להקת "התקווה 6" היא אחת הלהקות המצליחות והאהובות ביותר בישראל, עם קריירה בת 23 (!) שנה, ולמרות כל זאת - הפרצוף של הסולן ומנהיג הלהקה עמרי גליקמן איננו מוכר בכל בית בישראל. אם שואלים אותו, זה דווקא יתרון גדול. "זו ברכה. אני מאוד נהנה מזה שיש לי את הפרטיות שלי ואת השקט שלי", הוא אומר בריאיון ל'ועדת תרבות'.
איך זה קורה? אתה מסרב להגיע להשקות ולהתערבב בסצנה?
"כן, זה לא חלק מהמשחק שלנו. אנחנו פחות מחוברים לחלק הזה של המשחק. אני קורא לזה משחק למרות שזה חלק משמעותי בעולם הזה. משום מה, אף פעם לא נמשכנו לזה. אני לא חושב שגם הוזמנו ליותר מדי השקות, אנחנו לא כל כך מעניינים כנראה".
טוב, אתה נשוי באושר עם שני ילדים. איפה השערוריות? הבלגן?
"כן, אצלנו אין את הצהוב והדרמות. אם יש, אנחנו משאירים אותן אצלנו כי אנחנו רוצים שיכירו רק את המוזיקה שלנו ואת השירים שלנו. אגב, זו לא איזושהי החלטה חד-משמעית שקיבלנו 'לא נשתתף בהשקות ולא נעלה פוסטים שיווקים'. אנחנו משתדלים להיות אותנטיים עם מה שנוח לנו ועם מי שאנחנו, וככה זה היה לאורך כל השנים. זאת אומרת, לא נראה לי שהתפתינו לשחק משחק שלא נוח לנו. שמע, יש לי את אור הזרקורים על הבמה. שם הוא מתחיל ומסתיים מבחינתי. ברגע שמסתיימת ההופעה אני חוזר הביתה, אני אבא של רומי ויונתן, בעלה של עמית, ואני אוהב את זה. אני אוהב את הטוויסט הזה".
גם כתבת שיר על זה.
"כן, אלו הרגעים הקטנים שאני כל כך נהנה מהם עד היום והם קדושים לי".
***
צפו למעלה בריאיון המלא עם עמרי גליקמן מהתקווה 6
האזינו כאן לריאיון המלא בספוטיפיי
האזינו כאן לריאיון המלא עם עמרי גליקמן:
מאז שהקים את להקת התקווה 6 בבית הוריו ברמת השרון לפני למעלה כ-23 שנה, הפך עמרי גליקמן (43) לדמות מפתח במוזיקה המקומית, כשהוא מצליח להתיך יחד רגאיי, היפ-הופ ופופ לכדי נוסחה ייחודית שדוברת "ישראלית" שוטפת. ככותב וכמלחין הדומיננטי, גליקמן חתום על שרשרת ארוכה של המנונים שיצר - החל מ"הכי ישראלי" ו"קופנגן" וכלה ב"לחזור הביתה" ו"גיבורי על" שהפכו לפסקול המלחמה האחרונה. באחרונה הוציאה הלהקה את אלבומה העשירי (!) "ויהי אור" בהפקתו של רביד פלוטניק האחד והיחיד, וב-14 במאי יופיעו בפסטיבל ג'נסיס. חודש לאחר מכן, ב-18-19 ביוני, הם יופיעו באמפי שוני בבנימינה.
"שמע, בוא נקווה שכל ההופעות האלו אכן יקרו. לאחרונה אנחנו קובעים בשביל לבטל, ובאמת השליטה שלנו בחיים די מוגבלת בתקופה הזאת. אנחנו בין העולמות, בין מה שבטוח ללא נודע, וזה שובר את הלב הרבה פעמים לקבוע ולמכור כרטיסים וברגע האחרון לבטל. ברור לי שיש דברים הרבה יותר גדולים וחשובים מהופעות שלנו בשוני, אבל עדיין אני מקווה שבאמת יתחיל איזשהו דף חדש שייתן לנו קצת אוויר לנשימה, אנחנו זקוקים לזה, מגיע לנו".
איך נוצר החיבור עם רביד פלוטניק שהפיק את האלבום האחרון שלכם?
