גבריאל אלון חוזר בצד האפל של האמנות: קראו פרק ראשון מתוך "דיוקנה של אלמונית"

מייסוֹנ'ס יארד

בכל יום אחר, ג'וליאן היה זורק אותו ישר לפח. אפילו טוב יותר, הוא היה מזין אותו אל תוך המגרסה המקצועית של שרה. במהלך החורף הארוך והעגום של המגפה העולמית, כשלא מכרו אלא תמונה אחת, היא השתמשה במכשיר לביצוע דילול אכזרי בארכיוניה התפוחים של הגלריה. ג'וליאן, שהפרויקט הותיר בו טראומה, חשש שכאשר לא יישארו עוד לשרה שטרות מכר ותעודות משלוח להשמיד, יגיע תורו להיות מוּזן למכונה. הוא יעזוב את העולם כמקבילית זעירה של נייר צהוב, שתישלח למִחזוּר עם שאר הפסולת השבועית. בגלגול הבא הוא יחזור ככוס קפה ידידותית לסביבה. הוא שיער בנפשו, לא בלי הצדקה מסוימת, שיש גורלות גרועים מזה.
המכתב הגיע לגלריה ביום שישי גשום בשלהי מרס, ממוען למיסיה ג'וליאן אישֶרווּד. אף על פי כן, שרה פתחה אותו; כסוכנת חשאית לשעבר בסי־איי־אי, היא קראה את דברי הדואר של אחרים ללא נקיפות מצפון. המכתב עורר את סקרנותה, והיא הניחה אותו על שולחנו של ג'וליאן לצד כמה פריטים חסרי חשיבות בערימת הדואר של הבוקר, מסוג התכתובות היחידות שהרשתה לו לראות בדרך כלל. הוא קרא אותו לראשונה עוד לפני שפשט את מעיל הגשם הנוטף שלו, ותלתליו האפורים השופעים פרועים על ראשו מן הרוח. השעה היתה אחת־עשרה וחצי, עובדה ראויה לציון כשלעצמה. כף רגלו של ג'וליאן כמעט לא דרכה בגלריה לפני צהרי היום. זה הותיר לו די זמן להציק לסביבותיו עד שיצא לשלוש השעות השמורות ביומו לארוחת הצהריים.
הרושם הראשוני שלו מן המכתב היה שהמחברת, מדאם ואלֶרי בֶּרַנגאר כלשהי, ניחנה בכתב היד הענוג ביותר שראה זה עידן ועידנים. נראה שהבחינה בכתבה שהתפרסמה לא מכבר ב"לה מונד" על גלריית "אישרווד", שמכרה בסכום של מיליונים רבים את הציור דיוקנה של אלמונית, שמן על בד, 115x92 סנטימטר, מאת הצייר הפלמי מתקופת הבארוק, אנתוני ואן דייק. נראה שלמדאם ברנגאר היו חששות בנוגע לעסקה — חששות שביקשה לדון בהם עם ג'וליאן אישית, משום שנשאו לדבריה אופי משפטי אֶתי. היא תמתין לו ב"קפה ראוול" בבורדו ביום שני אחר הצהריים, בשעה ארבע. היא ביקשה שג'וליאן יבוא לבד.

"מה דעתך?" שאלה שרה.
"היא בלי ספק משוגעת על כל הראש." ג'וליאן הציג את המכתב הכתוב ביד כאילו הוא מוכיח את טענתו. "איך הוא הגיע הנה? יונת דואר?"
"DHL."
"כתובת השולח הופיעה בתעודת המשלוח?"
"היא נקבה בכתובת DHL Express בסן־מאקֶר. זה בערך חמישים קילומטר —"
"אני יודע איפה סן־מאקר," אמר ג'וליאן, ומיד התחרט על נימת קולו הבוטה. "למה יש לי תחושה איומה שמנסים לסחוט אותי?"
"היא לא נשמעת לי כמו סחטנית."
"זאת בדיוק הטעות שלך, יקירתי. כל הסחטנים שפגשתי בחיי היו מנומסים ללא דופי."
