קובץ סיפורים מאת מחבר "התפסן בשדה השיפון": קראו סיפור מתוך "תשעה סיפורים"

בבית המלון שהו תשעים ושבעה פרסומאים מניו יורק, ומכיוון שהם השתלטו על כל קווי החוץ, נאלצה הצעירה מחדר 507 להמתין להעברת השיחה שלה משעת הצהריים כמעט עד שתיים וחצי. אבל היא ניצלה את הזמן. היא פתחה מגזין כיס לנשים ועיינה במאמר שכותרתו "מין — תענוג או סיוט". היא שטפה את המסרק שלה ואת מברשת השיער שלה. היא הסירה את הכתם מחצאית חליפתה החומה. היא הזיזה את הכפתור על החולצה שקנתה ב"סאקס". היא תלשה בפינצטה שתי שערות שזה עתה בצבצו מהשומה שעל פניה. כשהתקשרו לבסוף מהמרכזייה אל החדר שלה, היא ישבה ליד החלון ועמדה לסיים למרוח לק על ציפורני ידה השמאלית.
היא לא הייתה בחורה שמפסיקה דברים בגלל צלצול טלפון. היא נראתה כאילו הטלפון שלה מצלצל בלי הפסקה מאז היום שבו הגיעה לגיל ההתבגרות. על רקע צלצולי הטלפון היא העבירה מברשת לק קטנה על ציפורן הזרת והדגישה את הסהרון. אז סגרה את בקבוקון הלק בפקק, קמה על רגליה וביד שמאל — היד הרטובה — נפנפה באוויר לכאן ולכאן. בידה היבשה הרימה מאפרה גדושה מהמושב שליד החלון ונשאה אותה אל השידה שלצד המיטה, שעליה עמד הטלפון. היא התיישבה על אחת משתי המיטות המוצעות, ואז — זה היה הצלצול החמישי או השישי — הרימה את השפופרת.

"הלו," אמרה, זוקרת את אצבעות ידה השמאלית כדי להרחיק אותן מחלוק המשי הלבן, שהיה הפריט היחיד שלגופה מלבד זוג כפכפים — הטבעות נשארו בחדר האמבטיה.
"קישרתי אותך עכשיו לניו יורק, גברת גלאס," אמר המרכזן. "תודה," אמרה הצעירה ופינתה מקום למאפרה על השידה. מהשפופרת בקע קול של אישה. "מיוריאל? את שומעת אותי?"
הצעירה הרחיקה מעט את האפרכסת מאוזנה. "כן, אימא. מה שלומך?"
"דאגתי לך נורא. למה לא טלפנת? את בסדר?"
"ניסיתי להשיג אותך אתמול בערב, וגם שלשום. הטלפון לא היה —"
"מיוריאל, את בסדר?"
הצעירה הטתה את השפופרת והרחיקה אותה מהאוזן. "הכול בסדר. חם פה. שנים שלא היה בפלורידה כזה —"
"למה לא צלצלת אליי? דאגתי לך נו—"
"אימא, מותק, אל תצעקי. אני שומעת אותך יופי," אמרה הצעירה. "אתמול בערב צלצלתי פעמיים. פעם אחת ישר אחרי —"
"אמרתי לאבא שלך שבטח תצלצלי אתמול בערב. אבל לא, הוא היה מוכרח — מיוריאל, הכול בסדר איתך? תגידי לי את האמת."
"הכול בסדר גמור. די, תפסיקי לשאול." "מתי הגעתם?"
"לא יודעת. ברביעי בבוקר. מוקדם."
"מי נהג?"
"הוא," אמרה הצעירה. "ואל תיכנסי ללחץ. הוא נהג יפה מאוד. ממש הפתיע אותי לטובה."
"הוא נהג? מיוריאל, הבטחת —"
"אימא," קטעה אותה הצעירה, "הרגע אמרתי לך. הוא נהג יפה מאוד. לא עבר את השמונים אפילו פעם אחת."
"הוא עשה את הדבר הזה שלו עם העצים?"
