עיניים שלי

את המאבק המפורסם שניטש בין תיסלם לבנזין בתחילת שנות השמונים פספסתי, לצערי, בשנים ספורות. הדיו הגיעו אלי מאוחר, אבל שלא כמו בדו-קרב אחרים, כמו ירדנה מול עפרה או הביטלס מול הסטונס, שבהם אין לי שום כלים או רצון אמיתי להכריע בין המתמודדים, במקרה של תיסלם ובנזין ההכרעה שלי ברורה: להקתו של פוליקר מהקריות עוקפת בדהרה את דני בסני ויאיר ניצני בדרך אל מתנ"ס התהילה של הרוק הישראלי.

הרוקנרול של בנזין היה סוחף באופן יוצא דופן עבור תעשיה שהגבעטרון עדיין מכרו בה תקליטי פלטינה, ונשמע אותנטי יותר משל תיסלם. משהו באנרגיות שלהם היה משכנע במיוחד, ולמרות שלא ממש ביטא זעם מעמדי כמו להקות פאנק בריטיות מהתקופה, עדיין היה בו קמצוץ מאותו זעם וזוהמה. בקול של בנזין היה גרעין מחאתי מבלי שייאלצו להקליט פואמת מחאה במשקל נוצה כמו "פרצופה של המדינה". אבל הכל הלך לטובת בנזין. בכל זאת, לא כל להקה זוכה לגיטריסט קצב עם שם מנצח כמו קיטש אמסלם.

שני להיטים גדולים של בנזין, "חופשי זה לגמרי לבד" ו"משמרת לילה", פותחים את הדיסק הראשון באוסף החדש של יהודה פוליקר, שהוא למעשה גם האוסף של יעקב גלעד, שכתב את המילים לרוב השירים והיה מעורב בהפקה של כולם. האנרגיה האותנטית של פוליקר – שדווקא מחוזקת על ידי העובדה שמדובר בשירי מיינסטרים רבי מכר – נשמרת לאורך מרבית הדיסק הראשון. אחרי בנזין פוליקר זונח את תפקיד נער הרוק בעיר הגדולה והולך לחפש את עצמו בשורשיו הסלוניקאיים. רוב השירים היווניים באוסף הם מ"עיניים שלי" (1985) , כולל שיר הנושא של אותו אלבום, שהוא עיבוד מרגש לשיר של ס.קוימאדזיס. על אף שהעיבודים של פוליקר וגלעד נגועים בהשפעות אווריריות של רוק ישראלי, הם עדיין ממלאים תפקיד תיווך מוצלח ועמוק יותר למוזיקה הנפלאה הזאת מאשר חאפלות הבוזוקי שנחתו עלינו עשור ומחצה לאחר מכן בטברנות השונות (מה שמביא אותי פתאום לתהות שמא השיר "ג'ינג'י", מתוך אלבומו האחרון של פוליקר, מתייחס באופן כלשהו לשמעון פרנס).

כשפוליקר ממשיך לחקור את מקורותיו הוא מקליט את "אפר ואבק" (1988), ניסיון נדיר מצד מוזיקאי פופולרי ישראלי לגעת בשואה. את שיר הנושא מתוך אפר ואבק נאלצתי לנגן על גיטרה במחנה ההשמדה טרבלינקה במהלך טיול בית ספר לפולין. היה קר בטרבלינקה ומיתרי הברזל של הגיטרה קפאו והקפיאו לי את האצבעות. למזלי הנגנים שלצידי היו מוצלחים ממני והצליחו לסחוף את שירת המקהלה שנשמעה מתחת לדגלי ישראל המתנופפים ברוח. הסיטואציה ההיא הרחיקה אותי מאלבום השואה של פוליקר למשך כמה שנים, אך כשחזרתי אליו גיליתי שמדובר בתקליט יפה, שבדרך כלל מתחמק מקלישאות דוגמת אותו אחה"צ מקפיא אצבעות על מדשאות טרבלינקה המחוקה, על ידי כך שהוא מטפל בחלל שנוצר, ולאו דווקא בזוועות. "אפר ואבק" הוא כזה, וגם "חלון לים התיכון", שכתוב כמו מכתב שנשלח על ידי גבר, שמתיישב ביפו הכבושה, אל אשתו וילדו הצעיר שנותרו מאחור.

הלהיטים שמסיימים את הדיסק הראשון באוסף הם מ"פחות אבל כואב" (1990), שם פוליקר משתחרר מהעיסוק בשואה לטובת רוק בניחוח איצטדיוני. שוב שיר הנושא הוא המוצלח ביותר, ונדמה שזוהי הנקודה בה פוליקר מבסס עצמו סופית כאחד היוצרים הנערצים בתעשיית המוזיקה הישראלית. שלושה בונוסים של עיבודים לא מתורגמים לשירים יווניים חותמים את הדיסק הראשון ואינם מוסיפים לו מאום.

הדיסק השני הוא המשך ישיר אליהם, וכולל שירים מהתקופה שבה הפך פוליקר למין זמר אמצע הדרך, הרבה פחות סוחף ומשכנע. שירים כמו "אני רוצה גם" מציגים פוליקר הרבה פחות רעב ומקורי, ובעצם מזכירים יותר את התקליטים המאוחרים של תיסלם מאשר את פוליקר המוקדם. לא בכדי רוב הדיסק לקוח מהקלטת ההופעה בקיסריה (1997), שמייצגת אולי יותר מכל את זרי הדפנה שעליהם נח פוליקר, ושמונעים ממנו את החיוניות שהיתה לו בעשור הראשון לפעילותו. ועדיין יש שם את "דברים שרציתי לומר" היפה, וביצוע חביב ל"יום שישי". שניהם, בכל אופן, תזכורת לימים יפים יותר.

כך שבסך הכל מדובר באוסף מושלם. הדיסק הראשון מלקט את מיטב השירים של פוליקר, והוא עשוי להיות ממצה עבור מי שאין לו אף תקליט של פוליקר ורוצה ליהנות רק מההיילייטס. את הדיסק השני אפשר להעניק במתנה לחברים שהם מעריצים שרופים, או לתלות על המראה של המכונית לצד תפילת הדרך.


* יהודה פוליקר, המיטב - nmc