יחסית לעוד יום שבו קרו המון דברים, שבמדינה מתוקנת היו מזינים את מהדורות החדשות למשך שנה תמימה (רשימה חלקית: סיכוי להקדמת הבחירות בקרוב לחודשיים, דיון סוער בבג"ץ שעלול להסתיים במשבר חוקתי, צה"ל כבש שטח נוסף בלבנון סמוך לנחל הליטני ועוד), זה היה גם יום עם הסחות דעת מבורכות.
ליגת העל בכדורגל חגגה עם משחק עונה, עימות ישיר בין שתי הראשונות - שאולי לא התעלה לרמה גבוהה, אבל לפחות סיפק דרמה לקראת סופו.
דניאל פרץ, בן הזוג של נציגת ישראל באירוויזיון 2023, חגג העפלה למשחק שעשוי להעלות את קבוצתו לפרמייר ליג באנגליה - ומעל כל אלה, הסחת הדעת האולטימטיבית: שעתיים וחצי של משדר חצי הגמר הראשון של האירוויזיון.
ספק אם אפשר לחשוב על מפלט משובח מזה, רגע של משב רוח מהפסגות המושלגות של אתרי הסקי באוסטריה אל סופו של יום שרב ראשון לעונה, בישראל.
האירוע הזה הוא מנוע הצמיחה השנתי של כאן 11. במהלך גאוני, עסקה שמשרתת היטב את שני הצדדים, הועברה זכות בחירת המבצע לקשת 12, שהכפיפה למטרה הזאת את אחת מתכניות הריאליטי המצליחות שלה: "כוכב נולד" (שהיה ל"הכוכב הבא לאירוויזיון") ונוצר לה אינטרס לקדם ולהלל את מה שתפח בישראל כבר מזמן לאירוע לאומי.
חשיבותו של טראש
הבה נתעכב על צמד המילים האחרון לרגע אחד נוסף: אם יש דבר מעצבן יותר מהאובססיה שפיתחנו לתחרות הזמר הזאת, הרי אלה רק "אנשי העולם הגדול" שמנסים לגמד אותה ולספר לנו שקצת כמו היורוליג (במקור: גביע אירופה לאלופות בכדורסל), רק אצלנו בפרובינציה היא נספרת.
אז זהו, שלא בדיוק: נכון שלא מדובר בתחרות למבינים, כזאת שממנה ייצאו הביטלס הבאים, אבל עדיין - זו במה אירופית כיפית ומכובדת, צמד מילים שאנחנו כל כך רוצים שמשהו ממנו ידבק במילה "ישראל".
אז מה הבעיה? שבכאן 11 האירוויזיון אינו אירוע נקודתי, אלא אירוע שמתגלגל לאורך רבעון שלם: אי אפשר היה לאתר מהדורת חדשות אחת בשבועות האחרונים שבה לא הוקדש אייטם לתחרות, ש... הבה נסכים שגם אם אינה בלתי חשובה, היא ודאי לא חשובה עד כדי הסיקור המוגזם שניתן לה בתאגיד השידור.
אז הפרה-גיים היה מופרך - ואת אותו הדבר אפשר לומר גם על האנד-גיים, אבל רגע - באמצע מתרחשת גם תחרות שחצי הגמר הראשון שלה התקיים אמש. אז איך היה, אתם שואלים?
ובכן, בואו נחלק את התשובה לשניים: השידור של כאן 11 היה מוצלח מאוד. אני לא יודע של מי היה הרעיון המקורי ללהק ביחד את אסף ליברמן ועקיבא נוביק, אבל ההגשה הצינית שלהם התלבשה בול על האירוע, כמו הטיל ששלח ירדן שועה מבית"ר ירושלים, בערך באותה השעה, לרשת של הפועל באר שבע.
השניים, כמילות השיר ההוא על מוחמד עלי, "מרחפים כפרפרים ועוקצים כדבורים" - ובעיקר מספקים קטעי קישור משעשעים בין שיר לשיר. כשכל זה נפתח במערכון של חבורת "מי זאת?", אין לנו אלא לסכם באירוויזיונית: הללויה!