"אמרתי שהוא נהג יפה מאוד, אימא. בבקשה. ביקשתי ממנו שלא יתרחק מקו ההפרדה והכול, והוא הבין, ועשה מה שביקשתי. הוא אפילו השתדל לא להסתכל על העצים — שמתי לב. אגב, אבא תיקן כבר את האוטו?"
"עוד לא. הם רוצים ארבע מאות דולר, רק על —"
"אימא, סימור אמר לאבא שהוא משלם. אין שום סיבה —" "טוב, נראה. איך הוא התנהג — באוטו, ובכלל?"
"בסדר," אמרה הצעירה.
"הוא ממשיך לקרוא לך בשם הנוראי —" "לא. עכשיו יש לו משהו חדש."
"מה?"
"נו, אימא, מה זה משנה?"
"מיוריאל, אני צריכה לדעת. אבא שלך —"
"טוב, טוב. הוא קורא לי 'מיס פריצות־רוחנית לשנת 1948'," אמרה הצעירה וצחקקה.
"זה לא מצחיק, מיוריאל. זה לא מצחיק בכלל. זה מזעזע. האמת היא שזה עצוב. כשאני חושבת על —"
"אימא," קטעה אותה הצעירה, "תקשיבי רגע. את זוכרת את הספר שהוא שלח לי מגרמניה? את יודעת — השירים הגרמניים. מה עשיתי איתו? שברתי את הראש —"
"הוא אצלך."
"בטוח?" אמרה הצעירה.
"בהחלט. זאת אומרת אצלי. בחדר של פרדי. השארת אותו פה, ולא היה לי מקום בשבילו על — למה? הוא רוצה אותו?"
"לא. אבל, הוא שאל עליו, בנסיעה. הוא רצה לדעת אם קראתי אותו."
"זה בגרמנית!"
"כן, מותק. זה לא משנה," אמרה הצעירה ושילבה רגל על רגל. "הוא אמר שאת השירים האלה, במקרה, כתב 'המשורר הגדול היחיד של המאה'. הוא אמר שהייתי צריכה לקנות תרגום או משהו. או 'ללמוד את השפה, אם לא אכפת לך'."
"אוי ואבוי. אוי ואבוי. האמת היא שזה פשוט עצוב. אתמול בערב אבא שלך אמר —"
"רק רגע, אימא," אמרה הצעירה. היא ניגשה אל המושב שליד החלון כדי לקחת סיגריות, הציתה אחת מהן וחזרה לשבת על המיטה. "אימא?" אמרה, נושפת עשן.
"מיוריאל, תקשיבי לי טוב." "אני מקשיבה."
"אבא שלך דיבר עם דוקטור סיווצקי." "באמת?" אמרה הצעירה.

"הוא סיפר לו הכול. זאת אומרת, זה מה שהוא אמר — את מכירה את אבא. העצים. העניין הזה עם החלון. הדברים האיומים שהוא אמר לסבתא, על תוכניות הפטירה שלה. מה שהוא עשה לתמונות המקסימות מברמודה — הכול."
"ואז?"
"אז קודם כול, הוא אמר שזה שהצבא שחרר אותו מבית חולים זה פשע זועק לשמיים — בחיי. הוא בהחלט אמר לאבא שלך שיש סיכוי — סיכוי גדול מאוד, הוא אמר — שסימור יאבד שליטה לגמרי. בחיי."
"יש כאן במלון פסיכיאטר," אמרה הצעירה. "מי? איך קוראים לו?"
"אני לא יודעת. רייזר או משהו. אומרים שהוא טוב מאוד." "לא שמעתי עליו."
"הוא בכל זאת אמור להיות טוב מאוד."