"את רביד אנחנו מכירים המון שנים מסצנת הרגאיי. אני מדבר איתך על 20 שנה אחורה. נוצרה איזושהי קהילה מדהימה והיינו חלק ממנה בתור להקה מתחילה. עם השנים שמרנו תמיד על קשר ונפגשנו עם במות. בסופו של דבר אנחנו מאותו שבט מוזיקלי. רביד זרק רעיון לשיתוף פעולה מוזיקלי, ולנו זה נשמע מדהים כי אנחנו מאד אוהבים אותו. אנחנו סומכים על הכישרון והבגרות שלו גם בתור מפיק מוזיקלי. אמרתי לו 'רביד, זה אלבום עשירי. דמיין אותי כפלסטלינה ועשה בי כרצונך'. אמרתי לו שירגיש בנוח, שאנחנו חברים ובאנו לעשות כיף באולפן, וככה עשינו באמת. שחררנו הכול והלכנו על זה. אין את הלחץ להוכיח באלבום עשירי. התחלנו לעבוד על האלבום לפני המלחמה, ותוך כדי המלחמה שינינו את הצורה שלו".
איך המשפחה שלך חיה עם זה שאתה מופיע כל כך הרבה? אני מתאר לעצמי שאתה לא משכיב את הילדים שלך יותר מדי.
"נכון, אבל אני קם ולוקח אותם לבית הספר, מכין להם סנדוויצ'ים. אני מהאבות עם רגשות האשם והמצפון, ואם יש לי רצף של הופעות ואני מפספס אחר הצהריים איתם, אז אני מוציא אותם מוקדם מבית הספר ולא שולח אותם לצהרון. אני רוצה לבלות איתם את אחר הצהריים. אני ממש מנסה לחשב שלא ירגישו בחסרוני יותר מדי. אגב, הם גם באים איתי לפעמים להופעות. קורה הרבה פעמים שהם שואלים 'אבא, יש לך הופעה היום?', ואני אומר 'כן' בהתנצלות, ואם הם מתבאסים ויונתן נגיד אומר לי 'אוף', אז אני אומר לו 'יונתן, אבל איך אנחנו נקנה עוד סקינים ודמויות של בראול סטארס אם אבא לא ילך לעבוד?'. ואז ישר הוא עונה לי 'נכון, אתה צודק אבא, בסדר'".
במלחמה אתם הופעתם המון מול חיילים, פצועים, שורדי שבי, שורדי טבח. יש רגע אחד שנשאר איתך?
"היו כל כך הרבה. היו כל מיני סוגים של מפגשים, אם זה מופעים מרוממים ומלאי אנרגיה ושמחה מול לוחמים, היו אזכרות ולוויות שעדיין ממשיכות, ויש את ההופעות למפוני העוטף. אלו היו ההופעות הכי מאתגרות בשבילי".
כי הם בדיוק שרדו טבח ואיבדו בני משפחה וחברים?
"כן, ויש לי תכונה לפצח קהל, אבל משהו עם החבר'ה האלה פשוט ריסק לי את הלב. לא ידעתי אם אני מועיל להם או מזיק להם כשאני בא לשיר להם אחרי התופת שהם עברו. שרתי וחלק התפרקו ובכו, וחלק ביקשו את השמח והאסקפיזם. אני הלכתי לאיבוד. זה היה אתגר שלא הצלחתי לפצח כי לא יכולתי לתאר לעצמי בכלל מה שהם עברו שם. זה היה לי באמת קשה. אבל נוצר איזון כשהופענו מול לוחמים ומפקדים. זה בנה לי את כל הביטחון העצמי מחדש. הייתי זקוק לזה גם".
אתה גם הופעת מול שורדי שבי.
"כשלירי, נעמה, קרינה, אגם ודניאלה חזרו, עשיתי איתן את קבלת השבת הראשונה בבית החולים. זה היה מעבר לדמיון שלי. ישבתי מול חמש המהממות האלה, שרתי להן ודמעתי. שרתי להן את 'גיבורי על' שבכלל יצא כשהן היו בשבי והן הכירו את כל המילים. הן שמעו את זה ברדיו בעזה, ואני תוך כדי הופעה שואל את עצמי 'איך זה יכול להיות כל מה שקורה פה?'. הן סיפרו שהן שמעו שם קצת רדיו ושמעו שעידן עמדי נפצע בלחימה. אמרתי להן 'אתם תצטרכו להתרגל לרעיון שנכנסתן פה ללב של מדינה שלמה'. כתבתי שיר על היום שהן יחזרו 'ויהי אור' ופתאום שרתי את זה עם אביתר. שמע, לא יכולתי לדמיין רגעים כאלה".