"אז אולי כדאי שנתקשר למשטרה."
"לערב את המשטרה? יצאת מדעתך?"
"לפחות נראה את זה לרוֹני."
רונלד סַמנֶר־לוֹיד היה עורך הדין היקר של ג'וליאן בבֶּרקלי סקוור. "יש לי רעיון טוב יותר," הוא אמר.
זה היה הרגע, ב־11:36, שג'וליאן — נוכח התרעומת שניבטה אליו מעיניה של שרה — טילטל בו את המכתב מעל פח המתכת העתיק שלו, שריד לימי תהילתה של הגלריה, כשעוד ניצבה ברחוב ניוּ בּוֹנד האופנתי — או ניוּ בּוֹנדשטראסֶה, כפי שנודע בחוגי מקצוע מסוימים. נראה שעד כמה שניסה, לא היה מסוגל לשמוט את הדבר הארור מבין אצבעותיו. או שאולי, כפי שחשב בהמשך, היה זה מכתבה של מדאם ברנגאר שנאחז בו.
הוא הניח אותו על השולחן, סקר את שאר הדואר היומי, עשה כמה טלפונים וחקר את שרה על פרטיה של עסקה תלויה ועומדת. ואז, משלא נותר לו מה לעשות, יצא לצהריים ב"דורצ'סטר". לא לבד, כמובן; התלוותה אליו עובדת של בית מכירות לונדוני מכובד, גרושה טרייה, בלי ילדים, הרבה יותר מדי צעירה אך לא במידה בלתי הולמת. ג'וליאן הדהים אותה בידיעותיו על אודות ציירים איטלקים והולנדים מתקופת הרנסנס ועינג אותה במעללי רכש נועזים. זאת היתה דמות ששיחק בכישרון מסוים כבר שנים רבות מכפי שרצה לזכור. הוא היה ג'וליאן אישוורד האחד והיחיד, ג'ולי בפי חבריו, "ג'וּסי ג'וּלי" בפי שותפיו לפשע השתייה המזדמן. נאמן עד בלי די, תמים באופן מוגזם ואנגלי עד לשד עצמותיו. אנגלי כמו תה ושיניים גרועות, כפי שאהב לומר. ואף על פי כן, אלמלא המלחמה היה נעשה מישהו אחר לגמרי.
כשחזר לגלריה גילה ששרה הצמידה למכתבה של מדאם ברנגאר פתקית דביקה בצבע ורוד, שיעצה לו לשקול מחדש. הוא קרא אותו פעם שנייה, לאט. הנימה היתה רשמית כמו נייר המכתבים דמוי הפשתן שעליו היה כתוב. אפילו ג'וליאן נאלץ להודות שהיא נשמעת הגיונית לגמרי, וכלל לא כסחטנית. מן הסתם, לא יזיק פשוט לשמוע מה יש לה להגיד, חשב לעצמו. לכל הפחות, הנסיעה תספק לו מנוחה נחוצה מאוד מעומס העבודה האדיר בגלריה. חוץ מזה, תחזית מזג האוויר בלונדון ניבאה כמה ימים של קור וגשם בלתי פוסק. אבל בדרום־מערב צרפת כבר החל האביב.

אחד הדברים הראשונים ששרה עשתה לאחר שהחלה לעבוד בגלריה היה להודיע לאֵלָה, המזכירה המהממת אך חסרת תועלת של ג'וליאן, ששירותיה אינם נחוצים עוד. ומאז לא טרחה לגייס מחליפה. לטענתה היא בהחלט מסוגלת לענות לטלפון, להשיב על אימיילים, לנהל יומן פגישות ולפתוח באינטרקום את הדלת למבקרים, שצצו בפתח הנעול תמידית במייסונ'ס יארד.
