אמריקן לייף

לא הרבה אנשים באמריקה ישאלו אותך להכוונה אם תגיד משהו על הדיקסי צ'יקס. מדובר בחוד החנית של מוזיקת הקאנטרי הפופולרית כיום, בלהקת הקאנטרי המצליחה והמוכרת בכל הזמנים, ובשבילנו, הדיקסי צ'יקס בעיקר יכולות לסמן את הנתק הענק של הגיאוגרפיה הקרובה עם המצעדים האמריקאיים. ריקושטים של התופעה הזאת יכולים להינתז טיפין על האי הבריטי המכונן עד מחר, אך קשה להאמין שהסאונד הזה יכול להצליח פה. עניין של טעם.

הדיקסי צ'יקס הוקמו בטקסס בסוף שנות השמונים. חבורה של מיידלעך שעושות קאנטרי מסורתי, ווקאלי מאוד, עם בנג'ו, כינור וכאלה, ובו בזמן מנקות שולחנות במזנונים המקומיים. אחרי שלושה אלבומים בלייבל עצמאי, שינויים פרסונליים והחלטה אסטרטגית לקיים את מצוות הקרוס-אובר קאנטרי ולסחוב לכיוון הפופ והסאונד היותר עכשווי, חתמה הלהקה בסוני והוציאה ב-1998 את "Wide open Space". לכבוד האלבום הראשון שלהם בלייבל אנטי-אמנציפציוני הורידו הצ'יקי גירלז את כובעי הקואבוי ובגדי הדודות והתחילו לעשות שמח. כל כך שמח היה, עד שתוך שנה הפך האלבום לנמכר ביותר בתולדות הז'אנר, כשהוא אוסף ומלקט פרסים מקושקשים על ימין ועל שמאל.

אחרי שנה הגיע ההמשך, בתור אלבום בשם "Fly", שלא עשה בושות ושיחזר את ההצלחה המטורפת. כשבאוגוסט 2002 יצא בארה"ב ובקנדה האלבום השישי של הלהקה, "Home", הוא זכה לתשואות המבקרים והקהל, מכר כמו שפנים וגרף שבע מועמדויות לגראמי. נדמה היה ששום דבר כבר לא יכול לעצור את הפקאצות האלה, ושהן נידונו לשלוט לעולם על מצעדי המכירות ותחנות הרדיו בארה"ב, עד שבלהט פתיחת הפיות של המלחמה האחרונה עמדה סולנית השלישיה, נטלי מיינס, אל מול קהל לונדוני, ואמרה שהיא מתביישת שהנשיא בוש הגיע מטקסס, ההום-לנד שלה.

בתגובה להתבטאות הזאת, ובעיקר למקום שבו היא נאמרה, צנחו המכירות של הדיקסי צ'יקס פלאים, ותחנות הקאנטרי הפסיקו להשמיע אותן. זה טירוף ממש, אבל קשה היום להיתקל בשיר של הצ'יקס, מי שנחשבו האמהות של המיינסטרים, בתחנת רדיו ממוצעת בארה"ב. במקביל להתפתחות דיון משעמם וכה-אמריקאי על גבולות חופש הביטוי, החלו כל מיני חבר'ה לארגן ברחובות ניתוצים המוניים של הדיסקים שלהם, וגם האיומים ברצח לא איחרו לבוא. זה לקח קצת זמן, אבל מתוך כל העליהום יצא סבא ברוס ספרינגסטין ונקפץ להגנתן, ואחריו באו שורה של עוד אמנים מזדהים.

לפני שבוע או משהו יצא גיליון של מגזין "אנטרטיינמט וויקלי", שעל שערו הצטלמה הלהקה בעירום, עם כתובות בסגנון "בוגדות" או "המלאכיות של סדאם" שצוירו על גופן החשוף - סוג של קונטרת-איזכור לדיבור האינסופי שהתפתח בעקבות האמירה של מיינס. על ההשתכללות האחרונה בפרשה קראתי אתמול, והדיווח המעודכן מוסר שבהופעה שהיתה להם באורלנדו, סולד-אאוט לגמרי, עמד רק מפגין אחד בחוץ והחזיק שלט. השער של ה"וויקלי" עשה את שלו, כנראה, וכנראה גם שזה כל מה שצריך בשביל להשקיט את דעת הקהל האמריקאית – להתפשט.

ואם נגיע רגע להגיד משהו על "Home", אותו אלבום אחרון, הרי שמדובר ביציאת קניידלעך-קאנטרי נגישה למדי, בנויה לתלפיות ומסברת תנוכים בעלי תשוקה אפילו-מוגבלת לז'אנר. האמת היא שזה נראה כמו פופ, שיש לזה הגינונים של פופ, אבל בעצם זה הרבה יותר השתלטות של קאנטרי מסורתי על המצעדים מכל דבר אחר. אין פה בכלל כמעט תופים, או גיטרות חשמליות, שלא לדבר על סאונדים ממוחשבים. הצ'יקס מחוברות עמוק-עמוק לשורשים, שוחות בתוך אוסול ונשמעות נהדר. בדרך, הפרחות השמאלניות גם דואגות להישמר רעננות וצעירות, לחדש את פליטווד מק (עם רמיקס-בונוס לא רע בכלל שהפיקה שריל קרואו, לתשומת ליבו של אספ אמדורסקי), וגם לארגן התרסה מצחיקה-נכונה אל מול הקאנטרי המדולדל והזקן שתמיד שלט בסצינה, וגם לכיוון בכייני האלט-קאנטרי שעושים שופוני תחת כל אצטבה רעננה וכאילו, דחיל.