הפוליקר של העוטף: האלבום של ג'ימבו ג'יי הוא ה"אפר ואבק" של דורנו

מה עושה זמרת פופ שאחרי קריירה בת כעשור זוכה ב"להיט מדינה", שיר שכל המדינה מכירה ומזמזמת, להיט שאיתו היא מככבת בפרסומת לבנק גדול, ובמקביל הופכת לסלבית נחשקת שמככבת במדורי הרכילות? איך היא ממשיכה וממנפת את ההצלחה? האם היא מנסה להוציא שיר דומה, שינסה לשחזר את אותו הטריק שכבר עבד לה? האם היא מנסה להתפתח ולהעמיק באותו הז'אנר? האם היא מנסה להמציא עצמה מחדש בכיוון אחר, או חוזרת למקורות שלה?

"יהלום מעבדה", חצי האלבום שהוציאה נסרין קדרי אחרי הצלחת הענק של הלהיט "לא לפנות אליי", שהפיק ג'ורדי, מנסה למצב אותה במגרש הצפוף של הפופ הים תיכוני, תוך כדי הבלטת היתרונות היחסיים שלה. אלא שההצלחה היא חלקית בלבד, עם תחושת פספוס. יש כאן חמישה שירים, שהטוב מביניהם הוא דווקא האחרון, "יאללה באס", קטע היפ הופ קצרצר באורך דקה וחצי, שממשיך את הקו של "לא לפנות אליי" ומצייר את נסרין כזמרת הכי קולית בסביבה, אחת שלא מתעסקים איתה, שחותכת ומעיפה את כולם. השיר הזה קצר מדי, נגמר מהר מדי. חבל שלא כתבו כאן עוד בית, משכו עוד פזמון והכפילו את אורכו, היה מתקבל להיט לגיטימי שאתו נסרין היתה יכולה ללהוט גם בהיפ הופ.

המיני אלבום נפתח עם "יהלום מעבדה", באנגר חתונות מזרחי "כבד", עם קריאות "יאללה! יאללה!" במבטא ערבי, וטקסט הומוריסטי דוקרני, שנסרין מטיחה בפרצוף של החתן והכלה בלי שום רגישות. מומלץ לדיג'יים שינגנו אותו בשמחות לחכות שכולם יהיו כבר שתויים. "שיר באוטו" הוא מז'אנר שירי הפרידה-אהבה ששומעים בנסיעות, שהפופ הים תיכוני מלא בהם בשנים האחרונות, כמו "חורף באוטו" של עומר אדם, "מרצדס שחורה" ו"בסיבוב הבא" של עדן בן זקן ("עם מי אתה נוסע ברכב"), ועד "אהבה ברכב" של אייל גולן. נסרין, בדרכה המעודנת, מוסיפה לז'אנר את השורה הפיוטית "נשבר לי כבר כוסאומו". זה שיר שיכול לעבוד, אבל כבר שמענו כמוהו לא מעט.

"מגילות" הוא דאנס-פופ ים תיכוני סביר עם טקסט שמרמז על התהפוכות האישיות בחיי של קדרי, שיר שמספר על גבר שעזב ויש שמועות שהוא הולך עם אחרות. מבחינה ווקאלית, נסרין היא זמרת מעולה שיכולה לשיר הכל, וכאן היא פותחת את הקול הגדול שלה ומסלסלת בפזמונים, מביעה את הכאב של הטקסט, אבל השיר עצמו לא מספיק קליט כדי להפוך ללהיט, חסר בו משהו, איזה אלמנט, איזה טריק. גם "כל כולי", עוד דאנס-פופ כואב על פרידה, עם הקול הגדול והסלסולים של נסרין, סובל מאותה הבעיה - הוא לא מספיק מבריק. לא ננעץ עד הסוף. נסרין עבדה על החצי אלבום הזה עם צוות כותבים ומפיקים בראשותם של אלירן אליהו ועומרי דהאן. אולי כדאי לשקול לחזור לצליל קליפי, מאי ספדיה וג'ורדי, שיצרו עבורה את אותו "להיט מדינה".