עם זאת, היא מתחה את הגבול בכל הקשור בסידורי הנסיעות של ג'וליאן, אם כי הסכימה להביט מעבר לכתפו בזמן שביצע את המטלה בעצמו, ולו כדי לוודא שלא הזמין במקרה כרטיס לאוריינט אקספרס לאיסטנבול במקום ליורוסטאר לפריז. הנסיעה משם לבורדו ארכה שעתיים וארבע־עשרה דקות בלבד ב־TGV. הוא רכש בהצלחה כרטיס למחלקה הראשונה, ואחר כך הזמין סוויטת ג'וניור ב"אינטרקונטיננטל" — לשני לילות, ליתר ביטחון.
משהמשימה הושלמה בהצלחה, הוא פרש לבר ב"וילטונ'ס" לכוסית עם אוליבר דימבּלֶבּי ורוֹדי הַצ'ינסוֹן, שנחשבו בעיני רבים סוחרי האמנות המפוקפקים ביותר בלונדון. דבר הוביל לדבר, כפי שקרה לא פעם כשאוליבר ורודי היו מעורבים, ועד שג'וליאן נפל סוף־סוף אל מיטתו, השעה כבר היתה אחרי שתיים בלילה. את השבת הוא העביר בהתאוששות מההנגאובר שלו, וחלק ניכר מיום ראשון הוקדש לאריזת תיקו. בעבר היה עולה על קונקורד בלי לחשוב פעמיים, נושא איתו רק תיק מסמכים ובחורה יפה לצדו. אבל פתאום ההכנות לקפיצה קטנה אל מעבר לתעלת למאנש הצריכו את כל כוח הריכוז שלו. הוא הניח שאין זו אלא תולדה לא רצויה נוספת של ההזדקנות, כמו פיזור הנפש המדאיג שלו או הקולות המוזרים שפלט, או אי־יכולתו לחצות חדר בלי להיתקל במשהו. הוא החזיק רשימת תירוצים ממעיטים־בערך־עצמו מן המוכן להסביר את גמלוניותו המשפילה. מעולם לא היה טיפוס ספורטיבי. זאת אשמת המנורה הארורה. השולחן הוא שתקף אותו.
הוא לא ישן היטב, כפי שקרה לו לא פעם בלילה לפני צאתו לנסיעה חשובה, והתעורר בתחושה מציקה, שפעם נוספת הוא עומד לעשות שורה ארוכה של טעויות איומות. ואולם, רוחו התעודדה כשהיורוסטאר הגיחה ממנהרת התעלה וחצתה את השדות האפורים־ירוקים של פָּא־דֶה־קאלֶה לעבר פריז. הוא נסע במֶטרוֹ מגאר דוּ נוֹר לגאר מוֹנפַּרנאס ונהנה מארוחת צהריים הגונה בקרון המסעדה ב־TGV, בשעה שהאור מבעד לחלונו הלך ולבש איכות של נוף סֶזאני.
הוא נזכר בבהירות מבהילה ברגע שבו ראה אותו לראשונה, את האור הדרומי המסנוור הזה. אז כעתה, הוא נסע ברכבת מפריז. אביו, סוחר האמנות היהודי הגרמני סמואל איזקוביץ, ישב מעברו השני של התא. הוא קרא עיתון בן יום, כאילו לא אירע דבר מחוץ לגדר הרגיל. אמו של ג'וליאן ישבה בידיים שלובות על ברכיה ובהתה בחלל בפנים נטולות הבעה.
במטען מעל לראשיהם היו חבויים ציורים אחדים, מגולגלים בנייר פרפין מגונן. אביו של ג'וליאן השאיר מאחור כמה יצירות פחותות ערך יותר, בגלריה ברוּ לָה בּוֹאֶטי שברובע השמיני האלגנטי. חלק הארי של המצַאי הנותר כבר הוצפן בשאטוֹ ששכר ממזרח לבורדו. ג'וליאן נשאר שם עד הקיץ הנוראי של 1942, שבו הבריחו אותו שני רועים בסקים אל מעבר לפירנאים אל ספרד הניטרלית. הוריו נעצרו ב־1943 וגורשו למחנה ההשמדה הנאצי סוביבור, שבו הומתו בגז עם הגעתם.