איך הצלחת להחזיק את הדמעות כשהופעת בהלוויות או אזכרות?
"המשפחה והחברים שלי דאגו לי מאוד בכל התקופה הזו שאשמור על עצמי. גיליתי על עצמי שאני דווקא מאוד חזק, שיש בי איזשהו חוסן ושאני יודע להתמודד. אני אגלה לך שדווקא בחודשים האחרונים אני מרגיש שהכול צף לי מחדש. פתאום עכשיו אני מתחיל לעבד ולעכל דברים וקצת יותר קשה לי (דומע - נ"). העיניים שלי צברו הרבה גלונים של דמעות והגוף רוצה להוציא אותן. בתקופה ההיא הייתי במשימה, בתחושת שליחות. יכול להיות שהאינטנסיביות של זה גם לא נתנה לי זמן לעבד את הדברים. הייתי במשך חודשים יוצא לשתיים-שלוש תחנות ביום, מפגשים קשים לצד מפגשים מאוד מרוממים ומחזקים, אז לא היה לי את הזמן לעבד את הכול. בסוף זה תהליך טבעי והגוף צריך להתמודד עם זה. אני גם נקשרתי לאנשים, אז זה הולך איתי".
אתה סוחב סיפורים קשים של הרבה אנשים. זה לא משא כבד מדי?
"זו זכות אדירה לקבל את ההזדמנויות האלה. ככה אני רואה את זה. יש לי הזדמנות כמוזיקאי לבוא ולהצדיע לגיבורים, לומר להם תודה. מבחינתי, כל אחד שהקריב חיים, חברים, איבר בגוף - עשה את זה בשבילי ובשביל משפחתי. אם יש לי דרך קטנה לבוא ולגמול, דרך שיר, אתייצב בלי התלבטות. תמיד ידעתי שלמוזיקה יש עוד תפקיד, אבל במלחמה גיליתי את החשיבות של התפקיד הזה וכמה הוא מגוון. זה לבוא, לנחם, לחבק, לעודד, לרומם, לשמח ולהתנתק".
מה ההבדל בתגובות של ילדים לשירים שלך לתגובות של ההורים שלהם?
"הרבה מההורים אומרים לי 'בואנה, תודה על זה שאתם נותנים לנו חוויה משפחתית'. זו חוויה שחוצה דורות ואני נורא מקנא בזה. גם אני רוצה למצוא להקה או אמן שגם הילדים שלי וגם אני מחוברים אליו. אז זו התגובה האהובה עליי. זו מתנה מדהימה. להגיד לך שידענו שזה יקרה? ממש לא. יש משהו בתקווה 6 שהוא מאוד משפחתי. מלבד העובדה שאני ואחותי שלי הקמנו את הלהקה, יש משהו חבורתי כזה, משפחתי, שמחובר. אנחנו המון שנים יחד ואנחנו משדרים איזה משהו ביתי".
זה לא מובן מאליו שלהקה מחזיקה מעמד כל כך הרבה שנים בלי להתפרק.
"יש בזה אלמנט של נס. מתחילת הדרך שלי ואני הבנו שאנחנו צריכים שיהיה וייב טוב בין כולם, שיהיה חיבור טוב וכימיה טובה. הרי אנחנו נוסעים יחד להופעות, מבלים המון זמן יחד, אז חייב שיהיה לך נעים וכיף עם החבר'ה שלך. אתה פוגש אותם מדי ערב. אז נכון, לפעמים זה אינטנסיבי וזה קצת קשה וכל אחד מוצא את המקום שלו אבל היחסים תמיד טובים".
ויש ריבים? חיכוכים?
"כמו בכל משפחה יש חילוקי דעות, ויכוחים, אבל אין שבירת כלים. זה תמיד נגמר בטוב ובחיבור. זה באמת נדיר. אני לא יכול לחיות בסביבה של עימותים ומתח, אני לא בן אדם כזה. שלי ואני אוהבים שהכול רגוע וסבבה ולפני הרבה שנים מצאנו את האנשים הכי טובים שאנחנו מסתדרים איתם והם מסתדרים זה עם זה ומבחינה חברתית הלהקה בשיאה. זה גם מוגש על הבמה".
סיפרת פעם על הופעות-חברה שהיו "כישלונות מפוארים". יש רגע טראומתי אחד שנצרב בך?