"מיוריאל, אל תתחצפי בבקשה. אנחנו דואגים לך מאוד. שתדעי שאתמול בערב אבא שלך רצה לטלגרף לך שתחזרי הביתה —"
"אני לא חוזרת הביתה עכשיו, אימא, אז תירגעי." "מיוריאל. בחיי. דוקטור סיווצקי אמר שסימור עלול לגמרי לאבד שלי—"
"הרגע הגעתי, אימא. כבר שנים לא יצאתי לחופשה, ואני לא הולכת לארוז עכשיו ולחזור הביתה," אמרה הצעירה. "ובכל אופן אני לא יכולה לנסוע כרגע. כולי שרופה מהשמש, אני בקושי זזה."
"נשרפת מהשמש? לא השתמשת בקרם השיזוף שהכנסתי לך לתיק? שמתי אותו בדיוק —"
"השתמשתי בו. נשרפתי בכל זאת." "איום ונורא. איפה נשרפת?"
"בכל הגוף, מותק. בכל הגוף." "נורא."
"אני אשרוד."
"אז דיברת עם הפסיכיאטר הזה?" "כן, בערך," אמרה הצעירה.
"מה הוא אמר? איפה היה סימור כשדיברת איתו?"
"באולם האוקיינוס. הוא ניגן בפסנתר. בשני הלילות שלנו כאן הוא ניגן בפסנתר."
"אז מה הוא אמר?"
"אה, לא הרבה. הוא פנה אליי. ישבתי לידו בבינגו אתמול בערב, והוא שאל אותי אם זה לא בעלי שמנגן בפסנתר באולם השני. אמרתי שכן, והוא שאל אם סימור היה חולה או משהו. אז אמרתי —"
"למה הוא שאל?"
"לא יודעת, אימא. אולי כי הוא כזה חיוור," אמרה הצעירה. "בכל אופן, אחרי הבינגו הוא ואשתו הזמינו אותי לשבת איתם לשתות משהו. אז הסכמתי. אשתו הייתה מזעזעת. זוכרת את שמלת הערב האיומה שראינו בחלון הראווה של ּבֹונוויט? זו שאמרת שרק מי שצרה נורא נורא ב—"
"הירוקה?"
"אז את זה היא לבשה. עם המותניים האלה שלה. וכל הזמן היא שאלה אם סימור הוא קרוב משפחה של סוזן גלאס, שיש לה את החנות הזאת בשדרת מדיסון — של הכובעים."
"אבל מה הוא אמר? הרופא."
"אה, באמת שלא יותר מדי. ישבנו על הבר. היה המון רעש."
"כן, אבל — סיפרת לו מה הוא ניסה לעשות לכיסא של סבתא?"
"לא, אימא. לא נכנסתי לפרטים," אמרה הצעירה. "בטח יצא לי לדבר איתו שוב. הוא כל היום בבר."
"הוא אמר אם לדעתו הוא עלול להתנהג — את יודעת — מוזר או משהו? לעשות לך משהו?"
"לא בדיוק," אמרה הצעירה. "לא היו לו מספיק נתונים, אימא. הם צריכים לברר על הילדּות שלך — כל מיני דברים כאלה. אמרתי לך, בקושי יכולנו לדבר, היה שם כזה רעש."
"טוב. מה שלום המעיל הכחול שלך?"
"הוא בסדר. נתתי אותו שיוציאו קצת מהריפוד." "איך באמת נראים הבגדים השנה?"
"מזעזעים. אבל מדהימים. פאייטים — על הכול," אמרה הצעירה.
"איך החדר שלכם?"
"הוא בסדר. אבל לא יותר מבסדר. לא יכולנו לקחת את החדר שהיינו בו לפני המלחמה," אמרה הצעירה. "האנשים נוראיים השנה. את צריכה לראות איזה יצורים יושבים לידנו בחדר האוכל. בשולחן ליד. הם נראים כאילו הגיעו לפה בטנדר."
"טוב, ככה זה בכל מקום. מה עם חצאית הבלרינה שלך?"
"ארוכה מדי. אמרתי לך שהיא ארוכה מדי."
"מיוריאל, אני שואלת בפעם האחרונה — את באמת בסדר?"
"כן, אימא," אמרה הצעירה. "בפעם המאה."