תחנת סן־ז'אן בבורדו היתה צמודה לנהר הגארוֹן, בקצה הקוּר דֶה לָה מארן. לוח הרכבות היוצאות באולם הנוסעים המשופץ היה מתקן מודרני — נעלמו תקתוקיהם המנומסים של העדכונים — אבל חזית הבּוֹז־אַר, עם שני השעונים הבולטים, נותרה כפי שג'וליאן זכר אותה. כמוה גם בנייני לואי החמישה־עשר בגון הדבש שעיטרו את השדירות שלאורכן נסע עכשיו במהירות במושב האחורי של מונית. צבען של אחדות מהחזיתות היה עז כל כך, שנדמה שהן זוהרות בזכות מְקור אור פנימי. אחרות היו עמומות מלכלוך. הסיבה לכך היא טיבה הנקבובי של האבן המקומית, הסביר אביו. היא סופגת פיח מהאוויר כמו ספוג, ובדומה לציורי שמן מצריכה ניקוי מעת לעת.
בדרך נס כלשהי המלון לא איבד את הזמנתו. אחרי שהִפקיד תשר נדיב יתר על המידה בכף ידו של הסַבּל המהגר, הוא תלה את בגדיו והסתגר בחדר האמבטיה לטפל בהופעתו המרופטת. השעה כבר היתה אחרי שלוש כשנכנע. הוא נעל את דברי הערך בכספת בחדרו ושקל רגע אם לקחת איתו את מכתבה של מדאם ברנגאר לבית הקפה. קול פנימי — של אביו, כך הניח — יעץ לו להשאיר אותו מאחור, מוצפן במטענו.
אותו הקול הורה לו לקחת איתו את תיק המסמכים, כדי שיאציל עליו נימה בלתי מוצדקת בעליל של סמכות. הוא נשא אותו לאורך הקוּר דֶה ל'אַנטנדַנס על פני תהלוכה של חנויות יוקרתיות. לא היו מכוניות, רק הולכי רגל ורוכבי אופניים וחשמליות אלגנטיות שהחליקו על מסילות הפלדה שלהן בדממה כמעט מוחלטת. ג'וליאן התקדם בלי חיפזון, תיק המסמכים אחוז בידו הימנית, והשמאלית תחובה בכיסו בצד כרטיס המפתח לחדרו במלון.
הוא עקב אחרי חשמלית בקרן הרחוב ופנה איתה לרוּ ויטאל קארל. היישר לפניו היתמר צמד הצריחים הגותיים של הקתדרלה של בורדו. סביבה השתרעו אבני הריצוף המקורצפות של כיכר רחבה. "קפה ראוול" תפס את פינתה הצפונית־מערבית. הוא לא היה מסוג המקומות שרוב תושבי בורדו נוהגים לפקוד, אבל ניצב במקום מרכזי שקל למצוא. ג'וליאן הניח שזאת הסיבה לכך שמדאם ברנגאר בחרה בו.
הצל שהטיל בית העירייה נפל על רוב שולחנות בית הקפה, אבל השולחן הקרוב ביותר לקתדרלה ניצב פנוי באור השמש. ג'וליאן התיישב, הניח לרגליו את תיק המסמכים וסקר את שאר הלקוחות. להוציא אולי את האיש היושב שלושה שולחנות לימינו, איש מהם לא נראה צרפתי. השאר היו תיירים, בעיקר מהסוג של חבילות נופש. ג'וליאן התבלט לרעה; במכנסי הפלנל ומעיל הספורט האפור שלו, הוא נראה כמו דמות מתוך ספר של א"מ פורסטר. לפחות לא תהיה לה בעיה לאתר אותו.
הוא הזמין קפה קרֶם לפני שהתעשת וביקש במקומו חצי בקבוק יין בורדו לבן, קר מאוד, ושתי כוסות. המלצר הביא את ההזמנה בשעה שפעמוני הקתדרלה צילצלו ארבע. ג'וליאן החליק בבלי דעת את חזית מעילו, ועיניו סרקו את הכיכר. אך בארבע וחצי, כשהצללים המתארכים כבר זחלו על שולחנו, עדיין לא היה זכר למדאם ואלרי ברנגאר.
