בזמן שהמשלחת הישראלית לאירוויזיון בווינה מנסה להתנהל בתחרות מוזיקלית תחת אבטחה, חשדנות ומטען פוליטי נפיץ, באולפן יווני כבר הצמידו לישראל תפקיד אחר לגמרי: שחקנית אפשרית במאבק על זהות המדינה שתארח את האירוויזיון הבא. לפי הפרשן תודוריס רקיציס באתר GrXpress, יוון עשויה ליהנות מ"בעלת ברית", שלדבריו אינה רוצה בשום אופן לראות את פינלנד מנצחת, ולכן תתמוך בעקיפין ביוון ו"תעשה הכול כדי להפיל אותה מהפסגה", לדבריו.
על פניו, זו נשמעת כמו קריצה מחמיאה. אבל בפועל, ישראל מוצגת כמי שמסוגלת להפעיל כוח סמוי, להטות מגמות ולכוון את האירוויזיון אל תוצאה הרצויה לה. כמו לאחר האירוויזיון שעבר, ישראל שוב מצטיירת ככוח חשאי שמנהל את התחרות מאחורי הקלעים, אנחנו כבר מכירים את הדימוי הזה.
מבחינת ישראל, השאלה מי תהיה המדינה הזוכה השנה היא גם השאלה היכן תתקיים התחרות הבאה - מי ינהל את האירוח, איך ייראה הרחוב מחוץ לאולם, איזו אבטחה תידרש, ומהו המחיר הפוליטי והתקשורתי. מקורות במשלחת הישראלית בווינה אמרו כי ניצחון פיני נתפס כ"תרחיש קשה מאוד". רשת השידור הפינית YLE הייתה בין העוינות ביותר לנוכחות ישראל בתחרות, וכמעט מדי חודש ראינו "1,000 אמנים מפינלנד שחתמו על עצומה הקוראת לחרם על ישראל".
הזיכרון ממאלמו, שנחרט כאחת החוויות המורכבות ביותר של ישראל באירוויזיון, לא נמחק גם כעבור שלוש שנים. ואחרי השנה, בסביבה הנוחה יחסית של וינה, הרצון ברור: אנחנו רוצים זירה כמה שפחות טעונה וכמה שפחות אווירה עוינת.
מכאן נובעת האטרקטיביות, לכאורה, של התרחיש היווני. אם לא פינלנד, אולי יוון - ממש כמונו, אנחנו עדיין בכחול-לבן. אם לא צפון אירופה שתפנה לנו כתף קרה, אולי מדינה ים-תיכונית, חמה, מוכרת, קרובה, ויחסים טובים עם ממשלת ישראל. על הנייר, יוון מושלמת. השאלה היא אם זו אכן המציאות, ואם לא - איזו יוון מחכה לישראל אם האירוויזיון יגיע לשם.
מי שמסתובב באתונה בחודשים האחרונים רואה תמונה שקשה להתעלם ממנה. גרפיטי שמשווה בין צלב קרס למגן דוד מרוססים על קירות בשכונות רבות, כולל ברחוב הראשי שמוביל מכיכר אומוניה לסינטגמה דרך האקדמיה של אתונה. כתובות "Death to Israel" מעטרות את פסירי, סיסמאות אנטי-ישראליות, ומרחב ציבורי שבו האיבה לישראל לא מתחבאת בשוליים. את הדרך לקרמיקוס, שנקראת פה בקצרה "גאזי", אנחנו מכנים "גאזי סטריפ", מרוב דגלי פלסטין שמתנוססים בבתי הקפה לצד פוסטרים הקוראים להחרים את האירוויזיון.
אלו לא רק "שכונות של נרקומנים", כפי ששמעתי כאן לא פעם, וקשה להאמין שנרקומנים משקיעים בפחיות בצבעי שחור-אדום-ירוק-לבן. אירוויזיון אינו רק הארנה שמארחת את התחרות, הוא רחובות, תחבורה ציבורית, כיכרות, בתי קפה, מתחמי עיתונות, בתי מלון ופארקים. אם זה המרחב שאליו אמורים להגיע המשלחת הישראלית ומאות מעריצים ישראלים, קשה להציג את יוון כאלטרנטיבה בטוחה.