"בשנים הראשונות שלנו אירועי חברה היו דבר מאוד מאתגר. תחשוב שמדובר בחבורה שעובדת יחד ופתאום מנחיתים עליה הרכב מוזיקלי שמחלקת משאבי אנוש בחרה על דעת עצמה. לא תמיד זה קולע לטעם של כולם ולא תמיד היינו מספיק מוכרים. בשנים הראשונות היינו צריכים למצוא את המכנה המשותף ולנצח את האירוע. לא תמיד הקהל היה קל בהתחלה. היום כמובן שמתרגשים מהנוכחות שלנו אבל פעם זה יכול היה להיות מאוד משפיל. התחלנו לשיר ואנשים התפזרו, הלכו לאכול ולשתות. הם לא שילמו על כרטיס, כפו עליהם את התקוה 6, אז היו רגעים מאוד משעשעים. אנשים התפזרו וזה נורא הלחיץ.
"זה מזכיר לי את הסיפור על כך שרגע לפני שעלינו לבמה באיזה אירוע חברה, המנכ"ל עלה לנאום לפני שהוא הציג אותנו. הוא סיפר לעובדים שהולכים להיות שינויים והולכים להיפרד מהרבה עובדים השנה, והבטיח שנעבור את זה יחד, ועכשיו קבלו את התקווה 6. עמדנו בצד ואמרנו 'וואט?!'. קולטים ישר את האנרגיות הירודות של הקהל".
אתם להקה שמאוד מזוהה עם חיילי צה"ל. אתה חושש שמתישהו לא תצליח לפצח את הדי-אן-איי של החיילים? כלומר שלא תהיה רלוונטי עבורם יותר?
"יש חשש לאו דווקא ספציפי לגבי קהל מסוים. יש חשש לא להיות יותר רלוונטים, אני לא אשקר, ברור. אנחנו בסוף עושים משהו שאנחנו רוצים שיקשיבו לו, ייתנו לו תשומת לב, יתחברו אליו, שיבואו להופעות. תמיד יש מחשבה כזאת. מצד שני, אנחנו מעל 20 שנה בדבר הזה, וכשאתה מסתכל על המסלול שלנו הוא מאוד זהיר ובלי תנודות חדות, אבל תמיד במגמה שעולה ומתקדמת. וככה אני רוצה להמשיך, להגדיל את הקהל שלנו עוד ועוד. כשאנחנו נאמנים לעצמנו, משהו נכון קורה בקשר עם הקהל".
מעליב אותך שיש כאלה שמכנים את התקווה 6 "להקה סאחית"?
"לא, אני גאה בזה. מה זה סאחי? אני לא יודע אפילו מה זה כאילו, אבל אני סאחי. אין לי אמירות פרובוקטיביות וכותרות בעיתונים. אני באמת סאחי, מה שזה לא אומר. אני לא חושב שיש בזה משהו רע או טוב. אם זה מאפיין אותנו, אז זה סבבה. אנחנו באמת שרים על דברים שבעיניי חסר הקול שלהם ואולי הוא לא נחשב אדג'י או מגניב, אבל הוא שם אור על האור. יש אנשים שזה אולי משעמם אותם".
הם רוצים את החושך?
"הם רוצים את העצבים, את הביקורת".
ולך אין עצבים?
"בטח שיש לי, אבל אין לי אנרגיות להרים קול ולהפוך שולחנות. אף פעם לא היו לי. זה לא מרכיב את האישיות שלי. תמיד אקח צעד אחורה מוויכוח, בטח ויכוח פוליטי. אין לי אנרגיות וכוח לזה. אני לא אתעמת עם אף אחד ואני תמיד אגיד 'סבבה, זה בסדר לחשוב אחרת ממני', ואם אני אראה שזה מתלהט, אקח צעד אחורה, אגיד 'תודה רבה להתראות, זה לא בשבילי'".
אבל אתה דווקא כן יודע לדבר ולכעוס כשצריך. בשנת 2020 ראיינתי אותך ואתה אמרת: 'מה מפריע לי במדינה? אנחנו מדינה שבסופו של דבר לא מנוהלת. הולכים לבחירות שלישיות ואני מרגיש פראייר. מרגיש שעובדים עליי. מרגיש שההנהגה שכחה מה הסיבה שהיא קיימת, שפוליטיקאים כבר לא כאן מתוך אידיאולוגיה, הם כאן מתוך הגשמה עצמית, הם לא דואגים לנו באמת'".