כשג'וליאן סיים את שארית היין, השעה כבר היתה כמעט חמש. הוא שילם את החשבון במזומן, לקח את תיק המסמכים, עבר משולחן לשולחן כמו קבצן בעודו חוזר על שמה של מדאם ברנגאר, אך קיבל בתגובה רק מבטים ריקים.
פְּנים בית הקפה היה ריק מאדם, להוציא את האיש מאחורי הבר הישן המצופה אבץ. הוא לא זכר אף אישה ששמה ואלרי ברנגאר, אבל הציע לג'וליאן להשאיר את שמו ומספר הטלפון שלו. "אישרווד," הוא אמר, כשהברמן צימצם עיניים נוכח השורות העכבישיות ששירבט על גב מפית. "ג'וליאן אישרווד. אני מתאכסן ב'אינטרקונטיננטל'."
בחוץ, פעמוני הקתדרלה צילצלו פעם נוספת. ג'וליאן חצה את הכיכר המרוצפת בעקבות יונה מהדסת ופנה לרוּ ויטאל קארל. כעבור רגע קלט שהוא מלקה את עצמו על כך שבא כל הדרך לבורדו בלי שום סיבה — ועל כך שהתיר לאישה הזאת, למדאם ברנגאר הזאת, להעלות בו זיכרונות לא רצויים מן העבר. "איך היא מעיזה?" הוא צעק והבהיל עובר אורח מסכן. זאת היתה התפתחות מערערת נוספת שהביאו עליו שנותיו המתקדמות, הנטייה החדשה הזאת להביע בקול את המחשבות הפרטיות המתרוצצות בראשו.
סוף כל סוף השתתקו הפעמונים, והמייתה הנעימה של העיר העתיקה שבה והתחדשה. חשמלית החליקה על פניו בלחישה. ג'וליאן, שכעסו החל לדעוך, נעצר מחוץ לגלריה קטנה לאמנות ובחן בצער מקצועי את הציורים בהשראה אימפרסיוניסטית בחלון. הוא היה מודע במעורפל לקולו של אופנוע מתקרב. זה איננו קטנוע, חשב. לא עם מנוע כזה. זאת היתה אחת המפלצות הנמוכות האלה הרכובות בידי גברים בלבוש מיוחד נגד רוח.
בעל הגלריה צץ בפתח והזמין את ג'וליאן להיכנס כדי לבחון את המלאי מקרוב. ג'וליאן דחה את ההצעה והמשיך לצעוד ברחוב לעבר המלון שלו, כשתיק המסמכים אחוז כהרגלו ביד שמאל. עוצמת קולו של מנוע האופנוע התגברה בחדות וגבהה בחצי טון. לפתע פתאום הבחין ג'וליאן באישה קשישה — כפילתה של מדאם ברנגאר, בלי ספק — מצביעה עליו וצועקת משהו בצרפתית שלא הצליח לפענח.
בחשש שמא פלט פעם נוספת דבר־מה בלתי הולם, הוא הסתובב בכיוון ההפוך וראה את האופנוע סוגר עליו, כשיד נתונה בכפפה מושטת לעבר תיק המסמכים שלו. הוא הצמיד את התיק אל חזהו וריקד אל מחוץ לנתיב הנסיעה שלו, היישר אל תוך המתכת הקרה של עמוד גבוה נייח. שרוע על המדרכה בראש סחרחר, הוא ראה פרצופים אחדים מתנוססים מעליו, ולכולם ארשת רחמים. מישהו הציע להזעיק אמבולנס; מישהו אחר, את המשטרה. ג'וליאן המושפל פנה אל אחד מתירוציו המוכנים מראשו. "זאת לא אשמתי," הוא הסביר. "פנס הרחוב הארור תקף אותי."

"דיוקנה של אלמונית" / דניאל סילבה. מאנגלית: שאול לוין. 397 עמודים. כנרת-זמורה.