בפרויקט שנקרא אגם בוחבוט הושקע מספיק כסף כדי שאלבום ההתבגרות הלא מבריק "21", שהוציאה בקיץ שעבר, לא ירפה את ידי המנהלים שלה. כנהוג בפופ העכשווי, היא הוציאה לאחרונה אלבומון קצר בן ארבעה שירים בשם המחייב "פריפריה אקספרס", שממשיך לספר את הסיפור שלה, והפעם שם דגש על המעבר לעיר הגדולה והחיים בה. כמה עשורים ויקומים חלפו בפופ המקומי מאז ימי "אצלי הכל בסדר" של ג'וזי כץ, אבל הסיפור נשאר דומה: בחורה צעירה מחפשת עניין ומשמעות בתל אביב. במקרה של בוחבוט, שאומנם נולדה וגדלה בבאר שבע, אבל היא סלב כבר מגיל שמונה ולא עוד סטודנטית ששוכרת באבן גבירול, השירים, שיצרה עם הצמד צליל קליפי ונדב "נאבי" אהרוני (אחרי שאת האלבום הקודם יצרה עם הצמד המתחרה, תמר יהלומי ויונתן קלימי), מדברים על משיכה ודחייה מהעיר, משחקי חתול ועכבר, אהבה ושנאה.

"אליטה", במקצב ועם סאונדים שהמיינסטרים רדיו ממש אוהב, מדבר על נובורישיות, עם שורת מתח בפזמון: "גם אם תצאי מהשכונה, היא לא תצא ממך אף פעם, כפרה תזכרי מאיפה באת". חביב, אבל קצת שחוק. ב"העיר", עוד רדיו פרנדלי, שמתהדר בקולות רקע מיותרים לגמרי של קהל, היא שרה "לעיר הזאת גם אלוהים לא יעזור, אבד פה הקצב והכבוד, כולם בוכים את החיים אבל רוצים עוד עוד". היא מודעת ש"הבית שלי שם אבל פה זה העתיד", ומבקשת: "כפרה אל תוציאי לי את השד העדתי". בכל זאת, 2026.

ב"דנה" בוחבוט מחזקת את האגף המזרחי עם כלי מיתר מסתלסלים וסלסולים יפים בשירה. זה שיר פופ ים תיכוני עשוי היטב, אבל כבר שמענו לא מעט כמוהו. הוא מספר על בחורה שעברה הרבה ומחפשת את עצמה. בוחבוט מעודדת אותה, גם אני כמוך, רק הלב קובע וכל מה שצריך לקרות יקרה לך. כאילו כתבה אותו על עצמה. "אוורסט" מגיע לחזק את האגף הנגדי, הרוקיסטי. שיר אהבה שמתחיל עם גיטרה אקוסטית ופסנתר ומסתיים עם חשמלית משתוללת בסולו מהונדס עד לזרא. זה השיר הכי יפה פה וגם הפוטנציאל הכי גדול ללהיט, ולא בגלל שהוא רוקיסטי, אלא בגלל שבוחבוט שרה אותו מתוך אהבה והתאהבות, מה שמוציא ממנה כזמרת את המתיקות והרוך, שכל כך אפיינו אותה בחלק הראשון של הקריירה. המנהלים והמפיקים המוזיקליים שלה, והיא עצמה, יכולים להמשיך ולנסות לדחוף אותה לאזורים שבורי הלב או למגניבות של חיי הלילה, כמו עדן בן זקן ואודיה, בהן היא מנסה להתחרות, אבל היתרון הגדול של בוחבוט כזמרת הוא, עדיין כרגע, הרגעים שבהם היא נשמעת חמודה וכיפית. שם זה עובד לה הכי טוב וגם נשמע הכי אותנטי.