"ואת לא רוצה לבוא הביתה?" "לא, אימא."
"אתמול בערב אבא שלך אמר שהוא ישמח מאוד לשלם על הכול אם תרצי לנסוע לאן שהוא לבד ולחשוב על זה. את יכולה לצאת לאיזה שיט. שנינו חושבים —"
"לא תודה," אמרה הצעירה ויישרה את רגליה. "אימא, השיחה הזאת עולה —"
"לחשוב שחיכית לבחור הזה כל המלחמה — אני מתכוונת, לחשוב על כל המסכנות האלה שחיכו לבע—"
"אימא," אמרה הצעירה, "אני חייבת לסיים. סימור יכול להיכנס בכל רגע."
"איפה הוא?"
"בחוף."
"בחוף? לבד? הוא מתנהג כמו שצריך על החוף?"
"אימא," אמרה הצעירה, "את מדברת עליו כאילו הוא איזה מטורף —"
"לא אמרתי שום דבר כזה, מיוריאל."
"אבל ככה זה נשמע. הוא בסך הכול שוכב שם. הוא לא מוכן להוריד את החלוק."
"הוא לא מוכן להוריד את החלוק? למה לא?"
"לא יודעת. בטח כי הוא כזה חיוור."
"אלוהים, קצת שמש תעשה לו רק טוב. את לא יכולה לשכנע אותו?"
"את מכירה את סימור," אמרה הצעירה ושבה ושיכלה את רגליה. "הוא אמר שהוא לא רוצה שכל מיני אידיוטים יסתכלו לו על הקעקוע."
"אין לו שום קעקוע! הוא עשה קעקוע בצבא?"
"לא, אימא. לא, מותק," אמרה הצעירה וקמה על רגליה. "תשמעי, אני אתקשר מחר, אולי."
"מיוריאל, תקשיבי לי טוב."
"כן, אימא," אמרה הצעירה והעבירה את משקלה לרגל ימין.
"תתקשרי אליי ברגע שהוא עושה, או אומר, משהו משונה — את יודעת למה אני מתכוונת. את שומעת אותי?"
"אימא, אני לא מפחדת מסימור."
"מיוריאל, תבטיחי."
"בסדר, אימא, אני מבטיחה. ביי," אמרה הצעירה. "ד"ש לאבא." היא ניתקה.
"סי-מור-גלאס," אמרה סיּביל קרפנטר, ששהתה במלון עם אימא שלה. "משחק-ב-קלאס?"
"פצפונת, תפסיקי להגיד את זה. את משגעת את אימא. שבי יפה."
גברת קרפנטר טפטפה שמן שיזוף על כתפיה של סיביל ומרחה אותו במורד השכמות הדקיקות ודמויות הכנפיים. סיביל ישבה מתנודדת על כדור ים מנופח ועצום, פניה לאוקיינוס. היא לבשה בגד ים צהוב בשני חלקים, שאחד מהם לא תצטרך אלא בעוד תשע או עשר שנים.
"זאת הייתה בסך הכול מטפחת משי רגילה — מקרוב היה אפשר לראות," אמרה האישה שבכיסא החוף שלצד זה של גברת קרפנטר. "הלוואי שידעתי איך היא קושרת אותה. זה באמת היה מקסים."
"זה נשמע מקסים," אישרה גברת קרפנטר. "סיביל, פצפונת, שבי יפה."
"אז הוא משחק-ב-קלאס?" אמרה סיביל.
גברת קרפנטר נאנחה. "טוב, בסדר," אמרה. היא הבריגה את הפקק על בקבוק שמן השיזוף. "לכי לשחק, פיצי. אימא חוזרת למלון לשתות מרטיני עם גברת האּבל. אני אביא לך את הזית."
מששוחררה לחופשי, רצה סיביל חיש קל אל חלקו השטוח של החוף והחלה ללכת לעבר ביתן הדייגים. היא נעצרה רק כדי לדרוך על ארמון חרב מחול רטוב, ועד מהרה יצאה מהמתחם המיועד לאורחי בית המלון.