לא טעית, זוהי ליטא
למרבה הצער, לא הכל תלוי בשניים, כך שהצופה נדון לא רק להאזין לקטעי הקישור, אלא גם לדבר המוזר הזה שמחבר ביניהם - נו, אתם יודעים - השירים. ואלה היו, לפחות בחצי הגמר של אמש, רעים לתפארת.
עסקינן בשואו הטלוויזיוני ולא בביקורת מוזיקה, אבל פטור בלא כלום הרי אי אפשר, כך שחובה לציין את השיר הליטאי, למשל, מופת של טעם רע שנראה כאילו נועד להפחיד ילדים לפני השינה (שעלה לגמר כמובן, כשהוא מקדים כמה שירים מוצלחים יותר, כמו חמישיית האנטי-גיבורים מפורטוגל או האיחוד בין בוי ג'ורג' לסן מרינו).
חמור אף ממנו היה השיר הסרבי שנשמע קשוח מדי אפילו בשביל להלל רצח עם (שגם הוא עלה, אלא מה) - אחת ההאשמות כלפי ישראל, בגינה פרשו מהתחרות מדינות מפתח כמו ספרד, אירלנד והולנד.
והיה גם שואו מקורי של ההפקה האוסטרית, עם צמד מנחים מפלסטיק שנראה כמו פרודיה על ברבי וקן ועם מופע מרכזי שניסה ללמד אותנו מה ההבדל בין אוסטריה לאוסטרליה.
אם תרצו, המופע הזה היה תמצית האירוע בקליפת אגוז: נחמד, קליל, כיפי - ומיצה את עצמו אחרי כמה דקות, בעוד בפועל, על הבמה, הוא מתארך ונמתח כמסטיק, כולל בובה (חביבה מאוד לכשעצמה) של קנגורו כבונוס.
יחסינו לאן
ואז, אחרי שהכל נגמר (כלומר, עד לחצי הגמר השני שייערך מחר), הצליחו בכאן 11 להבהיר לי איך למרות הגשה משעשעת ונבונה, משהו פה צורם בכל זאת.
זה היה הכפפת מהדורת "חדשות הלילה" (בהגשת שרון דוידוביץ') כולה לפרשנות האירוויזיון: פאנל שכלל את הבעלים של אתר אינטרנט שמוקדש לתחרות, רקדנית מאחת המשלחות הקודמות, מחברת אחד השירים שייצגו את ישראל בתחרות בעבר - וכל זה על רקע מסיבת צפייה בתל אביב ועם פריצות לשידור של עמית הררי, שליחת התאגיד לווינה.
זה היה הרגע שבו אחזתי בידו של תאגיד השידור ואמרתי לו שעלינו לדבר... "זה לא אני, זה אתה" אמרתי לו בדמיוני: "חשבתי שברור לך שכל מה שהיה בינינו בנוגע לאירוויזיון הוא רק פאן שמודע לעצמו, אבל נראה לי שאתה מתחיל לקחת את הקשר הזה יותר מדי ברצינות - ומוטב שנפסיק עכשיו לפני שמישהו פה יפתח רגשות עמוקים מדי - וייפגע".
כי כאן בדיוק עובר הגבול הדקיק שבין הנאה להגזמה: כל עוד האירוע התקשורתי והמוגזם לכשעצמו הזה, מתווך לצופים עם קריצה גדולה, ממש כמו שברור לנו שלא מספר הנקודות שיינתן לשיר הישראלי (הלא רע בכלל) של נעם בתן הוא שיעיד או יעיב על יחסה של אותה מדינה ליהודים בכלל ולישראל בפרט - הכל טוב.
ברגע שהסיקור הופך לרציני מדי, כמו לארוב לכל פריים וכל מילה של בתן החביב כאילו הייתה עמית הררי לברק רביד והזמר המוכשר לדונלד טראמפ, זה מרגיש כמו ממתק-דיאט שמישהו פוצץ בסכרין: כמעט חסר קלוריות, אך בכל זאת גורם לשיהוק קטן של בחילה.