לבנט יש בעיה: מצד אחד הוא חייב להופיע בטלוויזיה, כמו כל מועמד שאינו נתניהו. מצד שני, כל הופעה שכזאת היא מוקש. לא רק מפני שבנט, בניגוד ליריבו, מתייצב ועונה לא רק על שאלות מוזמנות ממראיינים ובערוצים נוחים, אלא מפני שההופעות שלו משדרות מסר סמוי שמזיק לו מאוד.
תכף נידרש למסר הזה, אבל קודם כל קצת על "ליל הראיונות" של בנט בשלושת ערוצי הטלוויזיה החופשיים בישראל. לראיין את בנט היא משימה לא פשוטה לשלושה שעשו זאת אמש: טלי מורנו ב-11, יונית לוי ב-12 ואודי סגל ב-13.
למה לא פשוטה? מפני שבסתר ליבם רוצים כל השלושה שבנט ינצח. הם אולי לא מתים עליו, לא חושבים שהוא אידיאלי, אבל בטוחים שהוא עדיף על נתניהו. לכאורה זה היה אמור להבטיח לבנט סביבה אוהדת.
הבעיה היא שכל השלושה (כמו גם חלק ניכר מעמיתיהם) יודעים שהם חשודים מראש בעוינות לנתניהו (אחד מהישגיו הגדולים ביותר, ברמה התקשורתית, של ראש הממשלה: מיתוג כל מי שמפרש את המציאות הרעה כהווייתה כ"שמאל" ואף "תבהלה" ו"תרעלה"). מה עושים? מתנפלים על בנט.
לכן, אם היה חוט מקשר בין כל שלושת הראיונות של בנט בשלוש מהדורות במקביל, כלומר מעבר לדף המסרים שהביא עמו המרואיין, הרי שזה היה הלך הרוח הפאסיבי-אגרסיבי של המראיינים.
פאסיב-אגרסיב
אחד (סגל) התעקש איתו על הודעתו כי בניגוד לקדנציה הקודמת, הפעם לא יקים ממשלה שתישען על מנסור עבאס. השתיים האחרות לחצו בנקודות כמו יחסיו עם איזנקוט (יונית לוי) או איך יוליך תהליך מדיני במקביל למדיניות "אף שעל" (טלי מורנו).
משום כך זה נראה קצת מלאכותי - בבחינת: הנה, פה אנחנו הולכים להראות לצופים שאנחנו מסוגלים להיות נשכןנים כלפי מי שאני בסך הכל רוצה שינצח.
בנקודת המוצא הזאת כשלעצמה אין בעיה: עיתונאי זכאי לדעתו, גם בקרבם יש רוב שחושב שישראל תינצל רק בעזרת חילופי שלטון - וכל עוד כל אחת ואחד עושים את עבודתם באופן מקצועי, דיינו.
הבעיה היא שזה על הנייר, כי בפועל קיבלנו ראיונות שזגזגו בתזזיתיות בין חיוך לסבר פנים חמור, בין דיבור רך לכמעט צעקה - לפרקים היה ממש לא נעים (ויזואלית ו-ווקאלית) לצפות או להאזין.
בנט בא מוכן. כלומר, במגבלות הז'אנר: היו לו נושאים שהיה חשוב לו להעביר. בקצרה: האיחוד עם לפיד - אקט מנהיגותי, איזנקוט יעשה בסוף את הדבר הנכון ויצטרף, נביס את נתניהו, נדע לומר גם "לא" לאמריקנים אם נצטרך, ונפעל לגיוס בני הישיבות.
על כל הנושאים האלה חזר שוב ושוב בשלושת הערוצים (לדברי בנט הוא הציע גם לערוץ 14 להתראיין אצלם - וההחלטה שלא לראיין אותו היא שלהם).
היו לו גם כמה אמירות מעניינות קצת יותר, כמו בחינה מחודשת של כל המינויים החשובים שמינה נתניהו: האם הם משרתים אותו או את מדינת ישראל? וכן לגבי מה שהגדיר כטרור, כולל טרור יהודי ביהודה ושומרון או טרור חרדי במאבק ההשתמטות. אלה היו אמירות שלא שמענו באופן מפורש כל כך מבנט עד היום, והן העניקו ערך עיתונאי של ממש לראיונות השונים.
תן למציאות לדבר
והנה הגענו למלכוד של בנט: מצד אחד הוא חייב להתראיין, מה שמדגיש את ההבדל בינו, שמוכן להתייצב מול המצלמה ולדבר עם הציבור, גם אם זה אומר להתפתל לפעמים, לבין נתניהו. מצד שני, כל ריאיון כזה מציג את החולשה הגדולה שלו: הוא מרואיין פחות טוב מנתניהו.
הפער הצטמצם מעט, זה נכון - בין אם בשל השתפרות קלה אצל בנט ובין אם כתוצאה מירידה של כושרו של נתניהו ("כבר לא צעיר ולא בריא" הזכיר בנט, כשנשאל על עמדתו לגבי חנינה).
ועדיין, במציאות שבה יש רבים שמאסו בראש הממשלה ובכל זאת נתלים בו - אותם אנשי "תראה לי אחד שיכול להחליף אותו" - כל הופעה של בנט דווקא מחזקת את החשש מהשינוי, במקום להפיג אותו.
למעשה, המציאות היא הטיעון החזק ביותר של בנט: המציאות העגומה מול חמאס, חיזבאללה, איראן, מבחוץ וההשתמטות, שוד התקציב, המצב בכבישים, יוקר המחיה והאלימות הגואה מבית.
העניין הוא שהמציאות הזאת קורית כל העת גם בלי שבנט יפתח את הפה, ומאחר שהוא האלטרנטיבה, עושה לו רק טוב.
אז נכון שצריך להציג גם מה כן - ולא רק מה (ובעיקר מי) לא, אבל אם הייתי צריך לייעץ לבנט, הייתי אומר לו להתרחק מהמצלמות והמיקרופונים (לפחות עד למופע האיחוד עם איזנקוט, ערב סגירת הרשימות לכנסת).
עד אז, מוטב שיתאמן שוב ושוב על הופעה מול מצלמה, על אינטונציה ועל שפת גוף נכונה - כל הדברים שבעידן הטלוויזיה (והרשתות) הופכים שאפתנות אישית במסווה של פטריוטיות, לניצחון בבחירות.