"נכון, אבל זה לא אומר שאין דברים שמפריעים לי או שמציקים לי או שאני חושב שזקוקים לתיקון. ברור שיש. ואני חושב שגם היום אנחנו חיים בטרלול, ועכשיו בתקופת בחירות אני עוד יותר מוטרד כמו שהייתי אז. הפחד שלי הוא שלא נעבור את זה בכבוד ובסבלנות ושוב יתעוררו תככים וזה ילבה איזושהי אש מיותרת אחרי כל מה שאנחנו עוברים. זה אמור להיות כל כך פשוט, יש דמוקרטיה, יש בחירות ומי שזוכה לא צריך להתרברב עם זה ומי שלא זוכה צריך לקבל את זה בג'נטלמניות ובקלאס. כשאני אומר שאנחנו רוצים לשים את האור על האור זה כן לדבר על הדברים הטובים שיש פה בכמויות".
הופתעת מההצלחה של "גיבורי על" שהפך להמנון המלחמה?
"לא ציפיתי שהשיר יצליח כמו שהוא הצליח. הוא לקח אותנו למסע מופלא של הופעות, מפגשים ופרסים. זה שיר שהוא גדול מאיתנו כבר. אי אפשר לתכנן דבר כזה, לא חווינו דבר כזה ב-22 שנות הקריירה שלנו. הוא נגע במכנה משותף, והוא גאווה גדולה. בהתחלה זה היה אמור להיות ביצוע ויראלי כזה לרשתות כדי לומר תודה למילואימניקים. אבל לאט לאט הבנו שצריך להקליט את זה כשיר ולהוציא אותו".
הלהקה שלכם מזוהה מאוד עם ממלכתיות ועם ה'ביחד' הישראלי. אתה לא מרגיש לפעמים אחריות כבדה מדי לייצג את הדבר הזה?
"לא, אני לא לוקח את זה על עצמי. אני לא מסתכל על זה בהגדרות כאלה. הרבה פעמים אנשים רואים דברים מהצד ונותנים לה הגדרה או כותרת. אותי זה לא מעסיק. אני אול-אין בעניין של השליחות של הדבר הזה, של כל התפקידים הנלווים למוזיקה שיכולים לעשות טוב ושקשורים לעם שלי ולמדינה שלי, לסולידריות ולערבות הדדית. הרבה פעמים זה נקשר לטקסים ולמפגשים ממלכתיים ולאומיים".
איזה שיר של אמן אחר היית רוצה שיהיה רשום על שמך?
"יש המון כאלה. אחד השירים שאני הכי אוהב הוא שיר אהבה שיכול להיות לאישה, למדינה או לתורה. קוראים לו 'מים מתוקים' והוא של מאיר אריאל. אני רק חושב עליו ואני מתרגש (דומע - נ"י). תראה מה זה, רק מהמחשבה על השיר אני מתרגש. זה שיר מהמם שכל פעם שאני שר אותו אני מתרגש, בין אם אני שר אותו למדינה וליחסים המורכבים איתה, בין אם לאשתי האהובה או לבת שלי. הלוואי והוא היה שיר שלי".
איזה עוד שיר?
"חרבו דרבו של נס וסטילה. אני חושב שזה אחד השירים הכי חשובים שיצאו במלחמה והוא גרם לנו להתעורר על עצמנו ולהראות לכולם מאיפה משתין הדג. כי עד אליו היינו בטראומה, מכונסים, פתאום הגיע חרבו דרבו ושינה הכל. הלוואי וזה היה שיר של התקווה 6".
איך נראה הפלייליסט הפרטי שלך בבית? למה אתה מקשיב?
"אני שומע המון ברוס ספרינגסטין. אני מת עליו. הוא עושה לי את זה בענק ואני נוסע גם לראות אותו מופיע. אני גם שומע המון פולק, המון מוזיקת רגאיי, שזו תמיד האהבה הגדולה שלי. זו המוזיקה ששינתה את חיי, היא גרמה לי לבטא את עצמי ועשתה לי תמיד טוב. עד היום היא ממלאת אותי".
ואיזה חלום נותר לך להגשים?
"החלום שלי זה שיהיה פה משעמם ושקט ושלילדים שלנו יהיה פה עתיד טוב יותר, לא בין סבבים, לא בין מלחמות, שנוכל לחיות פה באיזושהי שפיות בטוחה ונורמלית. שנראה טוב יותר אחד את השני. ואם ירצו בנו, אנחנו נהיה שם בין לבין לקשט עם שירים. אבל קודם כל שיהיה פה טוב. זה הדבר שבאמת נראה לי הכי מעסיק אותי בימים האלה".