האיש שצפה ברכבות

אין ספק, "מר בטיניול" הוא סרט קטן וחמוד; ממש מסוג הסרטים שאפשר היה לכתוב עליהם "דרמה קומית פשוטה, עשויה היטב, מרגשת ואנושית, מהנה לפרקים, נוגעת ללב לרגעים, ומתאימה לכל המשפחה", אלמלא היתה עלילת הסרט ממוקמת בשנת 1942.

סרטים שנוגעים בחוויית השואה מעלים באופן אוטומטי דילמות והאשמות מוסריות. אם הם לא עדינים מדי, אז הם מזוויעים מדי, ואם הם לא עושים בנו מניפולציות, אז הם לא מניפולטיביים מספיק. נראה כאילו מצד אחד אנחנו רוצים שימשיכו לעשות סרטים על מה שקרה שם, ומצד שני שום דבר אף פעם לא מצליח לקלוע למטרה.

הרקע ההיסטורי לעלילת "מר בטיניול" הוא הכיבוש הנאצי בצרפת. הגיבור הוא קצב מן הישוב, אדם כל-צרפתי, פסיבי, שעיקר כוונתו היא לשרוד. בטיניול (שמשוחק, נכתב ובוים על ידי ז'ראר ז'וניו) מתגלגל להשתלט על רכוש גזול של יהודים שגורשו, ממש כפי שמאוחר יותר הוא מוצא את עצמו מבריח כמה ילדים יהודים לשוויץ, כמעט בטעות.

על ראשו של רוברטו בניני הוטחו מיני גידופים בעקבות סרטו "החיים יפים", שבשיאם הגיעו עד כדי האשמה בהכחשת השואה. על אותו משקל אפשר לצלוב את ז'ראר זו'ניו באשמת הכחשת מלחמה כוללת. הזעירות המדהימה של הסרט הזה עומדת בניגוד אירוני לזוועה הגדולה שבחוץ, והדמות מעוררת ההזדהות של בטיניול עשויה להיראות כניסיון לנקות את ידי הצרפתים מאשמת שיתוף הפעולה עם הכיבוש.

אבל אולי הגיע הזמן שנפנים את העובדה שסרטים ואמת היסטורית הן שתי דיסציפלינות נפרדות, אפילו כשזה נוגע לשואה. אם נפנה את פנינו בזעם מן הסרט הזה, אנחנו עלולים לאבד את מה שבכל זאת יש לו להציע. הקסם של "מר בטיניול" נעוץ דווקא בניסיון הנועז ליצור קומדיה צנועה ופצפונית על המלחמה הגדולה. הפסיביות של הגיבור הקטן הזה, בניגוד להירואיות היאנוש קורצ'קית המוכרת, היא שהופכת אותו לכל כך אנושי ואמין, והרגעים הנעימים והפסטורליים של הסרט מזכירים לנו שגם בזמן המלחמה יש בני מזל שבשבילם החיים נמשכים.

סצינת השיא של הסרט הזה היא בעיני זו שבה בטיניול מתחזה ליהודי מתוך ניסיון להציל את עורו. ההזדהות הטוטאלית שלו כנוצרי עם הסבל היהודי מדגימה היטב לקח חשוב שהזרם המרכזי של זכרון השואה עוד מסרב לקבל - שהיהודי עשוי להיות כל אחד.