "השטן לובשת פראדה 2" הוא פחות על בגדים, ויותר על דברים אחרים.
הפתיחה ניגשת ישר לעניינים. אנדריאה, שוב כמובן בגילומה של אן האתוויי, זוכה בפרס על כתבות התחקירים שלה - ומנצלת את נאום הזכייה שלה כדי לבשר שהיא והקולגות שלה פוטרו זה הרגע בהודעת טקסט. נשמע ריאליסטי להכאיב.
מירנדה, כמובן בגילומה האגדי של מריל סטריפ, שקועה בצרות משלה כעורכת של ראנווי. סטנלי טוצ'י שוב מגלם את יד ימינה, שקצרה ידו מלהושיע, אך אולי דווקא אנדריאה תעזור? בצוק העתים, מבחינתה ומבחינת המגזין, היא מגיעה אליו כדי לעבוד בו כעורכת. אחד מן הפאנצ'ים הרבים הוא שהבוסית שלה משכבר הימים, בדיוק כמו פעם, לא מזהה אותה.
ואיפה אמילי, אתם שואלים, זו שעמדה בזמנו בין מירנדה לאנדריאה, והיתה אויבת מושבעת אך סימפטית שלה? בגילומה של אמילי בלאנט, היא שוב כאן, אך עובדת באימפריית האופנה של דיור. היא פרודה עם שני ילדים וכרגע יוצאת עם מישהו שמתגלה כסוג הדמות הכי שכיחה בתרבות האמריקאית של השנים האחרונות - מיליארדר נטול עכבות סטייל אילון מאסק, שלא מאמין בעולם הישן ונחוש להחליפו בסדר חדש לחלוטין. מבחינתו לא צריך יותר מעצבי אופנה, צלמי אופנה או עורכות אופנה. את הכל יכול לעשות AI. מגלם אותו ג'סטין טרו.
גם לאנדריאה ולאמילי יש דיאלוגים שמתייחסים לסרט הקודם, למשל על אכילת פחמימות, אבל זה בשוליים. עיקר העלילה שונה לחלוטין. הפעם לא תראו את אנדריאה מתרוצצת ברחובות ניו יורק כדי להביא למירנדה קפה או מקבלת שיעורים באופנה. הפעם, העלילה מתמקדת בתככים מאחורי הקלעים של המגזין, שמסמלים את הקרב על פניה של התקשורת.
מירנדה, שהיתה הדמות עם הכי הרבה כוח בסרט הקודם, נשארת הפעם פסיבית למדי. הפעולה מגיעה בעיקר מן הכיוון של אנדריאה ואמילי. שתיהן בוחשות בקלחת, אם כי יש להן חזון שונה. האחת רוצה לשמר את העבר, ולשנייה יש רעיונות דיסטופיים יותר. ייאמר לזכות הסרט שהוא לא נופל לקלישאות של "קרב חתולות" וגם לא מציג אף אחת מהן כנבלית. באחת הסצינות היפות, לאחת מן הדמויות יש הזדמנות לסגור חשבון עם השנייה ובמקום זאת היא מעצימה אותה, ובין השתיים יש רגע של אחווה. הן גם מנצלות אותו כדי לאכול צ'יפס, שזה תמיד משמח.
גם במובן הזה הסרט מתקדם יותר מקודמו. בכל מקרה, הוא סיפור אחר לגמרי, ונראה יותר כמו פיילוט לסדרה של HBO על קרבות שליטה בעולם התקשורת, מאשר כמו המשכון ל"שטן לובשת פראדה". למה לא שיווקו אותו ככה? כנראה כי זה לא נשמע כמו מתכון לשובר קופות.
ולמה כל זה נמשך 120 דקות? כנראה גם כן מסיבות מסחריות, כדי למסגר אותו כאירוע קולנועי, כזה שכדאי לצאת מהבית בשבילו (ואכן, כדאי!). אנשים אוהבים להתלונן על אורך של סרטים, אבל מה לעשות שאם הם ארוכים יותר, הם נראים חגיגים יותר ולכן גם שווים יותר. מבחינה אמנותית, האורך מיותר. הרבה מדמויות המשנה סתם סוגרות פינה, או קיימות כדי לסמן וי על משבצת הגיוון האתני. לאנדריאה יש מושא אהבה רומנטי זניח, עד כדי כך שנראה כי הוא עצמו שוכח לפעמים את קיומו בסרט. נציין גם כי לקראת הסוף יש גם הופעת אורח של כוכבת שלא נגלה את שמה, אבל היא גדולה לא פחות מסטריפ והאתווי, אולי אפילו כמו שתיהן ביחד. לא נעים להגיד, אבל הסרט היה מסתדר בלעדיה.
העומס לא הכרחי, אבל הסרט בכל זאת מעניין לצפייה: תצוגות המשחק מעולות, כמו בפרק הקודם, והבימוי של פרנקל מרשים עוד יותר הפעם, וקולנועי מאוד. יש בו הרבה רגעים משעשעים, בעיקר אלה המתארים את השקיעה הכלכלית של עולם התקשורת, למשל כשמירנדה נאלצת לראשונה בחייה לנסוע במחלקת תיירים. התסריט רהוט ושנון, והעלילה מרתקת וכוללת כמה תפניות ורגעים לא צפויים. מעל הכל, היא חכמה, חדה ואקטואלית מאוד.
מעבר לכל הקישוטים, ברור כל הזמן מה מרכז הכובד העלילתי: העימות בין העולם הישן והחדש. כמה מרגעי השיא מתרחשים במילאנו, גם בגלל האופנתיות והיופי של העיר, וגם כי איטליה הקלאסית מהווה כאן סמל לקלאסה האותנטית של פעם, כזו שעלולה להיעלם לנצח - ממש כמו פומפיי, שגם אותה מזכירים כאן. מול הסטייל המילאנזי עומדים אנשי תאגידים מעונבים, תאבי בצע וחסרי נשמה, שרוצים להחליף אותו באלגוריתמים מהונדסים. הסרט נראה כהמחשה לקללה הסינית "מאחל לך לחיות בזמנים של שינוי". העמדה שלו ברורה: העולם שמייצגות אושיות כמו מירנדה פריסטלי אינו חף מבעיות, אבל הוא גן עדן לעומת העתיד שמכינים לנו תאגידים, חברות ייעוץ למיניהם, אימפריות של בינה מלאכותית ואנשי "חזון" כמו אילון מאסק.
קל לבטל סרטים כמו "השטן לובשת פראדה 2" במושגים מתנשאים ומבטלים כמו "צ'יק-פליק", "סרט בנות", "גילטי פלז'ר" ועוד שטויות כאלה, אבל למעשה זה סרט פיקח ומפוכח, רציני מאוד וגם עגום מאוד. קודם כל, כי לאף אחת מן הגיבורות בו אין מערכת יחסים יציבה, ואחת מהן אף מודה כי הקריבה את חייה האישיים למען הקריירה.
נוסף לכך, הסרט מפגין גישה מלנכולית לגבי העתיד של עולם התוכן. ברור שמנסים פה למצוא לכך פתרונות אופטימיים, הרי אחרת לא היתה עלילה, אבל ניכר גם כי לכל הדמויות ברור שזה קרב מאסף, והעתיד די קודר. על משקל האמירה המפורסמת של איינשטיין, נותר רק לומר - אין לדעת איך ייראה "השטן לובשת פראדה 3", אבל את "השטן לובשת פראדה 4" יעשו ב-AI.