היא צעדה כחצי קילומטר, ואז פרצה לפתע בריצה במעלה החוף שבו היה החול רך. כשהתקרבה למקום שבו שכב איש צעיר על גבו, הפסיקה לרוץ.
"סי-מור-גלאס, אתה בא למים?" אמרה.
הצעיר התקשח לרגע, וידו הימנית נשלחה אל דשי חלוק המגבת שלו. הוא התהפך על הבטן, הניח למגבת מגולגלת לנשור מעל עיניו, ומיקד את מבטו בסיביל.
"היי. שלום, סיביל."
"אתה בא למים?"
"חיכיתי לך," אמר הצעיר. "מה בתוכנית?"
"מה?" אמרה סיביל.
"מה בתוכנית? מה הולך לקרות?"
"מחר אבא שלי באבאווירון," אמרה סיביל ובעטה בחול. "לא לּפנים, מותק," אמר הצעיר והניח יד על קרסולה של סיביל. "טוב, הגיע הזמן שהוא יבוא, אבא שלך. אני מחכה לו בכל שעה. בכל שעה ושעה."
"איפה הגברת?" אמרה סיביל.
"הגברת?" הצעיר סילק מעט חול משערו הדליל. "לא ברור, סיביל. היא יכולה להיות באלף מקומות. אצל הספרית. צובעת את השיער בצבע חום ערמוני. או בחדר שלה, תופרת בובות לילדים במצוקה." כעת, בעודו שכוב על בטנו, הציב אגרוף על אגרוף והניח עליהם את הסנטר שלו. "תשאלי אותי משהו אחר, סיביל," אמר. "איזה בגד ים יפה יש לך. אם יש משהו שאני באמת אוהב, זה בגד ים כחול."
סיביל בהתה בו, ואז התבוננה מטה אל בטנה העגלגלה. "הוא צהוב," אמרה. "הוא צהוב."
"באמת? תתקרבי קצת." סיביל צעדה צעד לפנים.
"את ממש צודקת. איזה טיפש אני." "אתה בא למים?" אמרה סיביל.
"אני שוקל את זה במלוא הרצינות. תשמחי לדעת, סיביל, שאני מקדיש לזה מחשבה מעמיקה."
סיביל תקעה אצבע במזרן הים הקטן שהצעיר השתמש בו לעיתים בתור משענת לראש. "חסר כאן אוויר," אמרה.
"את צודקת. חסר כאן יותר אוויר מכפי שאני מוכן להודות." הוא סילק את אגרופיו הצידה והשעין את הסנטר שלו על החול. "סיביל," אמר, "את נראית מצוין. טוב לראות אותך. ספרי לי על עצמך." הוא שלח את ידיו קדימה ואחז בשני קרסוליה של סיביל. "אני מזל גדי," אמר. "איזה מזל את?"
"שרון ליפשוץ אמרה שנתת לה לשבת איתך על הכיסא של הפסנתר," אמרה סיביל.
"זה מה ששרון ליפשוץ אמרה?" סיביל הנהנה במרץ.
הוא שחרר את קרסוליה, משך את זרועותיו והשעין את לחיו על אמת ידו הימנית. "טוב," אמר, "את יודעת איך זה, סיביל. ישבתי לי וניגנתי. ואת לא היית בשום מקום. ואז באה שרון ליפשוץ והתיישבה לידי. לא יכולתי פשוט לדחוף אותה, נכון?"
"כן יכולת."
"לא, לא. את זה לא יכולתי לעשות," אמר הצעיר. "אבל אני אגיד לך מה כן עשיתי."
"מה?"
"דמיינתי שזאת את."
סיביל כרעה מיד והתחילה לחפור בחול. "בוא נלך למים," אמרה.
"טוב," אמר הצעיר, "נראה לי שאני יכול להכניס את זה ללו"ז."

"תשעה סיפורים" / ג'יי-די סלינג'ר. מאנגלית: יותם בנשלום. 208 עמודים. עם עובד.