"הכל טוב" של ג'ימבו ג'יי חייב להיות האלבום של השנה הזו. אולי לא במצעדים של הלהיטים שמדרגים ההמונים, אולי לא במגרש של הפופ, שבו מתמודדים זמרים כמו עומר אדם עם "חלק מהנצח" ועדן בן זקן עם "רולקס וקסקט", אבל במקום שבו למוזיקה יש עומק, תוכן אמיתי והשפעה לטווח רחוק - כלומר ברוקנ'רול, כלומר בהיפ הופ - "הכל טוב" הוא אלבום השנה. הוא גם האלבום הכי כואב, הכי עוצמתי והכי בועט שנכתב על המלחמה, כואב ועוצמתי יותר מ"סופרמן" של עידן עמדי, בועט יותר מ"באתי לבדר" של שאנן סטריט ודיג'יי מאש.

"הכל טוב" נוגן, עובד, הופק ומוקסס בניו יורק על ידי עומר מור ("איציק פצצתי"), שגם ייעץ להברון טקסטואלית. הוא יצא כבר בינואר אבל הוא כל כך חזק, שחייבים לכתוב עליו, ולשמוע אותו, ולבכות אתו ולצחוק אתו צחוק מר. ההאזנה לא קלה והשם "הכל טוב" כמובן מטעה, בלשון סגי נהור, כי זה אלבום שאומר שהכל לא טוב, שלא לומר רע ממש. אלבום שיתפוס אתכם, יטלטל אתכם ולא יעזוב עד שלא תוכלו יותר, עד שתבקשו די, מספיק, אני רוצה לחזור לשגרה, אבל הוא לא ירפה מכם, ואז ייתן לכם אגרוף נוסף, תבחרו אתם איפה, בבטן או בפנים, ככה שיכאב לכם באמת. הוא לא נכתב על הסבבים מול איראן, כמו "הלוואי" המצוין של פאר טסי וחנן בן ארי, אלא על "המלחמה ההיא", זו שהחלה ב-7 באוקטובר, שמעתה והלאה הדור הנוכחי בישראל יקרא לה "המלחמה ההיא", כמו שיעקב גלעד ויהודה פוליקר, דור שני לשואה, קראו למלחמת העולם השנייה "המלחמה ההיא".

"הכל טוב" נכתב מנקודת המבט הייחודית של יוצרו, עומר הברון, הוא ג'ימבו ג'יי, תושב קיבוץ בעוטף עזה. אם את "סופרמן" כתב עידן עמדי מהפיצוץ שהרג את חבריו, ממסוק הפינוי לבית החולים, מאובדן ההכרה, מהחזרה לחיים, מהפציעות, מהשיקום, את "הכל טוב" כתב הברון מהבוקר הנורא ההוא, שבו חייו וחיי משפחתו היו מוטלים בספק, מפחד המוות, משנים של רקטות ופצצות מרגמה, מלגדל ילדים תחת אזעקות, מלשקר להם, כי אי אפשר להגיד את האמת, אי אפשר באמת להגיד להם למה השכנה שבעלה במילואים פוחדת מדפיקות בדלת. אלו שירים שנכתבו מהמראות והשרידים, הבנויים והאנושיים, של המלחמה שלא עזבו את העוטף גם אחרי שנדמה שהיא נגמרה, מהזכרונות איפה קרה כל דבר ומה קורה שם היום, כשמנסים לחזור לחיים רגילים, אבל אי אפשר. מטורניר הכדורגל, שבו הנבחרת של קיבוץ כפר עזה שיחקה רק עם חצי מהסגל, כי החצי השני נרצחו על אדמת הקיבוץ. מההתגייסות לכיתת הכוננות. מהחברים שהלכו למילואים וחלקם לא חזרו, או לא יחזרו, כי המלחמה עוד לא נגמרה.