אם אירוויזיון ביוון פירושו אירוויזיון באתונה, אי אפשר להתעלם מראש העיר חאריס דוקאס. דוקאס, שנכנס לתפקידו ב-1 בינואר 2024 כך שנותרה לו עוד חצי כהונה עד הבחירות הבאות, אינו סתם פוליטיקאי ביקורתי כלפי ממשלת ישראל. במקרה הטוב הוא שונא ישראל, במקרה הפחות טוב הוא אנטישמי אמיתי. בזמן שכתובות אנטי-ישראליות ויהודיות נשארות על קירות העיר, דוקאס מתייצב שוב ושוב לצד הפלסטינים. בתחילת החודש אירח את פרנצ'סקה אלבנזה, מהדמויות העוינות ביותר בזירה הבינלאומית. כך מתחדדת השאלה - אם אתונה תארח, האם ראש עיר שחיבק בחום את שליחת האו"ם שארה"ב הטילה עליה סנקציות, ירצה להיאבק על השתתפות ישראל? האם הוא יראה באבטחת המשלחת הישראלית משימה עירונית חשובה, או נטל שאפשר להיפטר ממנו?
אלון אמיר, לשעבר דובר משלחות ישראל לאירוויזיון, לא מתרגש מהאפשרות היוונית. בעיניו, אין היום תרחיש אירוח פשוט לישראל. גם במדינה ידידותית יותר, אנחנו מגיעים לאירוויזיון עם אבטחה ולחצים פוליטיים ושאלה שאף מארחת לא באמת רוצה לקבל על עצמה.
כאחד שהיה בלא מעט אירוויזיונים, עד כמה אנחנו באמת מכבידים על ההפקה?
"מצד אחד, צריך להזכיר שהשמש לא זורחת מהישבן שלנו, לא כל דבר נוגע לישראל ולאיך מתייחסים אלינו. מצד שני, אין ספק שהמצב הפוליטי והמלחמה משפיעים יותר מתמיד, כמעט אף אחד לא אוהב אותנו היום. אנחנו נטל גם על מי שכן אוהב, וכולם מעדיפים שניקח פסק זמן".
ביחס לראש עיריית אתונה, אמיר מזכיר שאם הממשלה היוונית תרצה לארח את התחרות, כוחו של ראש עיר מקומי מוגבל. כלומר, גם ראש עיר עוין במיוחד לא בהכרח יוכל לעצור אירוע שהממשלה תרצה לקדם.
כשפרשן יווני אומר שישראל תסייע ליוון כדי למנוע ניצחון מפינלנד, מה הקהל אמור להבין מזה?
"מה זה ישראל - הממשלה? האקרים ישראלים? מה זה אומר? לא נראה לי שלממשלה אכפת איפה האירוויזיון מתקיים. אבל כל ההתנהלות סביב ישראל השנה, גם מצד ה-EBU, לא ברורה. אם יש משהו לומר, תגידו. אם יש משהו שאנחנו עושים לא טוב, תגידו".
כאן אמיר מפנה אצבע מאשימה כלפי איגוד השידור האירופי. מבחינתו, הבעיה אינה מסתכמת בטענה שישראל פועלת מאחורי הקלעים, אלא בכך שה-EBU מאפשר לשיח הזה להתקיים בלי להציג עובדות ברורות. "כל הרמיזות האלה משגעות אותי", הוא אומר. "אם הייתי התאגיד, הייתי אומר: אם יש לכם משהו, תפרסמו, כי אתם שותלים לאנשים בראש שאנחנו מרמים, ומתדלקים את השנאה ואת האנטישמיות. יכול להיות שאתם גם מתדלקים פגיעה אפשרית במשלחת או במעריצים ישראלים שיהיו שם. אם יש משהו קונקרטי, תגידו. אם לא - סתמו את הפה שלכם".
יוון אינה רק דוקאס או הקירות של אתונה, ויש גם קולות שבחרו שלא להצטרף למחיקת ישראל מסיקור האירוויזיון. אחד מהם הוא יאניס ארגירו, מנהל אתר Eurovisionfun. האתר, שהוקם באוקטובר 2018 על ידי קבוצת חובבי אירוויזיון, הפך לדבריו עם השנים לאחד ממוקדי החדשות הבולטים של האירוויזיון בעולם. השאלה היא אם הסיומת "fun" עדיין מתארת את האירוויזיון בימינו.
מה קרה אחרי 7 באוקטובר בכל הנוגע לסיקור ישראל?
"מיד אחרי 7 באוקטובר ומתקפת הטרור של חמאס על ישראל, רוב הקולגות שלנו בתקשורת האירוויזיון החליטו לצמצם או להוציא לגמרי מהפלטפורמות שלהם סיקור שקשור לישראל ולתחרות. ב-Eurovisionfun, למרות שלא כל חברי הצוות שלנו חולקים את אותן עמדות לגבי הסוגיות המורכבות של המזרח התיכון, החלטנו שנמשיך לסקר כרגיל את כל החדשות שקשורות לישראל. עשינו זאת משום שישראל פתחה במלחמת הגנה בתגובה למתקפה מחרידה ובלתי אנושית, וגם משום שהשתתפות בתחרות מוזיקה צריכה להיות מופרדת מהחלטות פוליטיות של מדינה".
שילמתם מחיר על ההחלטה להמשיך לסקר את ישראל?
"קיבלנו מתקפות רבות ותגובות משמיצות מאנשים שבפועל אינם תומכים בפלסטין, אלא בחמאס עצמו. באופן אישי, רק השבוע פרסמתי בחשבון ה-X שלי פוסט על קפה האירוויזיון הישראלי כאן בווינה, שבו ביקרתי, והפוסט משך הרבה תגובות פוגעניות ואנטישמיות. בסופו של דבר, אדם לא צריך להתבייש באמונות שלו, ולא להיכנע לפחד ולחושך שאנשים מסוימים רוצים לכפות על כולם".
לקראת האירוויזיון במאלמו, זה היה האתר הלא ישראלי היחיד שסיקר חדשות שקשורות לישראל בתחרות, אולם עם הזמן, חלק מהאתרים חזרו לסקר את ישראל. סיקור חלקי ומוטה, אבל עם הדגל. "מבחינתנו", הוא אומר, "זה מוכיח שההחלטה שלנו הייתה נכונה".
איך אתה מתאר את היחס לישראל בקרב חובבי האירוויזיון ביוון?
"ביוון אנחנו אנשים של קצוות. אנחנו נלהבים ותומכים בעמדות שלנו בעוצמה. לכן אפשר למצוא שתי קבוצות מאוד ברורות של אנשים וחובבים: אלה שתומכים בהשתתפות ישראל, ואלה שהיו מעדיפים לראות את ישראל מחוץ לתחרות. שתי הקבוצות מגנות על העמדה שלהן בלהט, כך שלישראל יש גם תומכים מסורים מאוד וגם שונאים קולניים מאוד, עם כל מה שמשתמע מכך".
למרות זאת, הוא מאמין ששני הצדדים מכירים בכך שמעבר לגורמים הפוליטיים והרגשיים, שתמיד היו ותמיד יהיו חלק מהצבעת הקהל בתחרות, ישראל שלחה בשנים האחרונות שירים מלוטשים, שתמיד התמודדו על ניצחון או לפחות על תוצאה חזקה מאוד.
אם האירוויזיון יגיע ליוון, הישראלים יכולים להרגיש בטוחים?
"ללא ספק, יוון תהיה יעד הרבה יותר בטוח ומקבל עבור ישראלים בשנה הבאה. זה לא סוד שהממשלות של שתי המדינות קרובות מאוד, ולעיתים קרובות מתייחסות ליחסים בין יוון
לישראל כברית אסטרטגית שעיצבה מחדש את מאזן הכוחות במזרח הים התיכון. אהיה אובייקטיבי ואומר שבאתונה, בעיקר בגלל עמדת הרשויות העירוניות, ראינו כמה תקריות אנטישמיות מצערות, שלמרבה הצער הרשויות המוסמכות לא פעלו מספיק כדי להעלים אותן. אני מתייחס לכתובות גרפיטי מסוימות על קירות, וגם לפעילויות אחרות שמתקיימות ולא עוזרות לעודד תיירות ישראלית בעיר, שבשנים האחרונות הגיעה לשיאים".
"בהצלחה גם לישראל וגם ליוון", הוא מסכם, "אני מקווה שאחת משתי המדינות תצליח להחזיר את הניצחון לדרום אירופה", גם אם ישראל נמצאת ממש בדרום-דרום היבשת.
כשעוסקים בפינלנד או אתונה, יש לי גם נגיעה אישית. זו עיר שאני אוהב ומבלה בה מחצית מהשנה, והאירוויזיון הראשון שסיקרתי מהשטח היה באתונה, ב-2006, ממש כאן באתר הזה. אז היה מדובר בחגיגה נוצצת של פופ מוגזם ומשלחות נלהבות. 20 שנה אחר כך, אותה עיר חוזרת כאפשרות לאירוח, רק שהפעם הצבעים פחות עליזים.