הזהות של ראפרים נמצאת בקול שלהם, בפרייזינג, באינטונציות. אצל שאנן סטריט אתה שומע שהדג נחש היא בסוף פעולה של תנועת נוער והוא המדריך. אצל מוקי אתה שומע את הבלבול של מי שהבטיחו לו כיף ושלום בתחילת הניינטיז והוא התבגר אל האכזבות והבורגנות. אצל הצל אתה שומע, עד היום, את הזעם והמצוקה מהרחובות של דרום תל אביב. את מרבית הטקסטים של "הכל טוב" ג'ימבו ג'יי מבצע כאילו שהוא עומד בבית עלמין ומספיד קורבנות מהעוטף מעל הקברים הטריים. או בהלוויות השניות, שבהן הביאו את הגופות מבתי קברות ברחבי הארץ, וקברו אותן שוב, באדמה עליה גדלו. הברון הוא באלבום הזה יוצר, ראפר וזמר שמדווח מהשטח, מהבית, מהמקלט, כתבנו בפלנטה האחרת, מספר את הסיפורים ומתאר את המראות בטון כמעט יבשושי, עם דמעות בעיניים, צמא לחיבוק, רעב לנחמה, נע בין חולשה על סף התמוטטות לחוסן כי אין ברירה, לפעמים אפולוגטי - סליחה שהמשכתי בחיים, סליחה שהוצאתי אלבום, סליחה שאני הולך אתו לקיסריה, זה המעט שאני יכול לעשות עבורכם, אתם שלא שרדתם.

הומור הוא מרכיב חיוני בכתיבה של שירים טובים. בפופ הוא מוסיף אלמנט בידורי. בז'אנרים של מחאה כמו רוק והיפ הופ, הוא לפעמים מחדד את המסר, לפעמים עוזר לבלוע את הגלולה המרה. הומור גם מביא קהל להופעות. כי קהל גם מחפש להתבדר. הברון תמיד כתב עם הומור, אבל ככל שהמציאות נהייתה קודרת יותר, ההומור שלו נהיה מריר ושחור יותר. ב"הכל טוב" הוא ממשיך באותו הקו. כמה עוצמה יש ברגעים באלבום הזה, שבהם אתה מחייך או אפילו צוחק בלב (כי לא נעים), ועדיין נשאר עצוב.

ואם כבר הומור סרקסטי מהדרום המופצץ, מי אם לא קובי אוז, השדרותי במקור, שמצטרף כאן לשיר "אוטוטו", שמלעיג את הציפייה לשלום שעוד מעט יבוא. בטח יבוא. חכו רק רגע. עוד שנייה והוא מגיע. ואם כבר שדרותי, ואם כבר סרקזם, הנה חיים אוליאל, הסנדק של הסצנה השדרותית, מצטרף ל"בואו תראו" עם הגיטרות החשמליות שלו והטאצ'ים המזרחיים והצפון אפריקאיים, בשיר שלועג לאופן שבו שדרות וקיבוצי העוטף הפכו בעקבות המלחמה לאתרי תיירות עם סיורים מודרכים, כמו אושוויץ וטרבלינקה. לעג שהברון לוקח עד לקצה, בשורות כמו "שקיות של חטיפים, מונוסודיום גלוטומט, המדריך מקריא מור"ק, כאן קצרו על אוטומט / בום בוקר אור יער רעים, תנו לי צ'יז למצלמה, כאן בשירותים הכימיים הצטלמו סרטי אימה".

"הכל טוב" הוא אלבום ששם את הברון על פדסטל חדש מבחינתו. הוא כבר לא רק ג'ימבו ג'יי, כלומר כותב שירים מוצלח וראפר מגניב עם סיפור חיים מיוחד והומור מושחז, שהצליח בעבודה של עשור שנים לאסוף קהל ולמלא את הבארבי וקו רקיע, ועכשיו נמצא כבר בדרך לקיסריה. באלבום הזה הוא לוקח על עצמו תפקיד שמגדיר מחדש את הקריירה שלו. הוא עכשיו גם המתעד והמספר של "המלחמה ההיא", כדי שלא נשכח אותה, בין כל הניצחונות המוחלטים והשגרות אליהן חזרנו. ב"הכל טוב" עומר הברון הוא היעקב גלעד והיהודה פוליקר של 7 באוקטובר, אבל לא מדור שני, אלא מדור ראשון. ו"הכל טוב" שלו הוא ה"אפר ואבק" של הדור הזה, ושל הדור הבא. הילדים שלנו יוכלו ללמוד ממנו על מה שקרה. לשמוע שירים מתוכו בטיול מאורגן לקיבוצי ההשמדה בעוטף, בדרך למוזיאון על שם לוחמי המדשאות.